לא משנה כמה גיורים הם יעברו - הם ״אינדיאנים״

בחודשים האחרונים, בלי שידענו, הופיעו בעקיפין סיפורן הפרטי של עולות חדשות לטינו-אמריקניות לישראל. סיפורים אישיים, שלמעשה, מעידים על הסיפור הרחב. בתחילה, היה זה המקרה של ניקול רמירז ז"ל, בת 13 מרמלה, שנהרגה בסוף אוגוסט 2014 תאונת פגע וברח בסמוך לביתה. כשנמסרה ההודעה על מותה ועל הלווייתה בבית העלמין הנוצרי ברמלה, עלתה תגובה קטנה בטוקבקים ובה שאלה, שהתשובה אליה מורכבת ועדיין לא ניתנה: ״אבל איך נוצרייה והיא עולה חדשה?״

כחודשיים לאחר מכן, באוקטובר האחרון, הזדעזעה ישראל מפיגוע הדריסה בירושלים שבו נרצחה התינוקת חיה זיסל ברון ז"ל. חמישה ימים מאוחר יותר נפטרה הצעירה שנפצעה אנושות בפיגוע, שמה קארן ימימה מוסקרה ז"ל. ביממה הראשונה לפיגוע, וכן עד להודעה על מותה, ניסתה העיתונות להתמודד עם מעמדה הלא-ברור: בהתחלה היא נקראה "אזרחית אקוודור", מאוחר יותר "צעירה שבאה לעבור גיור בישראל", ולקראת קבורתה כבר קיבלה את התואר "גֶרת צדק" ו"עולה חדשה". אתר החדשות היחיד שהצליח להבהיר משהו על מעמדה היה האתר החרדי כיכר השבת.

הסיפורים האישיים והעצובים של ניקול רמירז ז"ל ושל קארן ימימה מוסקרה ז"ל, למעשה מייצגים את סיפורם הכולל של העולים מאמל"ט (אמריקה הלטינית) מארצות אינדו-אמריקניות (לפי הבחנה של אנשי מחלקת העלייה בסוכנות היהודית). מורכבותו נעוצה בסיבות רבות, אבל המרכזית מביניהן היא ההיבטים הבירוקרטיים הכרוכים בתהליך העלייה – כלומר באישורים ובמסמכים הדרושים כדי לעלות במסגרת חוק השבות – ובעיקר, בהשקפות שהם מנסים להסוות. אבל מעל הכל, וחשוב הרבה יותר, משקף הסיפור שלפניכם, זה של העלייה בת-זמננו מאמל"ט, את פניהן העכשוויות והמתוחכמות של הגזענות המוסדית, וכן של הגזענות החדשה והמכחישה; הגזענות-ללא-גזע, כפי שמכנה אותה אטיין בליבר. גזענות מוסדית, מפני שתוצאותיה של המדיניות ברורות גם אם הן לא ברמת ההצהרות; וגזענות ללא-גזע, מפני שמדינת ישראל מגנה לכאורה את נציגיה וסוכניה הגזענים ומוקיעה אותם, אך באותה נשימה מותירה להם להמשיך ולתווך בינה לבין אלו שהיא מתיימרת להכיל בתוכה.

במילים אחרות: ישראל לא מתלהבת שיגיעו אליה עולים ילידים לטינו-אמריקנים. אז בפועל, היא מותירה לקהילות היהודיות הממוסדות המקומיות לפעול בשמה ולמענה, פשוט על-ידי כך שהיא לא מפריעה להן להתנער מאלו שאינה מעוניינת בהם.

אינדיאנים ומרוקאים, אנוסים ומתייהדים

כבר מעל שני עשורים, מגיבה ממשלת ישראל באדישות ובהתעלמות מזרם ההמונים לעבר ההתייהדות, ההתחרדות והחזרה בתשובה, שסוחף את יהודי אמל"ט, אבל יותר מכך, מצאצאי האנוסים החוזרים לדת אבותיהם ונוצרים-אוונגליסטים שמאסו באמונה הנוצרית ופנו ליהדות. אותם צאצאי אנוסים ומתייהדים חדשים, רובם המוחלט ממוצא ילידי, פונים למוסדות גיור שונים, מתגיירים ומשמרים חיים יהודיים במאות קהילות חדשות, שהחלו לקום ולהתרחב בהדרגה החל משנות התשעים. מבחינה זו, דומה התופעה באופן מדהים לתביעתם המחודשת של בני הפלשמורה מאתיופיה להכרה ביהדותם, וכן של בני המנשה בגבול הודו-בורמה, ששבו בהדרגה למסורת היהודית, עד שהוכשרה עלייתם של רבים מבני הקהילה.

