רק אז ידעתי מי זה אייכמן

"מאחר ואני תימני, לא ידעתי מי זה אייכמן. רק בהמשך, כששמרתי עליו, אז ידעתי מי זה אייכמן".

במילים אלו מתחיל שלום נגר, שוחט במקצועו והתליין של אדולף אייכמן, לספר את סיפורו. בסרט התיעודי "התליין" מ-2010, בבימוין של נטעלי בראון ואביגיל שפרבר, מגולל נגר, תימני דתי, את זכרונותיו מתקופת שירותו בבית הכלא רמלה. המילים הללו מציבות בפני הצופים והצופות את שלט ה"אין כניסה" של ההגמוניה האשכנזית בכל אשר נוגע לזיכון השואה. במעין קביעת אקסיומה, קושר נגר בין היותו תימני לבין אי ידיעתו מיהו אייכמן, שהרי למזרחים אין קשר לסיפור הטרגי שנקרא "שואה", אין להם מקום בתוך הנרטיב הזה. זהו זיכרון קולקטיבי שהם רק צופים בו מהצד.

האמנם? האם כדי להיות חלק מנרטיב, חייב אדם בדורנו לראות עצמו כאילו סבו או סבתו יצאו מאושוויץ?

משפט אייכמן שהתקיים ב-1961 היה מאורע היסטורי בעל מעמד קאנוני, והוא היווה נקודת מפנה ביחסה של החברה הישראלית אל השואה ואל קורבנותיה. הצבתו של נגר – אשר בעקבות מעשה התלייה חזר בתשובה והפך מסוהר לשוחט – בעמדת ה'מספר', כמי שמקיים את מצוות "והגדת לבנך", מקנה לו זכות שווה לספר את סיפורו ולהיות חלק מהתרבות והזיכרון הציבורי.

לרוב, בתמונות ובסרטים המתעדים את אירועי השואה יופיעו שלוש נקודות מבט אפשריות: מבטו של הקורבן, מבטו של הרודף ומבטו של המשחרר. אך בסרט זה אנו נחשפים לנקודת מבט חדשה, שהיתה עד כה שולית לכאורה. במאמרה "ממזרים חסרים כבוד", מתייחסת ליאת שטייר-לבני להבדלים בקולנוע התיעודי לפני משפט אייכמן ואחריו. לדבריה, טרם המשפט סרטים תיעודיים היו סרטי תדמית ששירתו את המפעל הציוני ואת המסר לפיו רק הוא יוכל לעזור לניצולים להשתקם. בשונה מהקולנוע העלילתי, שהונחה אז על פי הנרטיב של 'שואה ותקומה', בקולנוע התיעודי ההתמקדות הייתה ב'תקומה' בלבד. לאחר המשפט, כותבת שטייר-לבני, התחולל השינוי הגדול: סרטו של דוד פרלוב, "בדמייך חיי", היה הראשון בו ישנה התייחסות לשואה עצמה, בו המצלמה הופנתה לזוועות ולהשמדה.

שטייר-לבני מייחסת את השינוי המרכזי בייצוג השואה בקולנוע לשנות השמונים של המאה העשרים, כאשר החידוש הגדול הינו במבט הלא שיפוטי, ובכך שדווקא הקושי לשרוד וגבורתם של ניצולי השואה הואדרו. הקולנוע התיעודי, בעיקר בהשפעת סרטו של קלוד לנצמן, "שואה", הפך למורכב הרבה יותר והציג אנשים פרטיים בעלי צלקות נפשיות, הסוחבים עמם את נטל הזיכרון הכבד בעודם מנסים להמשיך בחייהם. הניצול הוא זה אשר ניצב במרכז, ולא ה'שואה' או ה'תקומה' כקודם לכן.

בסרט ה"תליין", שלום נגר למעשה 'מחליף' את ניצול השואה. הסרט מתמקד בו, המצלמה מרוכזת בו, בסיפור חייו, בזיכרונות ובצלקות שהותיר בו מעשה התלייה. ה'יחס' שמקבל נגר מהבמאיות ומהמצלמה מקביל ל'יחס' שמקבלים ניצולי השואה, כאשר הסרט סב סביבם. החידוש של הסרט הוא בכך שנגר אינו ניצול שואה, אך הוא ניצב במקום שעד כה יועד עבור ניצולי שואה. זוהי זווית שונה, שאינה במרכז הקונצנזוס הקולנועי על אופן ייצוג השואה.

במאמרה "הזיכרון המזרחי והדומיננטה הציונית: קולות מן השוליים בקולנוע תיעודי עכשווי", כותבת מירב אלוש-לברון כי התנועה הלאומית הישראלית הפרידה בין ה'אני' הקולקטיבי, לבין ה'אחרים', באמצעות שליטה פוליטית אתנית במנגנוני הידע והכוח. שליטה זו יצרה הן את הזיכרון הקולקטיבי והן את מנגנוני השכחה של הזיכרון, ועל ידי כך הדירה נרטיבים שלא תאמו את האידיאולוגיה הציונית. בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, הזהות הלאומית הציונית התערערה, והחל תהליך הכניסה של הנרטיב היהודי-מזרחי אל ההיסטוריוגרפיה הציונית. כחלק מתהליך זה החל גם כינונו של הזיכרון המזרחי בקולנוע התיעודי העכשווי. לדבריה, פריחתו של 'קולנוע המיעוטים' הוא ביטוי לעיסוק ההולך וגובר בפוליטיקה של זהויות ובייצוגן של קבוצות מיעוט בישראל.

במסגרת מאבק זה של זהויות נולדו נרטיבים קולנועיים חדשים, ובהם קולנוע תיעודי הכולל ייצוג היסטורי שמתווך על ידי הזיכרון הפרטי. אולם הזיכרון האלטרנטיווי מתקשה להתנתק ממרחב השיח הציוני ונטוע בשרשרת של ייצוגים פוסט-קולוניאליים. אלו חושפים את 'הסמכות הציונית' ומלמדים על התנאים המגבילים והלא-שוויוניים בהם פועל 'הנרטיב המשקם' של הזיכרון המזרחי.

ניתן לראות כיצד "התליין" פועל במסגרת שאלוש-לברון מתווה: סיפור חייו של שלום נגר נטוע בתוך הנרטיב הציוני – הוא זה שתלה את אייכמן. אך יחד עם זאת, נגר נמצא מחוץ לנרטיב – הוא תימני. יתרה מכך, בסרט אנו רואים כיצד נגר נפגע מהנרטיב הציוני, מה שהוביל אותו לחזור אל הדת ובכך גם להתרחק מאותו הנרטיב. המתח בין שני קצוות אלו עולה משתי התמות המרכזיות בסרט: האחת היא "חזרתו בתשובה" של נגר. חזרה בתשובה ככפרה על חטא וחזרה בתשובה כהחלפת זהות; והשנייה היא הדרת המזרחים מזיכרון השואה וייצוגם של מזרחים בנרטיב הציוני כנטולי אידיאולוגיה.

התלייה וחזרה בתשובה

את תהליך "ההתחזקות" החל נגר לאחר תליית אייכמן. הוא חווה משבר וסבל מסיוטים ומפחדים, ולאחר שחזר בתשובה החל להרגיש טוב יותר ולהתמודד עם הטראומה. במאמרו "החזרה בתשובה וזהויות דתיות חדשות בישראל בתחילת שנות האלפיים", מגדיר יהודה גודמן את ה'חוזרים בתשובה' כמי שנתפסים בציבור הרחב, בתקשורת ובמחקר, בעיקר כמזרחים אשר "עזבו" את זהותם ה"חילונית" או ה"מסורתית" וקיבלו על עצמם זהות חרדית. הוא מתבסס על ההנחה כי זהות אישית וחברתית הינה תוצר של תהליך ונתונה לשינוי. לדבריו, חזרה בתשובה יוצרת זהויות דתיות חדשות שאינן חרדיות במובן המקובל והמוכר של "חרדיות". ה"מתחזקים" או ה"חוזרים בתשובה" מגבשים זהות יהודית-ישראלית המורכבת מרצפים סותרים, פרדוקסליים ואמביוולנטיים. באמצעות הנחת מוצא זו, ניתן לבחון את האספקטים השונים הקשורים בתהליך ה"חזרה בתשובה" של נגר.

כפרה על חטא

נושא ה'כפרה' מהווה מוטיב מרכזי בסרט. בסצינה הפותחת נראים תרנגולים המיועדים להיות 'תרנגול כפרות' בכלוב. הזמן הוא עשרת ימי תשובה. אנחנו רואים את נגר מקיים את מנהג ה"כפרות", כאשר המשפט הראשון שהוא אומר הינו: "העוף הזה יהיה כפרתם חליפתם תמורתם". במסורת היהודית, ראש השנה, יום הכיפורים ועשרת ימי התשובה שביניהם מוקדשים לתפילה, לווידוי, לביקורת עצמית המכוונת לתשובה ולתיקון החטא על-ידי הכפרה, שעניינה הוא סליחה אלוהית, ככתוב: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם […] לפני ה' תיטהרו" (ויקרא טז, 30). העיסוק בנושא הכפרה בסרט מסמל את תהליך ההתחזקות שעבר נגר בתקופה שלאחר התלייה, שנבע מהצורך 'לכפר על חטא'.

כאשר מדבר נגר על מעשה התלייה הוא אינו מתארו כחטא, להיפך: הוא מתאר כיצד מפקדו בבית-הכלא ברמלה אמר לו כי הוא עשה מצווה גדולה במחותו את "זכר עמלק". אך נראה כי כל אלה אינם אלא חלק מתהליך השכנוע העצמי המתמשך של נגר, כי המדובר במצווה ולא בחטא. על כן נשאלת השאלה מדוע נגר, אשר הוציא להורג את הצורר הנאצי ששלח מליוני יהודים אל מותם, יחוש כי עליו לכפר על מעשיו?

במהלך הסרט אנו נחשפים למלאכה שביצע נגר. טרם ההוצאה להורג במאי 1962, הוצב נגר כשומר ראשו של אייכמן. במשך כשישה חודשים תפקידו היה אחד ויחיד – לשמור על חייו, פן מישהו ינסה להתנקש בו (עד כדי כך שאף נתבקש לטעום את האוכל של אייכמן, בכדי לוודא שלא הורעל). נגר היה הסוהר היחיד שהורשה להיכנס לתאו של אייכמן והוא זה שדאג לכל צרכיו, כמו למשל, ליווי לתוך תא השירותים. ניתן לומר, כי נגר אפילו חיבב אותו באיזשהו אופן, כפי שאנו מבינים מהתיאור שלו על התנהלותו המנומסת והאדיבה של אייכמן כלפיו: "אם אני לא הייתי יודע מי הוא, הייתי חושב איזה צדיק זה, לא עשה כלום, והוא היה אומר 'תודה רבה'", הוא מספר.

מששמו עלה בהגרלה בין הסוהרים בכלא רמלה להיות תליינו של אייכמן, היה עליו להוציא להורג את אותו אדם עליו היה צריך לשמור מכל משמר. בהקשר זה ראוי להתייחס לרשלנות הישראלית בכל הנוגע להוצאה להורג של אייכמן, אשר נבעה מחוסר ניסיון. במדינות בהן קיים עונש מוות, ישנם מספר נהלים חשובים הכרוכים בתהליך: ראשית, המוציא להורג אינו מכיר את המוצא להורג; כמו כן, תמיד יותר מאדם אחד לוחץ על הכפתור, כך שלא ניתן יהיה לדעת מיהו זה שלחץ על הכפתור האמיתי. במקרה זה, נגר היה היחיד שביצע את ההוצאה להורג. נוסף על כל אלו, לאחר התלייה, מפקדו של נגר הורה לו להוריד את גופתו של אייכמן מהחבל. מכיוון שלאף אחד בישראל לא היה ניסיון קודם עם הוצאות להורג, הם לא ידעו שבגוף נשאר עוד אוויר, וכך, כאשר אחז נגר בגופתו של אייכמן, דמו ניתז על גופו של נגר. נגר מתאר אירוע זה כטראומה ממנה לקח לו זמן רב להתאושש.

