• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

כשסבא שלי לחם נגד הנאצים בתימן

"הרי זה לא שיש לך משפחה משם, נכון?" שואלים אותי כשאני מדריכה סיורים ביד ושם. אכן חשוב כבר שיישמע גם סיפורן של הקהילות הלא-אירופאיות בשואה, אבל אני מסרבת לקחת חלק בריקוד המוות של "מי, כמה ואיך סבלה יותר"

העניין שאני מגלה בשואה, שהוא קצת מעבר להתעניינות שמגלה הישראלית הממוצעת, נובע בעיקר ממניעים אינטלקטואליים, פילוסופיים, סוציולוגיים וכיוצא באלה. גם היום, אחרי כמה שנים של הדרכת קבוצות במוזיאון לתולדות השואה ביש ושם, מתעוררת בי תחושה של עוצמה הנובעת מהמעמד שניתן לי בהסברה על אחד המאורעות המרכזיים בהיסטוריה האנושית. לרגע קצר ניסך בי ביטחון כאשר לידי ניצבות קבוצות מכל העולם ואני מבינה שכולנו מחוברות יחדיו ברקמה משותפת. ואין כמו תחושת הסיפוק כאשר תלמידות מקצרות את זמן הפסקת הצהריים שלהן, כדי לברר איתי שאלות עומק בנוגע לאיך ולמה דברים כאלו יכולים להתרחש.

עבורי השואה היא התחום בו כולנו שמים לרגע בצד את חיי היומיום, כדי להיכנס במעין מנהרת זמן אל אחת מנקודות השפל הגדולות, כאשר בסופה כולנו יוצאות מודעות יותר ורגישות יותר. זו הסיבה כנראה שתמיד הופתעתי מהפעמים בהן ניגשו אליי בסוף הדרכה (בדרך כלל מורות או הורות מלוות) ושאלו אותי איך הגעתי לעבוד במקום כזה. "הרי זה לא שיש לך משפחה משם, נכון?”. התקשיתי להבין כיצד דבר כמו מוצא קשור ליכולות ההבנה והמשיכה לנושא חשוב שכזה. מה גם שאם לגרמנים היתה עוד טיפת זמן ויכולת, תמיד חשבתי לעצמי, הם בטוח היו מגיעים גם לתימן.

הפרטיזן מתימן

בכיתה ב' סיפרה לנו המורה ציפי על הצורר הנאצי ומשתפי הפעולה שלו, שלפני כיובל שנה השמידו שישה מיליון מבני עמנו. כולנו הקשבנו לה מרותקות בחצי הבנה על גטאות, גזים, ילדים רזים, מחנות וטלאי צהוב. לאחר מכן היה תורנו להצביע ולשתף בדברים שידענו, ראינו ושמענו על השואה. כשהמורה נתנה לי את רשות הדיבור, סיפרתי לה בידענות שסבא שלי לחם נגד הנאצים. המורה ציפי הנהנה קלות בראשה והמשיכה לשמוע סיפורים נוספים.

לקח זמן עד שכל המושגים, הדימויים, השמות והסיפורים הסתדרו אצלי על ציר היסטורי הגיוני. עד שפגשתי בפעם הראשונה ניצולת שואה בחטיבת הביניים, חשבתי שניצולות שואה הן נערות ונשים צעירות עם שיער בלונדיני מתולתל וארוך. לא הצלחתי לתפוס כיצד רצחו מיליון וחצי ילדים ונורא התביישתי לשאול כי היה נדמה לי שכולן סביבי מבינות את זה ולא רציתי לצאת מטומטמת. את ההבדלים בין גטאות למחנות (והסוגים השונים של המחנות) הבנתי רק כשיצאתי למסע לפולין בתיכון, כמו גם את העובדה שהשואה התמרכזה בעיקר סביב יבשת אחת. המורה ציפי ידעה את הדברים האלו. היא ידעה שבכיתה בראש העין בה לומדים תלמיד מרוקאי, אשכנזי אחד וכל היתר תימנים ותימניות – אין שום סבא שנלחם נגד הנאצים.

באותו יום לאחר השיחה הלכתי לבית של סבתא וסבא בתקווה להעמיד לדין את המורה ציפי, על-כך שלא הגיבה בצורה ראויה יותר לווידוי אותו החלטתי לשתף עם כל הכיתה. בזמן שסבא הכין לי חביתה מקושקשת שאלתי אותו אם זה נכון שהוא נלחם נגד הנאצים. הוא הסביר לי שבאותה תקופה הוא היה רק תינוק קטן, ושהנאצים יימח שמם כלל לא דרכו בתימן. תמונות השחור-לבן של קרובי משפחתי הרחוקים והאומללים, שהוצאו מבתיהם בכוח על-ידי חיילים שצעקו בשפה לא מוכרת והובלו אל חדרי מקלחות חשוכים שם נחנקו, נעלמו ברגע. התאכזבתי ממש וגרוע יותר – הרגשתי מרומה על כך שנדחקתי אל מחוץ למה שהיה עבורי הסיפור הכי חשוב בעולם.