ניתן לסווג את הקהילות היהודיות החדשות באמל"ט לפי שלוש הבחנות: מתייהדים (ללא זיקה קודמת ליהדות), צאצאי אנוסים שהתנצרו, וצאצאי אנוסים שהתבוללו (והגבולות בין השלוש אינם מוחלטים ומטושטשים למדיי במקרים מסוימים). רוב הקהילות הללו מונות בין עשרות למאות חברים, וממוקמות בארצות האנדים ובארצות אינדו-אמריקניות, לדוגמה: קולומביה (ידוע על 19 קהילות לכל פחות), ונצואלה (ידוע על 2 קהילות לפחות), בוליביה, אקוודור (13 קהילות לכל פחות), פרו, חלקים מברזיל (3 קהילות לפחות) וכן חלקים ממרכז אמריקה (דוגמת גוואטמלה ואל-סלבדור, שבהן בוודאות מתקיימות עשרות קהילות יהודיות חדשות). המאפיין המרכזי של ארצות אלו (להוציא את ברזיל שלה ייחודיות משל עצמה ביחס לארצות אמל"ט) הוא שאוכלוסייתן מורכבת רובה מאנשים ממוצא ילידי, ובראשה אליטה לבנה קטנה.

הקהילות היהודיות בארצות אינדו-אמריקניות (הנחשבות לבנות, בין אם הן אשכנזיות או ספרדיות), קטנות מאוד, ולעתים אף מונות מאות בודדים. אלו קהילות ממוסדות, מבוססות ומשולבות בחברה הכוללת, ציוניות ובעלות יחסים קרובים עם מדינת ישראל. למרות זאת, הן אינן קהל היעד המרכזי לעלייה, סביר להניח, מפני שאין להן סיבה לוותר על חיי הנוחות שלהן. תפקידן ומעמדן של הקהילות היהודיות הממוסדות אינו נוגע רק לשימור היחסים של ישראל עם הגולה. כפי שמתברר, לקהילות היהודיות הממוסדות, במיוחד בארצות אינדו-אמריקניות, יש תפקיד חשוב באכיפה של חוק השבות, בכל הנוגע לבדיקה הפרטנית של כל עולה פוטנציאלי שאינו משתייך לקהילה "הלבנה" המקומית.

על-מנת להיות זכאי לעלות לישראל מתוקף חוק השבות, על העולה לספק מסמכים המאשרים את יהדותו וכן את מוצאו היהודי. כך שהזכאות לעלייה תלויה בהמצאת המסמכים, ואילו המצאתם נתונה בידיהם של רב הקהילה הממוסדת ומנהיגיה. למעשה, אנשי הקהילה היהודית הממוסדת יכולים להחליט על דעת עצמם באם להמציא למישהו מסמכים המאשרים את יהדותו או לא, במסגרת חובת ההוכחה של הפרט את יהדותו כדי להיות זכאי לעלייה. לכן, הסמכות של הקהילה הממוסדת היא למעשה לתפקד כשומר הסף של הקהילה היהודית בציון, בשל הסמכתן הלא-רשמית אך המוחלטת, דרך היבטיו היישומיים של חוק השבות.

הקהילות היהודיות הממוסדות אינן מעוניינות לקבל אליהן לא מתייהדים נוצרים-לשעבר וגם לא צאצאי אנוסים, בין אם הם נושאים שמות יהודיים או לא. הקהילה היהודית הממוסדות בלימה, לדוגמה, השליכה את ציודו של שליח הסוכנות היהודית לשעבר, אילן ארכיטקטר, כשזה פעל לקידום שיתוף הפעולה בינה לבין הקהילה היהודית (ממוצא ילידי) בעיר איקיטוס. בסופו של דבר, גיור צאצאי האנוסים באיקיטוס התאפשר על-ידי גיור קונסרבטיווי, ורבים מהם עלו לישראל ונקלטו בעיר רמלה.

החל מהמאה ה-19, נהרו לאיקיטוס יהודים ממרוקו, צאצאי אנוסים, שביקשו להשתלב בתעשיית הגומי ששגשגה בשנים אלו. הללו היו גברים צעירים, שהשאירו את נשותיהם מאחור במרוקו, עברו מעיר לעיר על גדות האמזונס, והקימו להם צאצאים מנשים מקומיות רבות. צאצאי המהגרים היהודים ממרוקו (שלהם קהילות נוספות גם, בין היתר, בבלם ובמנאוס שבברזיל), פנו בשנות התשעים לקהילה היהודית הממוסדת בלימה, כשהם נושאים, לדוגמה, את השמות אדרי, אבוטבול, לוי, כהן, בן-שימול ובן-סימון. אבל חרף השמות היהודים המובהקים, ידיעת המצוות ובקשתם ללמוד על יהדותם באמצעות ה"ותיקים", נענו בסירוב מוחלט להתקבל לקהילה היהודית בלימה.

בקרב אנשי ארגוני הגיור, רבני הקהילות המקומיות בישראל וכן בקרב כל אנשי הסוכנות היהודית שהתראיינו עד כה, יש תמימות דעים שהגזענות של הקהילות היהודיות הממוסדות הן שמונעות פעם אחר פעם את הרחבת היקף העלייה מארצות אינדו-אמריקניות שבהן יש קהילות יהודיות חדשות. הדוגמאות שלפניכם הן מראיונות שהתקיימו החל מסוף 2014 (17 ראיונות עד כה), המציגות את הסוגיה בבוֹטוּת: הקהילה היהודית לא רוצה לקבל, ולא רוצה לממן, "אינדיאנים".

הרבה מהם [מהגֶרים בקולומביה, ר"י] עברו גיור אורתודוכסי, אבל הקהילה לא מקבלת אותם. הקהילה היהודית לא מקבלת אותם בגלל שיקולים הלכתיים, אלא היא לא רוצה שיהיה להם מישהו שנראה אינדיאני, היא לא רוצה שהם יתחרו על אותם המשאבים […] היא לא רוצה שהילדים שלה יהיו עם הילדים שלהם.

זה עניין של יהודי לימה, עניין גזעני של אשכנזים מול אינדיאנים, לא אשכנזים ספרדים. מבחינת הקהילה היהודית בפרו, לא משנה כמה גיורים הם יעברו, הם אינדיאנים. הם לא רוצים לראות אותם או להכיר אותם, והם בטח לא רוצים לממן אותם ולקבל אותם לקהילה, הם יתנו את הכסף לילדים שלהם ולא לאינדיאנים.

ראוי להתעכב על נקודה חשובה: כדי להמחיש את היחסים החברתיים בין הקהילות החדשות לקהילות הממוסדות, השתמשו כל המרואיינים בסיווג המתח בין "לבנים" (בין אם אשכנזים או ספרדים) ו"אינדיאנים" כשתי קבוצות מנוגדות. גם בחלק מקטעי העיתונות שסיקרו את סיפור העלייה של הקהילות החדשות לישראל, אלו שכן הוכשרה עלייתן, הדביקו להן את הכינוי המגזיע – "אינדיאנים" (או דם אינדיאני), כחלק מתיאור עלייתם לרמלה וליישובי איו"ש.

אנשי מוסדות הקליטה והגיור תולים את האשמה, כולם כאחד, בהתנהלות הקהילות הממוסדות, ומדגימים במיוחד דרך המקרים של קולומביה, פרו ואקוודור. עם זאת, בשלב זה ראוי לשאול: באם הסוגיה ידועה כל-כך, מדוע לא הוצגה עד כה אלטרנטיבה שתנטרל את השפעתן של הקהילות היהודיות כצוואר בקבוק לעלייה? התשובה הנוחה היא שההיגיון של החוק הוא שמכשיר את ההצדקה מדוע אין לכאורה מה לעשות. אבל מי שכן יש בכוחו לשנות את נוסח החוק ואת הדרכים ליישום המדיניות – מתעלם לחלוטין מהסוגיה. אנשי הסוכנות היהודית הם אנשים מסורים, שמבקרים את הגזענות ומעוניינים שייפתר המחסום הזה כדי לעודד את תהליך העלייה של יהודים חדשים. גם לאור ירידה ניכרת בשיעורי ירידה מארצות אמל"ט האחרות, מן הסתם, הללו גם רוצים להמשיך לנהל את פרויקט העלייה בעצמם.

במקרה הזה, הבעיה היא בשום אופן לא הסוכנות היהודית, אלא ממשלת ישראל ומשרד הקליטה. ללא החלטות ממשלה, ובהיעדר התערבות מצד משרד הקליטה (ואין כזו – נבדקו כל הפרוטוקולים של הוועדה לקליטת עלייה והתפוצות של הכנסת), הקהילות היהודיות הממוסדות ימשיכו, כפי שהיו החל משנות התשעים, שומר הסף והסוכן המגזיע, שפועל ללא מפריע, וכך למעשה, בהסכמתה של ממשל ישראל. לכן, נכון ל-2015, הכניסה הביורוקרטית לקולקטיב היהודי ממשיכה להיות מוכתבת על-ידי קריטריונים גזעניים של צבע.

הגיור הכפול, רוכלים ונוכלים

התעלמותה של ישראל מתופעת האנוסים והמתייהדים מייצרת סיבוכים מיוחדים אל מול קהילות יהודיות חדשות ומגוונות, לאור ההכשר שנותן חוק השבות בנוגע לגיור מחוץ לישראל. הסיבה היא הגדרתו העמומה של השאלה "מיהו יהודי?" מתוקף התיקון לחוק השבות (1970), הקובע שיהודי הוא מי שסבו יהודי – מה שמאפשר את עלייתם של לא-יהודים לפי ההלכה. יותר מכך – התיקון קובע שיהודי הוא מי שהמיר את דתו, ללא הנחיות התואמות את כללי האורתודוכסיה הדתית השולטת במוסדות הדת בישראל, ולא את חוקי ההלכה עצמם המחמירים כלפי מצטרפים חדשים ליהדות. לכן, כל הליך גיור מחוץ לגבולות ישראל אינו מחויב להיות אורתודוכסי, ומעבר לך, רוב שירותי הדת האורתודוכסיים הפועלים באמל"ט אינם מורשים לגייר על-ידי מדינת ישראל כדי לספק זכאות לעלייה (לדוגמה חב"ד).

לעומת זאת, הזרם הפעיל ביותר במפעל הגיור העכשווי באמל"ט הוא הזרם הקונסרבטיבי, בין היתר, תחת הארגון הוותיק של הרב מרשל מאייר ז"ל (SEMINARIO RABÍNICO LATINOAMERICANO). רבנים קונסרבטיביים המורשים על-ידי ישראל להכשיר את עלייתם של יהודים אמנם עושים זאת, אך הם אינם מספקים הכשרה ליהדות לפי ההלכה. בפועל, צאצאי אנוסים שעוברים גיור קונסרבטיבי באמל"ט (ובכלל מחוץ לישראל), מחויבים לחיות בקהילה יהודית במשך תשעה חודשים עד שנה טרם העלייה; ובהגיעם ארצה הם מבינים, למעשה, שאינם נחשבים יהודים "תקניים", ושעליהם לעבור גיור אורתודוכסי מהתחלה באם ירצו שהם וילדיהם יהיו זכאים להתחתן (או להיקבר) בחסות המדינה. רבים מהם עומדים בפני תהליך ארוך בן שנים, הכולל גיור קונסרבטיבי בחו"ל (שנערך לפחות כשנה), ועוד גיור אורתודוכסי מחדש (שגם הוא בן שנה לפחות) לאחר העלייה לישראל: גיור כפול.

אבל חשוב להבין ש"הגיור הכפול", מעשה עוול ככל שיהיה, הוא נחלתם של בני המזל בלבד. מהלך זה אמנם מרתיע ומגביל את צאצאי האנוסים המעניינים בעלייה, אבל הוא גם ככה נחלתן של קהילות בודדות שהצליחו להוכיח את זיקתן ליהדות. כפי שכבר צוין, קיימות מאות קהילות של מתייהדים ואנוסים, הפזורות בכל רחבי אמל"ט. בהיעדר זיקה מוכחת לעם היהודי, ובהיעדר מוסדות גיור אורתודוכסי מחמיר המתאים לאלו שאינם מזרע ישראל – לקהילות אלו אין שום סיכוי, לא משנה כמה גיורים יעברו חבריהן, להיות חלק מהקהילה היהודית המקומית, ואדרבא, לעלות לישראל.

בהיעדר מוסדות גיור מטעם ישראל, הופכת פעולת הגיור, במקרה הטוב, לשוק של סחורות, ובמקרה הרע למעשי נוכלות וגזל כלפי אלו המבקשים להמיר את דתם ליהדות. במהלך הראיונות שלי עם עולים, רבנים ואנשי הקליטה, התברר לי שהמונים רומו ונדרשו לשלם אלפי דולרים בעבור גיור פיקטיבי, בהיעדר ידיעה, הבנה והכוונה. בנוסף, מכל זרם של גיור קיימים כמה וכמה ארגונים, ולכל אלו מתווספים שחקנים מישראל ומארה"ב, שמקיימים פעילות מיסיונרית במטרה לגייס אנשים חדשים לשורותיהם. תופעת הזיופים והכאוס המוחלט בתחום הגיור באמל"ט, הובילה לכך שהבדיקה הפרטנית של מסמכי הגיור החלה להיות קפדנית במיוחד בשנים האחרונות, כפי שמדווחים נציגי הסוכנות היהודית האמונים על תהליך אישור הזכאות לעלייה. ובצדק. הקפדנות החלה מרגע שהתרבו המקרים של מסמכי גיור מזויפים, או גיורים, אפילו מטעם רבנים מורשים, שהתבררו שלא התבצעו לפי הנהלים. במקרים רבים, נאלץ נציג הסוכנות ליידע את העולה שנגבה ממנו לשווא תשלום עבור הגיור שעבר, ושלמעשה הונו אותו ושעליו לעבור את התהליך מחדש וכהלכה.

בהיעדר הכרה מהקהילה היהודית, נחסמות רוב האפשרויות לפנות למגייר מוסמך מטעם ישראל, אדרבא דרכי ההתקשרות המקובלות עם מוסדות עלייה. בנקודה הזו ניתן לצפות שלא יגיעו עולים מקהילות יהודיות חדשות. עם זאת, לדאבונה של ישראל והקהילות היהודיות הממוסדות, "האינדיאנים" באים וממשיכים לבוא לישראל. באם בני-מזל הצליחו להוכיח את יהדותם ולעלות לישראל – אזי הם נאלצים לעבור "גיור כפול" בארץ המוצא ובישראל. אלו שלא הצליחו להוכיח את שייכותם לאנוסים, איתרע מזלם, ומסכת ייסורים ארוכה צפויה להם. למרות זאת, אף-על-פי שאין שום אפשרות לעבור גיור אורתודוכסי מחמיר בחו"ל שגם מוכר על-ידי ישראל, העובדה הזאת אינה באמת עוצרת את המתייהדים הנחושים, שמצליחים בכל זאת להגיע לארץ. מקרה ההצלחה הידוע הוא קהילת "בני-משה" מפרו, שלאחר מסכת ארוכה שבה נדחו על-ידי הקהילה היהודית, קיבלו סיוע מארגון "שבי-ישראל" שסייע בהעלאתם ארצה ובגיורם לפי ההלכה. במקרה המיוחד של "בני-משה" הצליח ארגון שבי-ישראל להניע את הקמתו של בית-דין בפרו מטעם ישראל, שליווה את תהליך הגיור טרם עלייתם ארצה.

אולם מקרי ההצלחה הבודדים מסווים את האמת בשטח. בהיעדר גיור אורתודוכסי, ובהיעדר הסמכה מהקהילה היהודית המקומית, מגיעים לישראל שוהים בלתי-חוקיים, שבמשך שנה עוברים גיור במוסדות שאינם מורשים על-ידי המדינה, לרוב חרדיים. מפני שלא הורשו מלכתחילה לעלות לישראל מטעם חוק השבות, הם מגיעים לישראל באמצעות ויזת תייר, ולאחר מכן הם שוהים ללא היתר בישראל לאורך תהליך הגיור. כך שלמעשה חלק מרישום המהגרים הבלתי-חוקיים בישראל, כולל גם את אלו שלא הורשו לעבור גיור כהלכה בחו"ל, ובנחישותם הגיעו ארצה ומסתתרים מהרשויות עד השלמת התהליך, בתקווה שאחריו יוכרו כיהודים.

