• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

צבעים אמיתיים: על ספרות ילדים מגוונת

בספרים שקוראים הילדים והילדות שלנו מופיעות בעיקר דמויות בהירות עור. הלובן מוצג כנורמלי וניטרלי, אך ילדים בצבעים אחרים לא מוצאים בו את עצמם. מקום טוב להתחלת המחשבה על שינוי היצירה המקומית הוא ספרות הילדים השחורה והמעצימה בארה״ב
דנה קרן-יער

אם, וחובבת אנושה של ספרות. כתבה את עבודת הדוקטור בנושא ספרות ילדים ומגדר בהדרכת פרופ׳ יפה ברלוביץ מהמחלקה לספרות עם ישראל באוני׳ בר אילן

לפני כמה חודשים כתבה כאן סיון שטאנג:

יש לי חלום שבו אני נכנסת לחנות ספרים, ניגשת למדפי ספרות הילדים, ורואה שם אסופות שירי מופת לילדים מעיראק, איראן, מרוקו, ספרות מופת לילדים מתימן, סיביר, מוסקווה, סיפורים לפני השינה מאוקראינה, לוב, אלג'יר.

מעטים הם ספרי הילדים המספרים בעברית על ילדים מעיראק, מרוקו, לוב ותימן, ומעטים מהם ספרים המעודדים את צאצאי הדורות שהיגרו מארצות אלה לזהות את עצמם בסיפור ולהכיר את עצמם דרך שיר.

לפי מחקר אמריקאי, מתוך 3,200 ספרי הילדים שראו אור בארה"ב ב-2013 – רק 93 היו על ילדים שחורים. בספרות הילדים הישראלית, מדובר ככל הנראה על אחוז נמוך מכך. יש אמנם ייצוג כלשהו של ילדים מזרחים במשך השנים: נסים אברהמוף מ״נסים ונפלאות״ ללאה גולדברג, יעל מ״מלכת שבא הקטנה״ לגולדברג וחנה ריבקין-בריק, שמעון מ״פחונים וחלומות״ לסמי מיכאל, ציון כהן מ״אל עצמי״, נעה מ״אז איפה הייתי אני?״ לדורית רביניאן, גל מ״אותיות מתוקות״ לג'קי לוי, ועוד; אך בנקל אפשר להראות שהם במיעוט.

מראשיתה, כיצירה כתובה, ספרות הילדים בעברית נוצרה באירופה בעיקר על ידי גברים משכילים, כמעין תחליף לסיפורי הסבתא הכביכול לא הולמים ולא מותאמים לילדים. בתקופת העליות הראשונות, גננות ומורות מפורסמות ביישוב היו אלה שהוכשרו להוראה בבתי ספר בגרמניה, וכאשר כותבות גויסו לכתוב לילדים הן נטו להפוך את עולם הילדות, התום, המתיקות והרגישות לנחלתם של ילדות וילדים לבנים. בד בבד עם מיסטיפיקציה של ילדות לבנה, ילדים מזרחים הופיעו לא פעם בהקשרים של קורבנות ונחשלות, כשהכותבות ״גואלות״ אותם על ידי קריאה לחלצם מהוריהם ולשלוח אותם למוסדות חינוך מודרניים. סביב קום המדינה, מרבית הכותבות שפרסמו בעיתוני ילדים מרכזיים ואליטיסטיים כגון ״דבר לילדים״ ההגמוני, היו בעיקר נשים אשכנזיות, שהתבססו כמקצועניות בתחום הכתיבה לילדים, ורק שמות ספורים, שלעתים הופיעו ללא שם משפחה, יכולים לרמז על זהותה המזרחית של הכותבת.

malkat shva
נטייה לעיוורון צבעים במה שקשור לאשכנזיות ומזרחיות ולייצוג דומיננטי של ילדים לבנים כגיבורי הסיפורים

התייחסות לזהות מזרחית או פנייה לקוראים וקוראות מזרחיות מועטה גם כיום בספרות הילדים העברית. המחסור ניכר גם באיורים, שלעתים הם שנותנים אינטרפרטציה למוצאן של הדמויות. כך, לצד הנטייה להתהדר בערכים של קבלת האחר, בולטת נטייה לעיוורון צבעים במה שקשור לאשכנזיות ומזרחיות ולייצוג דומיננטי של ילדים לבנים כגיבורי הסיפורים, ואובדות הזדמנויות של קוראות רבות להזדהות ולתת לאישיות להבשיל מתוך התחושה של הכרה בערך העצמי. כשספרות ילדים אינה מאפשרת את התהליכים האלה, היא הופכת לאחת המסגרות הראשונות בהן הלובן מוצג כנורמלי, ניטרלי ולגיטימי, בעוד שירתם של ילדים בצבעים אחרים דוהה ונמחקת.

מבלי לערוך השוואה, אני מבקשת לשאוב השראה מהמצב בספרות הילדים האמריקאית. למרות ההבדלים ההיסטוריים, הגיאוגרפיים והלשוניים, ולמרות שלכל מהגר המסע שלו, אפשר לראות כיצד התפתחה בארצות הברית מסורת של כתיבה לילדים על ידי מהגרות שנעות בין כמה אזרחויות ומקיימות עם כל אחת מהן יחסים מורכבים.

 

ילדים לבנים זה טבעי?

חוקרת הספרות צ'נטה הייווד (Chanta M. Haywood) איתרה את מקורותיה של ספרות הילדים השחורה בעיתונות אפרו-אמריקאית, בעיקר בכתבי עת נוצריים דתיים, החל מ-1854. מסורת ספרות ילדים בעלת מודעות חברתית התפתחה בכתביהן של רוזה גוי, מילדרד טיילור ואחרות, אליהן הצטרפו משנות ה-80 הוגות ויוצרות נודעות שקמו וכתבו לילדים מתוך תודעה פוליטית פמיניסטית, כריאקציה לייצוגים מנמיכים של שחורים וכאמצעי לעורר בילדים תחושות גאווה וסולידריות. בין ההוגות הללו אפשר למנות את אליס ווקר, טוני מוריסון, בל הוקס, מיה אנג'לו וגלוריה אנזלדואה, שעל כמה מיצירותיהן ארחיב בהמשך.

בספרות ילדים אמריקאית קיים ז'אנר בו גיבורות שחורות מופיעות בדיוקנאות ריאליסטיים: ציור שמחד דומה לתצלום ומאידך יש בו צבעים וכתמים שילדים משלבים בציורים שלהם, כאשר המכלול אופטימי. הדיוקנאות המופיעים על כריכות אלה מנכיחים ילדים שנדחקו לשולי הספרות ומרחיבים את הייצוג המצומצם והמסולף של ילדים בספרות כלבנים "מטבעם".

books covers
כריכות של ספרי ילדים אמריקאיים. התייחסות לעולם בצבע, ולא רק כפיגמנט בעור או דרך פער או התנגשות בין בהירי לכהי עור

המשוררת גרייס ניקולז, שערכה את אנתולוגיית שירי הילדים Poetry Jump-Up: A Collection of Black Poetry, מתמודדת בהקדמה עם טענה שלשירה אין צבע ושלא יעלה על הדעת לקבץ ״שירי ילדים לבנים״. ניקולז מזכירה את נושא ההדרה הממסדית. אך מעבר לסוגיית יחסי הכוח, אני מבקשת להציע שהעור מאיר את העולם דרך הצבע שלו. אפשר לומר שהייצוגים החזותיים הריאליסטיים של ילדות וילדים כהי עור על עטיפות הספרים מזמינים להתייחס לעולם בצבע, ולא רק כפיגמנט בעור או דרך פער או התנגשות בין בהירי לכהי עור. הדגש על ההופעה האינדיווידואלית של ילדות כהות עור על שערי הספרים פותח את הגישה, מעורר קירבה ומזמין את המבט למפגש עם מבטים שאינם מתחשבנים ונוקבים אלא יוצרים קונטקסט שמח.