לא רק של הווזווזים

אחת הדרכים להתמודד עם הדחייה הזו במשך השנים היתה דרך היותי מזרחית. הרי השואה הגיעה גם לצפון אפריקה, צפון אפריקה הם מזרחים, כמוני. זה היה עניין של מזל והשגחה עליונה שלא הגיעו גם אלינו. ואולי בכוונה לא חשבו על להגיע לשם, כי הם ידעו שנגיב בכוח ונעיף אותם לטיזנבי, כמו שבבר זגורי אמר בפרק ההוא. ובכל מקרה, העובדה שהשואה קרתה לאחת ולא לשנייה היא עניין מקרי בלבד.

כשברור לי שרוב התלמידות אותן אני מדריכה לא איבדו אף קרובה בשואה, אני עוצרת קצת יותר בפינה הקטנה במוזיאון שעוסקת בקהילות צפון אפריקה. פתאום העיניים החצי-רדומות והאוזניים שחשבו שהן שמעו כבר הכל לבגרות נפתחות ומתעוררות. אנחת הקלה נשמעת. השואה היא גם שלנו

אני רואה גם כיצד הצורך להיכלל בסיפור אינו רק שריטה אישית. כשברור לי שרוב התלמידות אותן אני מדריכה לא איבדו אף קרובה בשואה, אני עוצרת קצת יותר בפינה הקטנה במוזיאון שעוסקת בקהילות צפון אפריקה. פתאום העיניים החצי-רדומות והאוזניים שחשבו שהן שמעו כבר הכל לבגרות נפתחות ומתעוררות (יש כאן חוסר עניין כללי שקשור לכלל תלמידות ותלמידי ישראל, שהוא נושא אחר אך קשור מאד). הנה, גם למרוקאים ולאלג'יראים שללו זכויות, את הלובים לקחו למחנות ריכוז במדבר והתוניסאים הגיעו עד לגרמניה ואוסטריה. אנחת הקלה נשמעת. השואה היא גם שלנו.

ואם זה לא מספיק, אז אפשר להרחיק עוד כמה קילומטרים צפונה אל יהודי יוון. כך כותבת עליהם החוקרת חנה יבלונקה בספרה "הרחק מהמסילה: המזרחים והשואה":

תחושת הזרות שליוותה קבוצה זו מימי הגעתה למחנה אושוויץ ועד השתלבותה בפנתאון הזיכרון של השואה, במיוחד על רקע ריחוקה התרבותי והגאוגרפי מתודעתם של שאר יהודי אירופה, עשו בעיני רבים לגשר אל שאר הקבוצות המזרחיות, לעבור עליו בדרכן להתחבר אל סיפור השואה. או לחילופין, הפרעות של יהודי עיראק בתחילת שנות ארבעים, בעת משטרו הפרו-נאצי של רשיד עלי. בפרעות אלו הם [יהודי עיראק מ.כ.] ראו שואה, ומשלב מוקדם ביותר הם דרשו להיות חלק מהסיפור הכולל.

זריקת העצם הזו למזרחיות כדי שיוכלו "להתחבר" ו"להיות חלק" היא ילדותית ופטרונית. האם צריך לחוות את אותו כאב שהאחרת מרגישה על-מנת לחוש כלפיה אמפטיה? ויתרה מכך, למה אנו מנסות בכוח להיכנס לשם?

אז מה אם לא מתו

כיום כשאני מספרת על הפרטיזן מתימן אני עושה זאת בבדיחות הדעת, כהדגמה לסרטים שילדות קטנות יכולות לאכול לפעמים. זה לא אומר שאני מתעלמת מכך שהשואה היא חלק מהותי מסיפור חיי, ושראוי כבר שיישמע גם סיפורן של הקהילות הלא-אירופאיות בתוכה. אך בד בבד, אני מסרבת לקחת חלק בריקוד המוות של "מי, כמה ואיך סבלה יותר". אנחנו לא אמורות לעשות צדק היסטורי בכך שנצליח להכיל את כולן בתוך סיפור השואה, אלא לחשוב כיצד ניתן לצאת ממנו ולתת לנרטיבים אחרים להשמיע את קולם, ורצוי שלא יהיו רק בעלי קו עלילתי טראגי. אנחנו קצת יותר מ"יום השואה" ו"יום המעברות".

אז אין לי סבא פרטיזן ולא משפחה שנספתה בשואה. אבל כן יש לי סבתא-רבא שהיתה שמנה כל-כך שהחמור שנשא אותה לחתונתה התמוטט ולא קם, סבא-רבא תלמיד חכם שמל חצי מילידי עיר הולדתי, סבתא שיכולות הקריאה שלה בכפות ידיים גרמו לאנשים מכל רחבי הארץ להגיע אלינו ודוד שכמעט נחטף ומצטער ספק בצחוק ספק ברצינות שהניסיון נכשל. לכולנו יש אותם, סיפורי העבר המשפחתיים והקהילתיים, מיזוג של עצב, שמחה, אבל, לידה, כיסופים, אכזבה ותקווה. כאשר כולם יקבלו יחס רציני, כן ומתעניין בספרי הלימוד והמחקר, בתוכניות הטלוויזיה והרדיו, בסרטים, באמנות ובטקסים, לא נרגיש יותר את הקיפוח וההתעלמות של הגרמנים ש"החליטו לדלג עלינו". אולי גם נפסיק לקחת מספר בתור לעמדת המיקרופון האחראי להבניית הקאנון הלאומי, ההיסטורי והתרבותי.

כנראה שיעניין אותך גם: