חגיגות המימונה ומשיחיות על פי הרמב"ם

המחנה הליברלי פיתח נוגדנים לביטוי "משיחי", די אם נלביש מישהו בו כדי להוציא אותו מן השיח הלגיטימי בעיניהם. גם בקרב שומרי המצוות יש מי שפיתחו אלרגיה לביטוי (ע"ע ליבוביץ'). אחרי שנכוו מן המרקסיזם ומאידיאולוגיות גדולות אחרות, מתוך מחשבה פוסט-מודרניסטית, רבים לא מוכנים לשמוע על רעיון משיחי משום סוג שהוא. מי, אם כן, עדיין מאמץ רעיונות משיחיים? נאמני הר הבית, מי שעסוק בפרקטיקות ניו-אייג'יות למיניהן, וידידינו היהודים מאי שם בניכר שמחזיקים ברעיון של תיקון עולם.

משיחיות אינה לשיר מול הירח, אלא קיומו של חזון אוניברסלי שמחובר לזהות הפרטיקולרית. ללא משיחיות אנו חסרים מצפן, תגובתיים, וגם חסרי כוחות גיוס. בסביבה שלנו, המונופול על משיחיות נותר בידי הציונות הדתית. זה לא תמיד היה כך. דויד אוחנה, למשל, הראה את המגמות המשיחיות אצל בן גוריון, וזכה לביקורת קשה מצד המחנה שמצייר את הוויכוח בין שמאל לימין כוויכוח בין שפויים ובין משיחיים.

אני רוצה להציע התמודדות מעניינת יותר בעיני, המתחילה בהפקעת הרעיון של גאולה מן העמדות הלאומניות. המזרח התיכון דורש יוזמה, שינוי, רעיונות גדולים, ומנות גדושות של תקווה. ליברליזם, שלא לומר פוסט-מודרניזם, הם יבוא שמבחינה זו לפחות אינו מתאים לנו. שרטוט קווי המתאר של משיחיות זו הם עניין רחב שהמקום כאן לא יכילו. הוא מתחבר להבחנה בין משיחיות של זמן שמודגמת על ידי השבת למשיחיות של מרחב המגולמת במקדש, הוא מחזיר את התביעה היהודית לקדושת החיים ולשלום. נתמקד כאן ברמב"ם. אור חיי.

בהלכות מתנות עניים כותב רמב"ם:

חייבין אנו להיזהר במצות צדקה, יתר מכל מצוות עשה – שהצדקה סימן לצדיקי זרע אברהם אבינו, שנאמר "כי ידעתיו, למען אשר יצווה…" (בראשית יח,יט).  ואין כיסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר "בצדקה, תיכונני" (ישעיהו נד,יד); ואין ישראל נגאלין אלא בזכות הצדקה, שנאמר "ציון, במשפט תיפדה; ושביה, בצדקה" (ישעיהו א,כז).

פסיקה חד-משמעית: הצדקה חשובה מכל מצוות עשה. היא ורק היא המפתח לגאולה. עמדה זו וכל המסתעף ממנה הם התחלה טובה לפירוש הגאולה במונחים חברתיים, ולא במונחים של שליטה על חבל ארץ. לא כאן המקום לעסוק באופן בו יושב עניין זה בהגות רמב"ם, ולא כאן המקום להרחיב בקשר בין צדקה, משמעותה לימינו, והקשר של המקורות לצדקה וגאולה. והנה כאן יכולים להתחבר ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, למהלך משיחי שנושא פרי לחברה הישראלית כולה.

החיבור יהיה אם לא נישאר ברמת היכרות עם תפיסה זו ונשלם לה מס שפתיים בלבד, אלא בהירתמות אליה, בעיצוב החיים והסמלים בישראל לאורה. 

אבות הציונות לקחו על עצמם עיצוב מחדש של הסמלים. ראו הפיכתו של חג החנוכה לחג גבורה "נס לא היה לנו", שבועות וביכורים. בשלב מסוים, נקטעה מערכת יצירת הסמלים ולמעשה סמלים שעוצבו התחילו לקבל משמעות מחודשת. שבועות בימינו הוא תיקון שבועות שבו לומדים כל הלילה, וגם משמעויות גלותיות קיבלו משמעות חדשה – ראו הפיכתו של תשעה באב מיום אבל על החורבן ליום חשבון נפש ואהבת חינם. המימונה מועמדת לקבל משמעות חדשה, ישראלית, שמשתלבת עם החזון הרמ"במי. הערך המרכזי של החג הוא האירוח. הרבה ערכים קשורים ברעיון זה: הנתינה, הכבוד לאדם באשר הוא. הכל מתארחים אצל כולם ויש שבעלי הבית עוזבים לבתים אחרים, וזוכים בהיעדרם לביקור של אחרים. זהו ערעור על רעיון הבעלות. הבנה שבמלחמה על דיור ציבורי אנחנו נלחמים לא רק על הזכות של אדם לקורת גג, אלא על זכותו של אדם לארח את ידידיו בביתו.