נגר נמצא בדיסוננס-קוגניטיבי. מבחינה רציונאלית הוא מבין שהוא היה צריך לתלות את אייכמן, אך מבחינה רגשית ואנושית, הוא מרגיש כאילו הרג אדם, וזו הרגשה שקשה לו מאוד לשאת. ה"חזרה בתשובה" היא מעין בקשת סליחה ומחילה על חטא, שאמנם אינו "חטא" במלוא מובן המילה, אך עדיין קיים בו ממד טראומתי. נגר נותר עם תחושה חזקה של אחריות על מעשה התלייה, ובסרט נראית "חזרתו בתשובה" כקשורה באופן אינטגרלי לאירוע.

החלפת זהות

במאמרו "הצורך של 'חוזרים בתשובה' ו'חוזרים בשאלה' בטקסי מעבר", כותב שלומי דורון על מושג "טקסי המעבר" בהקשר של חזרה בתשובה. לדבריו, אחת מהמשמעויות של מושג זה היא טקסים המתבצעים בנקודות משבר בחיי האדם ומלווים, בין היתר, בשינוי הסטאטוס או הזהות האישית. מערכת טקסים זו מסייעת ל'הגדרה מחודשת' של מעמדם במצב החדש ומלווים בטקסי ניתוק סמליים מן העבר וכניסה לסטאטוס החדש. לאחר שלב הניתוק ישנו שלב 'ההשתלבות' בו משלימים היחידים את קבלת זהותם החדשה. שלב זה מאופיין, בין היתר, בצורך לספר סיפורים על העבר. תהליכים אלה מבטאים את הצורך להשתחרר מזהות אחת ולרכוש זהות חדשה.

בתהליך "החזרה בתשובה" שעבר נגר, ניתן לראות את הצורך 'להשתחרר' מזהותו הקודמת, זהותו כ'תליין', וקבלתו על עצמו זהות חדשה. אף על פי שנגר מציג את מעשיו כ'מצווה', נראה כי המעשה הותיר בו רושם חזק וכואב, מה שהובילוהו לצורך ב'החלפת זהות'. בחירתו לעבוד במקצוע השחיטה, במסגרתו מקיים נגר את מנהגי ה'כפרה' אף מדגיש זאת עוד יותר. כפי שכותב דורון, השלמת הזהות החדשה מאופיינת בצורך לספר סיפורים על העבר. מהבחינה הזאת ניתן לראות בסרט סוג של 'סגירת מעגל' אישית בעבור נגר, אשר 'משלים' כעת את קבלת זהותו החדשה, כאשר ניתנה לו הבמה לספר את סיפורו ולהתנתק מזהותו הקודמת, זהותו כ'תליין'.

מזרחים וזיכרון השואה

"התליין" הוא סרט אשר העוסק בשואה מזווית ראייה מזרחית, ובכך הוא מרחיב את היריעה של הנרטיבים הקיימים בזיכרון הציבורי. ה'מזרחיות' מקבלת נוכחות מרכזית בסרט: ראשית, כל הדמויות המופיעות בסרט (פרט לאייכמן) הינן מזרחיות – נגר ובני משפחתו, חבריו המאזינים לסיפוריו והלקוחות המגיעים אל המשחטה שלו (אשר ממוקמת בשוק השומרוני בחולון); כמו כן, נגר מזכיר כמה וכמה פעמים במהלך הסרט את העובדה כי הוא תימני, ומתייחס לקשר בין היותו תימני לבין התפקיד שקיבל. ישנן שתי זוויות מרכזיות דרכן מוצג בסרט נושא זה: מזרחים וזיכרון השואה; ומזרחים כנטולי אידיאולוגיה.

הדרה מהזיכרון הקולקטיבי

על הדרתם של בני עדות המזרח מזיכרון השואה נכתב רבות במחקר. יבלונקה כותבת בספרה "מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן", כי מלכתחילה המזרחים נתפשו כ'לא שייכים' לשואה. תפישה זו רווחה הן בתוך הממסד, וכדוגמא היא מצטטת מדבריו של טדי קולק: "אני חושב שלמשפט היה עוד תפקיד אחד חשוב שאנחנו לא יודעים להעריך אותו. אחרי הכל גדל בארץ דור אשר לא ידע את היטלר, נמצאים איתנו מאות אלפים עולים מארצות רחוקות מאירופה אשר לא סבלו את הסבל שאנחנו שומעים עליו", והן בקרב המזרחים עצמם – כדוגמה, מביאה יבלונקה מכתב ששלח ניסים כפיף למפכ"ל המשטרה לאחר לכידת אייכמן, בו הוא כותב כי למרות שהוא מעדות המזרח, הוא מוכן להתנדב לתלות את אייכמן אם יהיה בכך צורך.

ביטוי לדבריה של יבלונקה באשר לתפיסתם העצמית של המזרחים כ'לא שייכים' לשואה ניתן לראות בדבריו של נגר, המסביר שמכיוון שהוא תימני לא ידע מי זה אייכמן, עד אשר נתבקש לשמור עליו. נגר מוצא בהיותו תימני סיבה – אשר כביכול אמורה להיות מובנת מאליה לצופה – שבגינה לא הכיר את אייכמן. כמו כן, נגר מספר כי רק סוהרים מזרחים הורשו לשמור על תאו של אייכמן, מחשש שסוהרים אשכנזים עלולים לפגוע בו. בכך אנו רואים ביטוי לתפיסת הממסד את השואה כמאורע השייך לאשכנזים בלבד.

נגר מספר כי כאשר נגזר על דמיאניוק עונש מוות בתלייה ב-1988, התקשר אליו מנהל בית הסוהר ואמר לו כי עליו להתכונן, אך נגר סירב לעשות זאת בשנית. מכאן, שגם לאחר קרוב לשלושים שנה, התפיסה המדירה את המזרחים מהשואה ואשר לא רואה בהם כמי שעלולים להתעורר בהם רגשות נקם בעקבותה, עודנה קיימת.

הנרטיב המזרחי הודחק מזיכרון השואה בכלל ומזיכרון משפט אייכמן בפרט כאשר לא ניתנה הבמה ליהודי ארצות המזרח להשמיע את עדותם במשפט. במאמרה "יובל למשפט אייכמן הארות ממרחק הזמן" כותבת יבלונקה, כי על אף מכתב שנשלח לגדעון האוזנר (ששימש כתובע הראשי מטעם מדינת ישראל במשפט אייכמן) מטעם התאחדות יוצאי תוניס בישראל אשר ביקשו להכליל בין העדויות נציג ממדינתם, בה בני קהילתם היו נתונים במשך כמה חודשים תחת שלטון נאצי, נשלחו למחנות כפייה וכמה מהם אף נרצחו, הם לא קיבלו את הבמה לכך. טענתם הייתה כי אמנם מימדי ההשמדה אינם כמימדי השמדת יהדות אירופה, אך יש להשמיע ולתת את הדין גם על פשעי הנאצים במדינתם, ובכל זאת פרשת תוניס לא נכללה במשפט. גם נציגות מיהדות בולגריה, יהדות הנחשבת ספרדית-מזרחית, נעדרה ממתן עדות. העדות היוונית, מפיו של ניצול השואה היווני יצחק נחמה, הייתה העדות היחידה בה ניתן מקום למזרחים במשפט. זאת ועוד, מספרת יבלונקה, ארגון עולי לוב בישראל נאלץ לפנות בעצמו למדור לחקירת פשעי הנאצים במטה הארצי בבקשה לחקור את מעשי הנאצים בלוב (בה נכנסו לתוקף חוקי הגזע בשנת 1938) ואת שהותם במשך כ-13 חודשים במחנה ריכוז בו סבלו, הושפלו ונרצחו, כיוון שאף אחד לא חקר אודות מחנה זה.

המניעה מיוצאי עדות המזרח להשמיע את עדותם במשפט אייכמן דחקה אותם אל מחוץ לזיכרון הקולקטיבי שנבנה והתגבש במהלך ימי המשפט, זיכרון אשר עוצב גם הוא כאשכנזי בלבד. ניתן לראות בסרט "התליין" כמקום המאפשר מתן עדות 'מזרחית'. מהמזרחים נמנע מלהשמיע קולם במשפט אייכמן, אך כעת, כאשר העיסוק הוא בזיכרון המשפט, ניתנת הבמה לנגר ולסיפורו האישי – כיצד הרגיש ומה חשב. הסרט "התליין" מאפשר את כניסתו של נרטיב 'מזרחי' לעיצוב זיכרון משפט אייכמן, ממנו הודרו הנרטיבים המזרחיים.

