הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
אני בסדר, דואגים לי כאן, גוסטי
פרסמה סיפורים קצרים בכתבי עת, ספרה הראשון "אוריאן" פורסם בהוצאת הקיבוץ המאוחד
הכתובת על גדות נהר הסן "כאן מטביעים אלג'יראים"… כי החיים הם אינם נהר ארוך ורוגע, (La vie n'est pas un long fleuve tranquille ). הנה סיפורה של גוסטי. בחורה, אישה. גם היא נזרקה לנהר ע"י אותו אדם, ואז עלתה אלי רוחה, שאספר את סיפורה:
בסידור מחזור לערבית יום כיפור, שכתוב בשפה העברית והגרמנית, הוא רשם בכתב יד מתעגל: שעה, מקום, שם, תאריך, בוקר או ערב של לידתם של חמשת ילדיו של חיים מהגדול לקטן – מקס, רוזה, גוּסטי, אירֶן, ואלפרד. מעל חמשת השמות הוסיף האב את שמה של האם, רעייתו, תאריך לידתה ורק לה הצמיד יום פטירה, כשהפילה את ילדם השישי, ב-1922, במיטתם הזוגית. היה רופא, היה דם שהלך לאיבוד עד שהלכה הנשימה.
אירן זו סבתא שלי, אסתר. אסתר, השם שנתנה לה הציונות. גוסטי זו גוסטי. לא החליפו לה לכלום, כי היא לא הגיעה הנה.
גוסטי בת 20 כשאדולף ה. זוכה בבחירות. זה קורה ליד הבית שלהם במינכן. היא יפה, והיא היחידה שנשואה. האב חיים והילדים האחרים עולים אל הגדה המזרחית של הים התיכון. גוסטי ובעלה בורחים אל צידו האחר של אותו ים, אל העיר ניס, שבצרפת.
גוסטי שולחת לאחותה אסתר חבילות ובתוכם סוודרים וכובעים מעיר החוף הצרפתית, עד שיום אחד אסתר מקבלת גלויה מודפסת במכונת כתיבה: "אני בסדר, דואגים לי כאן, גוסטי". מעל אותיות המכונה, מתנוסס חותמו של נשר וכנפיו הפרוסות. הכתובת היא אשוויץ.
אחרי המלחמה, אסתר ואחותה מפליגות בספינה לצרפת. בבית העירייה בניס הן מוצאות רישום של השמות שלהם, כתובת הבית, קומה, דירה. אחד השכנים דיבר, ממש לפני סיום המלחמה. היא בת 32, גוסטי. אולי פגש אותם במעלית, בעל ואשה. שמע אותם מדברים במבטא זר. ראה אותם נכנסים לדירה. היו שם חלונות נפתחים אל אוויר. הייתה שם מיטה לשניים ומצעים, היה ארון מעץ עם קולבים ובגדים לה ולו תלויים, היה מטבח עם שולחן אוכל, עם אוכל, מים זורמים. והילדים, שלא הצליחו, שלא יכלו, שלא רצו לפני סוף המלחמה, כי איך לעולם כזה, לזו הזוועה, איך לתוכו להביא מתוך תוכה ילד, ילדה.
מוריס פאפון שהיה מושל תחת וישי משנת 42', והיה אחראי לעניני היהודים, הביא אותם לדראנסי ומשם לאשוויץ. מה שלא מנע ממנו ב-58' לקבל את משרת מפקד משטרת פריז ולהיות אחראי לטבח בעיר ב-61', שבו המשטרה הרגה באלימות מפגינים אלג'יראים וזרקה את הגופות שלהם לנהר הסן, כאילו זרקו זבל למים שחורים מהלילה, עד לנורא מכל. הוא הועמד לדין על פשעים נגד האנושות רק ב-97'. גרתי שם אז. זוכרת במעומעם את עניין המשפט. את השם המצחיק פאפון, שנשמע יותר כמו שם של ליצן עם אף שמצפצף, מזה של רוצח. זה לא עניין אותי יותר מדי. עישנתי ג'ונטים, פלירטטתי עם בחורים, וראיתי קולנוע צרפתי, ממש כמו שהיא נכנסה לקולנוע בניס, יצאה. קנתה כובעים לאחותה, אירֶן.
גוסטי. אני מספרת את השיער היפה שהיה לה. מספרת את העיניים שלה, חומות. מספרת דברים שאולי אמרה בשפה החדשה שלה, צרפתית. כי מי יספר את גוסטי, זו שהלשינו עליה בעיר חוף צרפתית, ניס. ולא קרה לה שום נס, בניס, והים בטבעיות המשיך, המשיך…
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
תודה, שירה.
עצוב, ומרגש.
תזכורת עצובה לעובדה שהנרצחים הם ששה מליון יחידים.
שאת שמות רובם לעולם לא נדע, ועל רובם לעולם לא נזכה לשמוע.