קארן ימימה מוסקרה ז"ל, שרצתה במשך שנים ללמוד יהדות ולהתגייר, עמדה בפני חומה בצורה באקוודור, מה שהביא אותה להגיע לישראל באשרת תיירת זמנית ולעבור גיור במדרשה החרדית לבנות של הרב קרליץ. מוסקרה ז"ל השלימה את הגיור שעברה במוסד החרדי – אך זה אינו מוסמך להכשיר את אזרחותה הישראלית. כך שהיא עברה גיור קונסרבטיבי לא-מוכר באקוודור, עברה גיור אורתודוכסי בישראל – ועדיין לא קיבלה הכשרה ליהדותה או לאזרחותה הישראלית. מוסקרה ז"ל הייתה בדרכה לשיעור יהדות בירושלים, כשהרוצח פגע בה ופצע אותה אנושות. ככל הנראה, באם לא הייתה נרצחת בנסיבות הטרגיות באירוע טרור לאומי, גם לקבורה כיהודייה בהר-הזיתים לא הייתה זכאית. ייתכן ועודנה הייתה נעה ונדה בישראל כמהגרת בלתי-חוקית, כשבפועל היא צעירה יהודייה אורתודוכסית שעברה כבר גיור. גם במותה, ובהיעדר כל הסבר מצד התקשורת על מצבה המיוחד, לא זכתה מוסקרה ז"ל לקבל פיצוי, ולוּ בהכרה של מצבה, על העוול שחוותה כיהודייה דתייה מסורבת-אזרחות בישראל.

מוסד הגיור כשער כניסה מגזיע: האתיופים החדשים

הסיפור של היהודים החדשים מאמל"ט ותהליך גיורם אינו מסמן התחדשות או שינוי מדיניות. במהלך שנות התשעים, תפקד מוסד הגיור כמוסד שפעולתו הביורוקרטית מייצרת אזרחות ושייכות על סמך הבדלים שנעוצים בצבע ובתרבות. ציבור הלא-יהודים לפי ההלכה מאתיופיה ומרוסיה (חבר העמים לשעבר) עמד בפני שני מוסדות גיור שונים בפועל: בעוד עלייתם של האתיופים הייתה מותנית בגיור במרכזי הקליטה עם עלייתם ארצה, העולים מרוסיה היו יכולים לבחור על דעת עצמם באם לעבור גיור או לא; בעוד האתיופים למדו ונבחנו במסגרת משפחות וקהילות, הרוסים, לעומת זאת, למדו ונבחנו במסגרת פרטנית של כל אחד מהם בנפרד; ומפני שהיה הכרח שיחיו במרכזי קליטה כדי לעבור גיור, האתיופים הפכו להיות הקבוצה היחידה שאינה זכאית לקבל ככלל את המענק של סל הקליטה הישירה בשנה הראשונה לעלייה (מהלך שהשתנה רק עם סיום הקליטה של העולים במבצע משה ושלמה).

בדומה לתמונת המראה שמייצר הגיור בין לבנים/שחורים = רוסים/אתיופים, כך גם סיפור העלייה בן-זמננו מאמל"ט. בין השנים 2001-2005 הגיע לישראל גל העלייה הגדול ביותר שהיה אי פעם מארגנטינה – מעל 13,000 בני אדם. ממשלת ישראל יצאה בתוכנית מיוחדת, תחת החלטת ממשלה שאושרה פעמיים, להעניק סיוע מיוחד להעלאתם של יהודי ארגנטינה ואורוגוואי, נפגעי המשבר הכלכלי. עשרות עובדי הסוכנות היהודית גויסו כדי לראיין, ללא הפסקה, מועמדים פוטנציאליים לעלייה. במסגרת הראיונות והבדיקות הפרטניות, סיפרו לי אנשי הסוכנות היהודית שהם "גילו יהודים חדשים": יהודים, שלא היו רשומים בקהילה היהודית, וחיו בשכונות העוני במנותק מהקהילה היהודית הממוסדת.

ארגנטינה ואורוגוואי הן מדינות לבנות, הכי לבנות ממדינות אמל"ט (חוץ מקוסטה-ריקה), וכך גם הקהילות היהודיות שלהן. המהלך המקיף, שהיה כרוך בהחלטת ממשלה פרטנית לגבי העולים מהן, הקל את הבדיקה של המועמדים הפוטנציאליים, וכלל שיעור גבוה של לא-יהודים לפי ההלכה ויהודים אבודים "שהתגלו" פתאום. לעומת זאת, באותן שנים פנו אנשי ארגון "שבי-ישראל" למשרד הדתות והפנים, בטענה שרק צפונה מעט מארגנטינה, בארצות אינדו-אמריקניות, בפרו ובקולומביה, קיימות קהילות יהודיות של גֶרי צדק וצאצאי אנוסים, שיש להתערב למענן ולפעול לעלייתן. אבל בניגוד להכשרה של העלייה הלבנה של נפגעי המשבר הכלכלי מארגנטינה ומאורוגוואי, מעולם לא נוסחה החלטת ממשלה או חוזר מנכ"ל מטעם משרד הקליטה שיש בו משום התייחסות לסוגיית קהילות המתייהדים והאנוסים המתחדשות בארצות אינדו-אמריקניות, או לרצון של חלקן לעלות ארצה. מהבחינה הזו, ניכר שההבחנה בין "אתיופים" ל"רוסים", בין שחורים ללבנים, מחלחלת ומיושמת גם היום, כשהיא מבדילה בין ציבורים שונים של יהודים מאמל"ט, והופכת אותם לשתי קבוצות נבדלות מבחינת עיצוב המדיניות לגביהן.