יותר מכל יום אחר, האירוח כאן אינו מוגבל רק ליהודים. ראשית, חשוב שיהיה בין יהודים. רוסים, פולנים, מרוקאים, תימנים – יפה שיבקרו זה אצל זה. צעירים שלוקחים אחריות על מורשתם יתגייסו ומתגייסים מן הסתם לעשות זאת. אבל משמעות החג לוקחת אותנו גם לידידות יהודית ערבית. וכפי שכותב אבי, ר' דוד בוזגלו,  בשירו על המימונה:

שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים, יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים.

וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים. עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה.

וְלָבְשָׁה הָעִבְרִיָּה. תִלְבֹּשֶׁת עַרְבִיָּה.

וְגֶבֶר עִם אַדְרָעִיָּא. וּקְטֹרֶת מֹר וּלְבוֹנָה.

וְלֹא נִכָּר הָעִבְרִי. לִפְנֵי אָחִיו הַהֲגָרִי.

אִם עִירוֹנִי אוֹ כַּפְרִי. רוּחַ כֻּלָם נְכוֹנָה.

שָׁם טֻשְׁטְשׁוּ הַתְּחוּמִים בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים

אִלְמָלֵא אַנְשֵׁי דָּמִים. אֲשֶׁר עַל הַמְּדִינָה.

עיצובה של המימונה כיום של נתינה וערבות הדדית הוא טבעי. יש בכך כדי לקדם את המשיחיות מיסודו של הרמב"ם (למען האמת, אחת ממשמעויות החג היא שהמימונה היא לכבוד אביו של רמב"ם, מימון, שנתן לנו את בנו).

אגיב בקצרה לשלוש התנגדויות. הראשונה תטען שאני עושה אידיאליזציה מן המימונה, מן החיים במרוקו. שהמימונה היא לאמיתו של דבר חג פגאני לאלה מימונה. התשובה כאן היא איך נתפס החג בעיני יהודים וערבים היום. ראו למשל את מועדון המימונה במרוקו, של ערבים אוהבי יהודים. לא חשוב לי מה מקורו של החג, אלא כיצד המציאות של היום דורשת את עיצובו. הסתייגות שנייה היא שמה שאני מציע כאן הוא נופת צופים, דבש וחמאה במציאות חומצית, אלימה ואכזרית. לזה אענה שרק בהרמה של הערך של ערבות הדדית יש כדי לתרום לשינוי מן השורש של האתוס הישראלי לחיזוק הרגישות שלנו. רק כל דכפין של פסח מראה כמה קשה היה גירוש הפליטים האריתראים בערב החג. נכון שמה שמוצב כאן אינו בא מנוקדת מבט של "שרוט", אלא שתודה לאל לא נשרף מהזעם (גירסא דינקותא שלי).

שלישית, יאמר האומר, לא בטוח שהדרך שבה נחגגה המימונה במרוקו היא הדרך לציין אותה היום. ייתכן שיש לחשוב על כיוונים אחרים: נוסעים לרהט, ללוד ונותנים תקציבים לבדואים להרים ערבי מימונה (אם ירצו). והתשובה, נכון, זה פתוח עדיין כיצד יש לחגוג את המימונה. איך הקרבה לא תהיה עירבוב חסר טעם ולא בשל של אנשים עם רצון טוב – זה עדיין דורש פיצוח. אבל גם ההבטחה כאן היא אדירה.

המימונה עוברת שינויים בארצנו. מיום מופלטות לפוליטיקאים שבאים להיענש על מה שעשו למרוקאים, כאשר העונש הוא מופלטה, היא מתחילה לקבל צביון אחר מעניין יותר. ראו למשל את הערב בתחנת הרכבת בירושלים, בשכונת עין הים בחיפה, בתוכנית בבית אבי שתשודר ביום המימונה. האם אפשר יהיה להפוך אותה ליום ערבות הדדית? היא מצידה מוכנה. הכדור אצלנו.