כשאת מגישה תלונה את צריכה להתכונן לריצת מרתון

אני רוצה לדבר על אופן הטיפול בתלונות על הטרדה ותקיפה מינית באקדמיה. אני רוצה שההישגים במקרה שלי לא יהיו יוצאי דופן, ובאותה נשימה, אני רוצה שסטודנטיות נוספות לא יעברו את אותו מאבק קשה ומתיש בנהלים – שיש לשנות ולשפר. נאומה של אפרת אפי יעקב מעצרת מחאה באוניברסיטה העברית

בחרתי לעמוד פה היום, בשמי המלא ומול כולכן.ם, כי בחודשים האחרונים החלטתי שאני מפסיקה להאשים את עצמי. אני לא מתביישת יותר – כי אני לא אשמה. תהליך החשיפה שלי התאפשר בזכות ההכרה של האוניברסיטה במעשה ובעוול שנגרם לי מצד פרופסור באוניברסיטה, ובזכות התמיכה בי.

היום אני רוצה לדבר על אופן הטיפול בתלונות הנוגעות להטרדה ותקיפה מינית באקדמיה. אני רוצה שההישגים שהגענו אליהם במקרה שלי לא יהיו יוצאי דופן, אלא יהיו הכלל. ובאותה נשימה, אני רוצה שסטודנטיות נוספות לא ייאלצו להיאבק על מנת להצליח לעשות זאת, מאבק קשה ומתיש בנהלים שיש לשנות ולשפר. אני רוצה שהנהלת האוניברסיטה תטה אוזן קשבת להתנהלות הבעייתית שנחשפתי אליה, ותפעל לשנות אותה שינוי אמיתי ומהותי.

לכן, החלטתי לחלוק איתכן.ם היום לא את מעשה ההטרדה שחוויתי, אלא דווקא את תהליך הגשת התלונה, שלמדתי ממנו הרבה. כשאת מגישה תלונה את צריכה לאזור את כל הכוחות שלך לריצת מרתון ארוכה שאת לא יודעת מתי ואיך היא תסתיים. את מקלפת את הפצע ומשחזרת את המקרה שוב ושוב. התלונה לא מסתכמת בהגשת עדות, במצב של פוסט טראומה הכול צף ומקבל חיים משלו. פרופ' מריו שניידר הפך להיות שוב איום עבורי ואני לא הפסקתי לדבר על זה. כל פעם נזכרתי בעוד פרט ועוד משהו שערער אותי. רציתי שזה ייגמר כבר. שזה לא יהיה בחיים שלי יותר. הרגשתי שאני לא מצליחה לתפקד יותר.

הטיפול הפסיכולוגי עזר לי במישור הרגשי והעניק לי כלים להתמודדות עם המצב הקשה בו הייתי. הגשת סיוע פסיכולוגי צריכה להיות בראש ובראשונה וכבר למן שיחת הטלפון הראשונה או לחילופין הפגישה הראשונה. לצערי, שמעתי על מקרים בהם זה לא קרה כך ואני סבורה שאולי הנוהל לא מספיק ברור במקרים מהסוג הזה. אם האוניברסיטה העברית רוצה להוכיח שפניה לשינוי אמיתי, זה הדבר הראשון שיש לשנות ולטפל בו. כדי לעשות זאת עליה לפתוח את השערים בפני מרכזי הסיוע, שמתמחים בכך כבר שנים ארוכות, להציע טיפול פסיכולוגי שילוה את המתלוננת בתהליך הגשת התלונה ולוודא שהנפגעת לא נשארת לבד.

הגשת תלונה היא עבודה במשרה מלאה. האוני' צריכה להעניק למתלוננ.ת תשתית פסיכולוגית, אקדמית ובמידת הצורך גם כלכלית. המתלוננת הגיעה לאוני' כדי ללמוד ולא כדי להגיש תלונה. יש צורך ביישור קו בכל הנוגע לאופן הטיפול במקרים של הטרדה מינית נגד מרצים/ סגל זוטר/עובדי מנהלה/ סטודנטים ועובדי ניקיון. הטיפול צריך להיות זהה בין המקרים השונים.

השלב שהוא אולי החשוב ביותר, הוא הטלפון הראשון לנציבות. את מתקשרת לברר, עדין מהוססת. החלטת לחשוף את המקרה אבל ההחלטה על הגשת תלונה מפחידה אותך, מתווספת לערעור שאת חשה בעצמך כתוצאה מההטרדה. יכול להיות שאחרי הטלפון הראשון לא תשובי להתקשר. אבל לא יכול להיות שאחרי הטלפון הראשון הנציבות לא ישובו לצלצל אליך. לצערי זה קורה לא מעט

השלב שהוא אולי החשוב ביותר, הוא הטלפון הראשון לנציבות. את מתקשרת לברר, עדין מהוססת. החלטת לחשוף את המקרה אבל ההחלטה על הגשת תלונה מפחידה אותך, מתווספת לערעור שאת חשה בעצמך כתוצאה מההטרדה. יכול להיות שאחרי הטלפון הראשון לא תשובי להתקשר. אבל לא יכול להיות, בפירוש לא יכול להיות, שאחרי הטלפון הראשון הנציבות לא ישובו לצלצל אליך. לצערי זה קורה, וקורה לא מעט. כך אנו לא רק מאבדות מתלוננות פוטנציאליות, אלא גם עלולות להפקיר חברות או חברים שמצויים במצב נפשי קשה מאוד, בבדידות עמוקה, בשבר גדול.

