אין גאווה בקיצוץ

מועצת הקולנוע הישראלי המליצה לקצץ 40% מהתקציב של פסטיבל הקולנוע הגאה, שיתקיים השנה בפעם העשירית בסינמטק תל אביב, כך מדווחת נירית אנדרמן ב"הארץ". הפסטיבל, שבשנת 2014 זכה לתקציב של 244 אלף ₪, יהנה השנה (או יסבול) מתקציב של 148 אלף ₪ בלבד. לטענת המועצה הסיבות שהובילו לקיצוץ הן: איכות הסרטים המציגים בפסטיבל, קהל היעד שלו – הקהילה ההומו-לסבית בלבד – וחוסר פעילות של הפסטיבל בפריפריה.

גם אם קיצוץ התקציב אינו מתרחש בחלל ריק, ופועל גם על פסטיבלים נוספים וגם בכל תקציב התרבות עצמו, הסיבות לקיצוץ הן לא פחות ממקוממות. בישראל של 2015 עדיין אין מספיק סרטים המגיעים לבתי הקולנוע העוסקים בחוויה של חברות וחברי הקהילה הגאה על גווניה (שבהן אני כוללת גם את אלו שלא מוכנות או מוכנים לראות את עצמן כחברות בקהילה, וגם את אלו שמודרות ממנה, לפעמים על ידי הפסטיבל לקולנוע גאה עצמו), ופסטיבלים כמו ה-TLVFEST, יחד עם פסטיבל "לסבית קטלנית", הם פסטיבלי הנישה היחידים בהם מובטחת לקהל הצופים חוויה שתהדהד את החיים שלהם ושלהן.

הטענה כי הקהל של הפסטיבל הוא אחת הסיבות לקיצוץ בתקציב מרתיחה ממש, בעיקר כאשר מדובר במדינה אשר יש בה בעיקר פסטיבלי נישה – אפוס, אייקון, אוטופיה, אנימציה וכו' – ופסטיבלים אלו לא סובלים מקיצוץ הנובע מקהל היעד אליו הם פונים. האם היה הגיוני לחשוב על קיצוץ בתקציב פסטיבל הקולנוע היהודי, כיוון שהוא פונה ליהודים בלבד? בוודאי שלא. האם הגיוני לקצץ בתקציב פסטיבל אפוס, כיוון שהוא פונה לאומנים או לחובבי אמנות בלבד? בוודאי שלא. נשאלת השאלה, אם כך, האם הקהילה הגאה היא שוב רק עלה תאנה כאשר מדובר בבחירות לכנסת בישראל, אולם כאשר מתחילים לדבר על כסף, אנחנו נעלמות מהמפה כליל. מדינת ישראל, וזו לא פעם ראשונה, מנפנפת ביחסה ה"מתקדם" לקהילה הגאה כאילו על מנת להראות עד כמה היא מקדמת זכויות אדם ופרט, כאשר למעשה היא לא רק רומסת אותנו תקציבית ולא מקדמת אותנו בשום צורה תרבותית, אלא גם משתמשת בנו על מנת לקדם שיח אוריינטליסטי המסתיר הפרת זכויות אדם בוטה בשטחים הכבושים ובתוך ישראל, כלפי הפלסטיניות והפלסטינים (לא אהיה הראשונה לדבר על היחס לקהילה הגאה כפינקוושינג, זה אמנם לא הנושא אך אי אפשר להתעלם ממנו).

בנוסף לכך, ההנחה המסתתרת מאחורי הטענה הזו היא שאנשים שאינם חברי הקהילה לא מעוניינים לראות סרטים העוסקים בחוויות זהות אחרות משלהם, ולכן הפסטיבל פונה אך ורק לקהל מאד מסוים. זוהי טענה שלא רק שאינה נכונה, אלא אף מסוכנת לכל עשייה קולנועית באשר היא: האם הסרטים שאנחנו עושות אמורות להיות מכוונים רק לחברות שלנו שמבינות אותנו? הרי לא רק שחורים הלכו כעת לבתי הקולנוע לראות את "סלמה", ונשים עדיין הולכות לקולנוע למרות שלאורך יותר ממאה שנים של תעשייה, מראים לנו שוב ושוב כמעט אך ורק חוויות של גברים. ההנחה המובלעת בטענה של מועצת הקולנוע היא שאנשים מתעניינים אך ורק בסרטים שמדברים אליהם, ולכן רצוי לעשות רק סרטים שמדברים אל הגבר הלבן מהמעמד הבינוני. אכן, זהו המצב בקולנוע היום – אך העובדה שהמציאות אומרת משהו אחד, לא מחייבת שהיא תמשיך בקו הזה, או שלא צריך לשנות אותה.