המזרחים כ'נטולי אידיאולוגיה'

נושא 'המזרחיות' בסרט עולה גם בפרק נוסף, המספר על הקמת קריית-ארבע. פרק זה נפתח בקטע ארכיון עם קולו של קריין המספר על ההתיישבות בקריית ארבע, ומסביר כי ההתנחלות מורכבת ממתנחלים אשר הגיעו מטעמים אידיאולוגיים ומבני עדות המזרח אשר הגיעו מטעמים כלכליים וזכו לשיפור בתנאי מגוריהם. מכאן משתמע, כי המתנחלים האשכנזים בהנהגת הרב לוינגר הגיעו מתוך סיבות אידיאולוגיות, והם הם הציונים האמיתיים. המזרחים לא הגיעו לשם מאותם מניעים של ציונות ו'ארץ ישראל השלמה', אלא מטעמים כלכליים.

על כך גם כותבת אלה שוחט במאמרה "מזרחים בישראל: הציונות מנקודת מבטם של קורבנותיה היהודים", כי ההיסטוריוגרפיה הציונית מציגה את הגירתם של יוצאי מדינות המזרח כתוצאה של אנטישמיות ממנה סבלו ומסירות דתית, ולא מטעמים אידיאולוגיים-ציוניים.

למרבה הפרדוקס, אנו מגלים במהלך הסרט כי נגר עצמו היה ממקימי קרית-ארבע. בסצינה בה אנו רואים את נגר בונה יחד עם בנו סוכה, הוא מספר לו כיצד הוא זה שהגה את הפתרון לבעיה שנוצרה כאשר ארבע-עשר המשפחות הראשונות אשר הגיעו לקרית-ארבע עמדו בפני סכנת פינוי. נגר, אשר באותה העת שירת כסוהר בבית-הכלא חברון, הציע כי אלו ילונו בתוך חדרי הסוסים של המלך חוסיין. הוא מספר כי היו אלו חדרים גדולים ושאפשר היה להביא פועלים לנקותם ולהתקין בהם גם שירותים, וכך קרה. לאחר מכן הגיע הרב לוינגר לבית-הסוהר והציע לנגר להצטרף אליהם, למתנחלים, כי "מגיע לו", כלשונו של הרב. בנו של נגר אומר לו: "מה שאתה אומר זה שבזכותך קמה קריית ארבע"; ונגר עונה: "בזכותי או באשמתי".

נגר התגורר בקרית ארבע עד שאירע 'טבח מערת המכפלה' שבוצע על ידי ברוך גולדשטיין ב- 25 בפברואר 1994 (פורים ה'תשנ"ד). בסרט מספר נגר כי נכח באותו הבוקר במערת המכפלה. הוא חשב שמחבלים נכנסו למקום ומיד סגר את הדלתות, וכך למעשה, גם מנע את בריחתו של גולדשטיין.

לאחר מעשה הטבח ובעקבותיו, עזב נגר את קרית-ארבע. הוא מספר כי לא יכול היה להישאר לגור שם יותר. דבריו אלו עומדים בניגוד לדברי הקריין, המציג את המזרחים כנטולי אידיאולוגיה. הקריין אמנם מציג את הגעתם של המזרחים לקרית-ארבע מנסיבות כלכליות ולא אידיאולוגיות, אך עזיבתו של נגר את קרית-ארבע היא מעשה אידיאולוגי ועוד איך. יתרה מכך, נגר הוא בעל אידיאולוגיה חזקה יותר מהאשכנזים – הוא זה אשר באמת הפנים את המסר ההומניסטי מהשואה, ואינו יכול לקבל מעשה רצח שכזה. הנקודה הזו מובלטת אף יותר, בכך שאנו שומעים את הקריין מספר כי חגיגות הפורים המשיכו כרגיל בקריית-ארבע.