כשעברתי הטרדה מינית מצד המרצה שלי אני הרגשתי מנוצלת, שרימו אותי. המרצה שלי משתמש בכוח שלו על מנת להפעיל עליי מניפולציות להיכנס למשרדו באמתלה של הצעת עבודה ולוקח את השיחה למקום אחר לחלוטין. האמון נפגע. וכשהאמון נפגע, את בכלל לא מאמינה במערכת. תפקידה של המערכת הוא לנסות לעזור להחזיר לנפגעת את האמון בכך שהיא תאמין לדבריה ולא תאמר דברים חסרי רגישות או תבטל את דברייה.

הנציבות צריכות להבין את השבר שחל באמון שלך, להכיל את הכעס שקיים בך, ולטפל בתחושת אי האמון וחוסר היכולת שלך לסמוך על המערכת. אני רוצה לציין שלעתים תחושותיי התקבלו אצל הנציבות בכעס, בהרמת קול, ובניתוק הקשר ללא כל התראה. יחס זה, אף שאין לי ספק שלא נועד על מנת לפגוע בי, מעיד יותר מכל על חוסר בהכוונה מקצועית מתאימה לנציבות. הנציבות צריכות לעבור הכשרה של מרכזי הסיוע לנפגעות הטרדות מיניות, הן צריכות לדעת איך להתמודד עם נפגעות טראומה ופוסט טראומה. המצב לא אמור להיות זר להן בתפקיד שבו הן מכהנות.

אפרת
אפרת אפי יעקב. הנציבות צריכות לעבור הכשרה של מרכזי הסיוע לנפגעות הטרדות מיניות, הן צריכות לדעת איך להתמודד עם נפגעות טראומה ופוסט טראומה

דווקא כאן, חשוב לציין את מי שפעלו בדיוק בדרך ההפוכה – המרצים והמרצות שלי. המחלקה שלי לגיאוגרפיה עמדה מאחוריי. ליוו אותי אנשי ונשות סגל אמיצים שהבינו ללבי והקדישו זמן ומאמצים רבים עבורי. דווקא בשל כך, אני מבינה היום שיכול להיות שאם הייתי סטודנטית בשנה א', שאינה מכירה באופן אישי את הסגל כפי שאני הכרתי, לא הייתי מצליחה לעבור את התהליך הזה כפי שעברתי, ולסיים בנקודה שהגענו אליה יחד.

אני רוצה לשתף באופן אישי, שכשיצאתי למסע המפרך הזה עשיתי זאת מתוך חשש גדול שפרופ' מריו שניידר ימשיך להטריד סטודנטיות נוספות. בתחילת הדרך יותר מכל היה לי חשוב שהוא לא ייצא לסיור נוסף, שם הטריד אותי בתחילה, ואכן כך קרה. היום, חצי שנה לאחר מכן, בהסכם שנחתם עם האוניברסיטה, הוחלט שמריו לא יחזור ללמד יותר. אני מאמינה שהעונש המשמעותי הוא חשוב גם כאמצעי הרתעה למרצים נוספים, וגם יוצר שיח חשוב בנושא באוני' ומחוצה לה, שבמידה רבה תרם גם לקיום עצרת המחאה הזאת היום.

אחד הדברים החשובים שעלו בשיח, למשל, היא העובדה שרבים.ות מאיתנו מתקשים.ות לקבל את הסתירה שבין העדות שלי אודות פרופ' מריו שניידר, לבין הרושם שהוא מותיר, כאדם חביב, חברמן, מצחיק ואהוב על סטודנטים.ות. אני רוצה להבהיר כאן, כי אין בכך סתירה. גם אנשים נורמטיבים לחלוטין, נחמדים, יכולים להתגלות כמי שגוף האישה נדמה להם כנתון לרשותם, כמיועד עבורם.

אני מאמינה שההסכם שנחתם עם האוני' הוא הישג חשוב והאוני' נקטה בקו ענישה מחמיר. חשוב לא לתת לו להיות מקרה בודד, ולנהוג ככה גם כלפי מרצים/סגל זוטר/סטודנטים' עובדי מנהלה וניקיון. רק אם תהיה ענישה מהסוג הזה, ישנה סבירות גבוהה יותר שמי שחווו הטרדה ותקיפה מינית ייקחו על עצמן.ם את העול של הגשת התלונה. האוני' היום מדברת על כך שסטודנטיות לא מגישות תלונות, וכדי שזה יקרה האוני' צריכה להוביל שינוי משמעותי שאני מקווה שהתחיל עם המקרה שלי. הדרך שעלינו לעבור עוד ארוכה, והיא מתחילה עכשיו.

יש לי עוד הרבה מה לומר, מה שבחרתי לחלוק היום הוא חלק קטן מתוך מערך שלם שצריך להשתנות, ואת שאר הדברים אומר בפורומים קטנים יותר, גם בין הסטודנטיות ששותפות לדרך הזו, וגם בין הסגל הבכיר המקיים כעת ועדות בנושא, ובחר, בצעד חשוב ומשמעותי, לפתוח עבורנו את הדלת ולהקשיב.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דפנה

    מסירה בפנייך את הכובע, אפרת.