כפי שבהתחלה ישראל לא רצתה להביא את האתיופים, ורק לאחר מכן הוכשרה, על אפה ועל חמתה, יהדותם וההצדקה ההלכתית לעלייתם (עם הפסיקה החשובה של מר"ן הרב עובדיה יוסף ז"ל) – כך יחסה של ישראל ליהודים "האינדיאנים" הלטינו-אמריקניים. כמו כן, כפי שהעדיפה לעודד את עלייתם של לבנים אסיאתיים (רוסים), כך היא גם מעדיפה לעודד את עלייתם של לבנים לטינו-אמריקנים, באמצעות מסלול "עוקף" גיור. ב-25 השנים האחרונות, הפך מוסד הגיור למתפקד כמכשיר ל"הלבנה" ו"השחרה" של קבוצות: "הלבנה", כי הוא מלבין יהודים שמצטרפים לישראל "המערבית"; ו"השחרה", מפני שמי שעובר דרכו מלכתחילה, הוא בגדר פרט לא-לבן.

לקראת מאבק להכרה

הגיור הוא רק עוד מוסד אחד במסגרת מכלול של מוסדות ציבוריים שונים, שמטרתו היא שימור ההירארכיה הגזעית ההיסטורית שנטמעה בחברה הישראלית, עד שהפכה לטבעית ומוכחשת. אולם הכוח המדיר שלו הוא עצמתי במיוחד, מפני שהוא שומר-הסף של גבולות הקהילה היהודית בישראל. בהיעדר החלטות ממשלה והתייחסות ממשרד הקליטה, לא ניתן "לעקוף" את מוסד הגיור, כפי שניכר שישראל יודעת לעשות כשהיא מעוניינת להביא אליה קבוצות שונות של עולים.

עם זאת, ניכר שיש נקודת אור בסיפור הזה. רק באחרונה הגישה הקהילה היהודית החדשה בקולומביה דרישה להכרה מטעם ממשלת ישראל, ויצרה תחרות אמיתית בינה לבין הקהילה היהודית הוותיקה. הצעד ההיסטורי למיסוד הקהילות החדשות מלמד שאנו עדים לתופעה חדשה: היהודים החדשים מאמל"ט אינם ממתינים שיעניקו להם מרצון טוב אישור ליהדותם, ולראשונה מתקיים מאבק להכרה מצדם להיחשב כיהודים ולייצג את ישראל כקהילה יהודית רשמית בגולה. מעבר לכך, הפנייה הפרטנית, והסיכון שבודדים מהם לוקחים על עצמם בהפיכתם לשוהים בלתי-חוקיים, מלמדת גם היא שעם הנחישות הזו תיאלץ בקרוב ישראל להתמודד באמצעות מדיניות עלייה וקליטה מסודרת.

באם תרצה זאת ישראל ובאם לאו, היהודים החדשים של אמל"ט ובפרט של ארצות אינדו-אמריקניות ממשיכים להיאבק למען הכרתם, ומוכנים להסתכן ולסבול – ולוּ רק כדי להיות יהודים ואזרחי ישראל. מאמציה למנוע זאת על-ידי התעלמות, רק מעמיקים את הקרע בינה לבין אזרחיה העתידיים. וכך, כפי שנמנעה לקבל את העולים מאתיופיה, ישראל ממשיכה לדבוק בתפיסותיה הגזעניות וליישמן באמצעות מוסדותיה, ובמקום לפעול למען יהודים, שלשמם ולמענם היא קמה וקיימת, היא ממררת את חייהם ומנסה להדיר אותם מגבולותיה בכל פעם מחדש.