*   *   *

הסרט "התליין" במציב במרכזו את סיפור חייו של שלום נגר. קצרה היריעה מלהרחיב לגבי דמותו של נגר והערכים שהוא מייצג, כפי שהם באים לידי ביטוי בסרט. אך מן הראוי להתייחס לכך, גם אם בקצרה. לא ניתן לצפות בסרט מבלי להתאהב בנגר: הוא איש נחמד, מצחיק, חכם ובעיקר טוב לב. אך חשוב מכך, במהלך הסרט אנו נחשפים לתפיסותיו ולערכים אותם הוא מייצג, המבטאים את הרוח ההומניסטית האוניברסאלית המצויה באתיקה שבמקורות היהודיים. נגר משמש בסרט כמעין 'מצפון לאומי': הוא נכח באירועים היסטורים משמעותיים, אך הוא מסתכל עליהם מבחוץ ומבקר אותם. נגר הוא אינו סמל, אלא בשר ודם, חי וקיים. אנחנו לא רואים מלאך, או דמות פיקטיבית, אלא אדם אמיתי, שגם יש לו דם על הידיים (הוא היה תליין, הוא שוחט במקצועו), ועל כן הוא מייצג לנו אלטרנטיבה של בחירה שהיא אפשרית לכולנו, והיא בחירה בדרך הנכונה והמוסרית.

הסרט "התליין" מציג סוג חדש של זיכרון קולקטיבי, אשר אינו כפוף לנרטיב הציוני-האשכנזי המקובל. אם בעבר המוסד הציוני ניכס לעצמו את השואה ואת אופן הביטוי שלה, הרי שהיום סקטורים שונים באוכלוסייה יכולים להציג את השואה מזווית ראייתם ותפיסתם. "התליין" מהווה חלק ממגמה של כניסתם של נרטיבים חדשים לזיכרון הציבורי, נרטיבים שעד כה הודרו מההגמוניה האשכנזית של זיכרון השואה, מכיוון שלא התאימו לאידיאולוגיה הציונית.

עם זאת, הנרטיב שנבנה בסרט "התליין" אינו משותף לכל המזרחים, או לכל התימנים, זהו נרטיב אישי. נגר הוא האדם היחיד בסיפור, הוא האדם היחיד שתלה את אייכמן. הוא נושא על כתפיו, לבדו, אתוס לאומי, ולבדו הוא מתמודד עם עול הזיכרון. מהבחינה הזו, הזיכרון המזרחי שמוצג בסרט "התליין", אמנם מכונן נרטיב אלטרנטיבי לנרטיב הציוני, אך יתרה מכך, הוא נרטיב פרטי, ואף ניתן לומר, אנטי-ציבורי. אולי בכך מצויה המחאתיות, או האלטרנטיביות האמיתית של הסרט: הוא מתנגד ומאתגר את המהות של זיכרון ציבורי.

הסרט "התליין" יכול לשמש כנקודת מוצא לבדיקה מחודשת וביקורתית של נרטיבים נוספים במרחב הציבורי הישראלי. זהו סרט שמהווה אבן דרך בהתפתחות של ייצוג השואה בזיכרון הציבורי, הוא תוקע יתד וקובע עובדה חדשה בשטח: השואה כבר אינה 'שייכת' ליהודי אירופה בלבד.

_______________

מקורות

אלוש-לברון, מירב. (2008). הזיכרון המזרחי והדומיננטה הציונית: קולות מן השוליים בקולנוע תיעודי עכשווי. ישראל 14, 127-150.

דורון, שלומי. (2009). הצורך של "חוזרים בתשובה ו"חוזרים בשאלה" בטקסי מעבר. חידושים 4, 40-44.

יבלונקה, חנה. (2001). מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן. תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות.

יבלונקה, חנה. (2010). יובל למשפט אייכמן הארות ממרחק הזמן. בשביל הזיכרון 7, 20-27.

שוחט, אלה. (1999). מזרחים בישראל: הציונות מנקודת מבטם של קורבנותיה היהודים. בתוך: ענבל פרלסון (עורכת), המהפכה המזרחית:

שלוש מסות על הציונות והמזרחים (11-63). ירושלים: הוצאת המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית.

שטייר-לבני, ליאת. (2010). ממזרים חסרי כבוד. עדכן: האוניברסיטה הפתוחה 51, 12-16.