ואם כן להמשיך, מדוע לצמצם את תקציב הפסטיבל בגלל שהוא לא פועל בפריפריה? הרי קהל היעד אליו מכוונת מועצת הקולנוע כלל לא נמצא בפריפריה. יתרה מזאת, הקרנות האקדמיה לא קורות בפריפריה, ולא זכור לי שירושלים או חיפה נחשבות לפריפריה, ואלו פסטיבלים מתוקצבים למכביר, וטוב שכך. איני יודעת מדוע לא קיים הפסטיבל פעילות בפריפריה, ואם אכן לא קרה הדבר מדובר במחדל, אין ספק. אך השימוש של המועצה בתנאי הזה הוא לא פחות מציני. לא הגיוני מצד אחד לדרוש פעילות בפריפריה, ומצד שני לצמצם תקציבים בגלל קהל יעד סקטוריאלי. זוהי דוגמא נוספת לצביעות ולזיוף הפושה במועצת הקולנוע, שמצד אחד נחרד מחוסר פעילות של פסטיבל לא במרכז הארץ, ומצד שני לא מאפשר לו לעשות את זה, לא בתקציבים ולא ברטוריקה.

לגבי הטענה על איכות הסרטים של הפסטיבל, שזוהי הטענה היחידה איתה אני נוטה להסכים, אך גם היא אינה סיבה מספקת בעיני על מנת לקצץ בתקציב, אלא להיפך. חברי מועצת הקולנוע לא הולכים מן הסתם לכל הסרטים בפסטיבלים ירושלים, חיפה, שדרות, דוקאביב, אפוס, אוטופיה, אייקון, אילת ועוד מיליון פסטיבלים שיש בישראל בשנה. איך הם יודעים שהסרטים שם מספיק טובים? בגלל שהקהל שלהם אחר? האם בגלל שלפסטיבל הקולנוע בירושלים מגיעים אנשים לבנים סטרייטים מעונבים, זה אומר שהסרטים עצמם טובים יותר? אני בטוחה שהתשובה על זה היא גם שלילית. הייתי כבר במספיק פסטיבלים בחיי על מנת לדעת שיש המון סרטים שהם נפילות, והרבה סרטים טובים. אך הבעיה היא שסרטים טובים באמת עולים כסף, ואת הכסף אפשר להשיג רק על ידי תקציב. במידה והתקציב מקוצץ, אנו נשארים עם סרטים שמקבלים בחינם, ולפעמים מדובר בסרטים הפחות טובים (ולפעמים לא, אגב). בכל מקרה, גם כאן מדובר בבעיה – אם רוצים סרטים טובים יותר, צריך יותר תקציב, ואם אין תקציב, אז יש פחות סרטים טובים, ואז כנראה שגם מקבלים פחות תקציב, אי אפשר לצאת מזה.

ובכלל, מי שם את חברי מועצת הקולנוע להחליט האם הסרטים טובים מספיק או לא, וממתי איכות הסרטים הם קריטריון לתקצוב פסטיבל? ואם הם קריטריון, הרי ידוע שעל טעם וריח אין להתווכח, ייתכן ויש אנשים שחושבים שמדובר בסרטים הטובים בעולם, היות והם היחידים שבכלל מדברים על החוויה שלהם – אפילו אם הם היו מצולמים באייפון ישן במאונך הם הסרטים הכי טובים בעולם. האם חברי מועצת הקולנוע הם מבקרי קולנוע לעת מצוא? ואם כן, איפה הם כותבים, אני מתה לקרוא אותם – "לסרט איקס של הבמאי המדהים הלבן הגיע קהל שקט, מדובר בסרט עשוי טוב שכן הקהל לא אכל פופקורן בכלל וגם כל הגברים הגיעו עם נשים וכולם היו לבושים בהתאם למין שלהם".

לסיכום: מועצת הקולנוע יכולה לקצץ או לא בתקציב פסטיבל הקולנוע הגאה, ומה שאני כותבת כאן כנראה לא ישנה להם. אך חשוב להראות שכל אחת מהסיבות האלה – למעט אולי העבודה בפריפריה – היא עלה נידף ברוח. הטענות על איכות הסרטים ועל קהל היעד מעידות על רצון עז לשימור ההגמוניה כפי שהיא, בתחפושת של רצון בשינוי. במדינת ישראל 2015 עדיין אין מספיק סרטים שמדברים על החוויה שאינה החוויה של הכלל, וקיצוץ בתקציבים של פסטיבל כמו פסטיבל הקולנוע הגאה, רק תורמים להמשך המציאות הזו.