בספר הילדים ״Skin Again״ מתייחסת הסופרת והאינטלקטואלית בל הוקס לסוגיית הזהות דרך העור, ומציעה כי עורנו הוא רק קליפה. הוא אינו יכול לספר את כל סיפורנו ומי שרוצה לשמוע אותו צריך להתקרב, להיכנס ללב פנימה. בעקבות הוקס, אפשר לראות בעור במקום אמצעי לתיוג ולסימון מעמדי דרך להתקרבות ואולי אפילו שער. דיוקנאות הילדים כהי העור על שערי הספרים הם שערים הפותחים ילדים לעולם שהוא עצמם. העור הוא החזית שלנו עוד לפני המילים. קריאה על עורנו, מתוך עורנו, היא דרך אפשרית לפתח את ההיכרות עם עולמנו, לזהות את סביבתנו ולהכיר את הפעילים והפעילות בה. הציורים דמויי תצלום הדיוקן הם אם כן שער לילדים ולגופם, הזדמנות לקרוא על עצמם ועל מודלים קרובים אליהם בזהות דרך קרבת הצבע.

מתוך ״Something Beautiful״. איור: Chris K. Soentpiet
מתוך ״Something Beautiful״. איור: Chris K. Soentpiet

חוויית קירבה שנוצרת בין קוראת לבין הגיבורה על השער ניכרת בצילום של ילדה קוראת בספרה של זוכת פרס הנובל מלאלה יוספזאי, שמגיל 11 נאבקה למען חינוך בנות בפקיסטאן. מתחוללת כאן סדרה של העברות: בין הקוראת למודל שלה, בין יוספזאי אלי כצופה, ביני לבין הילדה הקוראת על יוספזאי. העברה היא מושג פסיכולוגי שמתייחס לרגשות ומאוויים, אך כאן אני משתמשת בו בהקשר של העברת אחריות: האחריות להכיר את האישה, את הסביבה, את תנאי הקיום. הילדה הקוראת סומכת על יוספזאי שתספר לה את סיפורה. לנוכח הישגיה היא אולי רואה בה מודל, ואולי מקבלת ממנה העצמה. יוספזאי סומכת על הקוראת לתקן את העולם, וכיוון שהיא מביטה גם בנו מתבוננות בה, אפשר שהיא סומכת גם עלינו.

malala
ילדה קוראת בספרה של מלאלה יוספזאי. העור הוא החזית שלנו עוד לפני המילים

I am Malala, ספרה האוטוביוגרפי של יוספזאי, ראה אור בשתי גרסאות: למבוגרים ולצעירים, ובכך אפשר לראות בה ממשיכת מסורת של הוגות ויוצרות שלא מגדירות את צבע עורן דרך מוסכמות מקובלות ושלילות מקובלות, ואשר תרמו לחינוך פמיניסטי וליצירתה של ספרות ילדים. הוקס, שספריה לילדים עוסקים בנושאים בהם עסקה גם במאמריה התיאורטיים (למשל סטנדרטים של יופי), מסבירה בספרה הידוע ״פמיניזם זה לכולם״ (שתורגם לעברית ויצא לאור בהוצאת פרדס): "ספרות הילדים היא אחד המקומות החשובים ביותר לחינוך פמיניסטי לתודעה ביקורתית, מכיוון שבגילאים אלה אמונות וזהויות נמצאות עדיין בתהליך של עיצוב". פיתוח ביטחון עצמי ודימויי גוף חיוביים, השרשת תחושות גאווה וסולידריות הם לא רק נושאים בכתיבתה התיאורטית, אלא גם יעדים בספריה לילדים. יתר על כן, ספרי הילדים של הוקס מטפחים חשיבה ביקורתית, מלמדים להתנגד לדימויים פטריארכאליים ולסרב לחיקוי סטנדרטים של התנהגות ונראות המוכתבים על ידי התרבות הדומיננטית.

bell hooks
בל הוקס ואחד מספריה. השרשת תחושות גאווה וסולידריות – גם לילדים

סירוב להיכנע לאלימות ולהפחדה, הוא נושא השיר שהקדישה מאיה אנג'לו לילדים ושהופיע כספרון ציורים. אנג'לו, שבילדותה סבלה עוני ובנעוריה נאנסה, מציעה איך להתמודד עם פחד, גם ללא ספת הפסיכולוג. אפשר לשמוע אותה מקריאה את השיר בהקלטה המוקדשת לכל הילדים ששורקים בחשיכה ומסרבים להודות שהם פוחדים. בקול הבס העדין, הלא-מתנצל שלה, נשמעת לי אנג'לו כסבתא חזקה שמדקלמת סביב המדורה:

Life doesn't frighten me at all / Not at all / Not at all. / Life doesn't frighten me at all.

השיר הוא כמו שריקה של ילדה המנסה לחולל ולהגדיר את הטריטוריה מסביבה, וכשנוספות מילים הן מגבירות את כוח השריקה, כמו כדורים חיים בתוך אקדח טעון. לא מדובר במפגש של כוח בכוח, אלא בכדורים שיוצאים מדמיון של ילדה ומפילים את החוויות המפחידות, את החיות האכזריות. כשהילדה פוגשת פחד היא מטפלת בעצמה בעזרת מנגנון הכחשה שהיא מפעילה ולוקחת איתה הלאה בדקלום. בחזרה על המילים "החיים אינם מפחידים אותי בכלל. כלל וכלל" הילדה קמה ומפגינה את עצמה, מראה איך אפשר לזהות את הפחד וברגע של החלטה לומר: 'אינני מפחדת', להפחיד את הפחד ואז לחייך:

I go boo
Make them shoo
I make fun
Way they run
I won't cry
So they fly
I just smile
They go wild

בל הוקס ומאיה אנג'לו – יש לנו מה ללמוד מכן.

+   +   +

 

בילדותי, שבה חשתי שונות בהיותי ג'ינג'ית, הגיבורה שממנה שאבתי גאווה היתה בילבי. הזיקה בינינו לא הסתמכה על דמיון בהתנהגות, אלא בעיקר על צבע השיער. גם מילות השיר של מרים ילן-שטקליס, ״ג'ינג'י״, היו עבורי כוח מרפא

וברחוב הם קוראים לי… ג'ינג'י.
בֵכִּתה הם קוראים לי ג'ינג'י
אפילו בלילה בתוך-תוך כרי
יבער שערי!
ג'ינג'י…

[…]

ויאמר המלך דוד:
גש אלי, קטנטוני,
פתי שלי,
וראה – גם אני ג'ינג'י!
והביט אל עיני,
והביט אל תוכי
וילחש: אפרוחי, אפרוחי,
ג'ינג'י שלי! 

Screen Shot 2015-04-20 at 3.17.07 PM
רואים את הדמיון?

באנגלית אפשר למצוא ספרי ילדים המכילים מודעות לשונית ואסתטית לקירבה בין הקוראת לבין הגיבורה הספרותית, קירבה חיובית שבכוחה לטפח הערכה עצמית. אך בספרות ילדים ישראלית יש ילדות שעבורן אין מודלים רבים – מודלים שמתחילים בדמיון חיצוני, בזיקה של עור וצבע.

במציאות כזו בולטים ספריה של ד"ר תמר ורטה-זהבי, למשל, האחרון שבהם הוא ״מולו וצגאי״ הנהדר על מסעם של תאומים מאפריקה המבקשים מקלט מעבר לגבולות מולדתם. בין עשייתה הענפה בתחום לרבות חקר התפתחות דימויים פוליטיים אצל ילדים, הוראת חינוך, הנחיית קבוצות דיאלוג בין ילדים יהודים לערבים וכתיבת ספרי ילדים ונוער הנותנים ביטוי לפסיפס של קולות וצבעים, ורטה זהבי תרמה גם לגיליון 23 של ״הכיוון מזרח״, שהוקדש כולו לסיפורי ילדים ולפתיחת דיון על קבוצות שוליים בחברה הישראלית.

השאלה היא מי ימשיך ויעמיק את הכתיבה לילדים, ככתיבה שאינה אחידה ואינה מתיכה את כולם לכור היתוך, מי ימשיך ויפאר את השונות מתוך דמיון לעצמה. מי תכתוב ומי תאייר דמיון בין דמויות לקוראות, דמיון בין דמויות לבין ילדות מקהילות שונות, דמויות שלכל אחת מהן צבע משלה.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אילנה שזור

    יופי של מאמר. חשוב להזכיר את הוצאת מפרש של סבירסקי שהפיקה מספר ספרים על ילדים שחורים ועל חבורות בינגזעיות כבר בשנות השמונים.

    נושא כאוב המוכר לי על בשרי.

    אז עכשיו כולנו אתיופים.

  2. חמוטל

    מאמר מרתק, זווית מעניינת, אשמח לקרוא עוד ממאמריך-דנה.