מחתרת החמיקה

סמי ברדוגו משרטט קווים לדמותו של מזרחי חדש, שבהתחמקותו יוצר מחתרת עצמאית ועוצמתית. מתוך קובץ המאמרים החדש ״לשכון בתוך מילה״
סמי ברדוגו

נראה שיותר מכל תחושה אחרת, נכון לרוח הימים האלה שסובבים אותי, העצב הוא שנוכֵח בעוצמתו. אני נעצב מדי יום ביומו כי אני שואל על מקומי. הנורא הוא שהנני מובל לשאול שאלה כזו, המרכיב הטרגי הוא ששאלה זו מובאת לכדי אפשרות, והיא שמערערת בתוכי מצב קיומי. אני שנולדתי בארץ ישראל, נמצאתי למין הראשית, כפי שהיא זכורה לי, ועדיין אנוכי נמצא, באין-מקום, על כל המשתמע מכך.

חשבתי שאני מבין מושגים וּנְטיות, ספגתי הבניות ותפסתי תמונות נוף, קלטתי שפה ודיבור ולא שקלתי את בני האדם והבתים. כלומר – כל אלה היו לפני מרחב ההוויה שאין לה את המסוגלות ליצֵר הבנה ותפיסה חלופיות. הָכרתי נותרה בגדר עולמה הלא-ישראלי, הלא-מזרח-תיכוני, הבלתי-מזרחי והלא-יהודי, הלא-ערבי והלא-ילידי, והיתה כך, בין היתר, בדיה. פיתרון הרמייה בלם את מכת ההרס המוחלט. נראה כי אז, וגם היום, המקום של הכאן והערב-רב האנושי, אינם מתורגמים לי לפרטיהם ולמאפייניהם היסודיים. המדינה השסועה היא התמונה המובנת מאליה עבורי, הפולאריות האימננטית בחברה ובטריטוריה הארצישראליים, גם היא תופעת חוקים שְׁחוּקָה ומייגעת בשבילי, ולכן אין היא מעניקה לי את התרגום הנחוץ.

אני מַביט לאחור, הורַי, קלישותם בַּסְפַר והבּוּרוּת המפוארת שלהם ביחס להווי ולסיפורים המשתפכים אך ורק סביבם. כנראה שמעולם לא ידעו ולא הבינו ישראל מהי, מעולם לא הנהירו לעצמם עניינים של אומה ושל שטח, לא התעכבו, ולו לרגע אחד, לתהות מהם התכנים והצורות שלהם. הוריהם, הסבא והסבתא שהיו עמי לזמן קצר, כלל לא חשבו ישראל, וייתכן שנצמדו רק ליהדותם הבלתי-אמורפית ולרעיון האמונה בגרעין המשפחה המסוים.

אני שואל: מה, אסור היה להם ככה? מותר, אך נראה שהמחיר כבד מנשוא. מה עושה מהגר יהודי, ולא-יהודי, שדורש למצוא ולהקים את חייו הפרטיים בלבד? מה קורה נניח לסובייקטיביות המרוקאית הטהורה שלו, בזמן שהוא פוטר עצמו מחובת המוסר החברתי והציבורי, לא שם ידו בקונטקסט כזה או אחר, מאמין בלב שלם שמה שלא יהיה, כאן וככה יתקיים עולמו. לַאֶחַד הזה, משמש המצע הישראלי אך ורק בורות ומלכודות.

הורי חילצו עצמם מן הסובב, האידיאי והארצי, ואני לא מצאתי בסובב את האידיאי ואת הארצי. למה אני מהרהר באפשרות המותרת שלמעשה לא ניתנה, ועדיין היא איננה נגישה. לא לי ולא להם. ייתכן שכך קרה וגזר דין נפל עלי. השורשים של הבית ושורשי ישראל המדינית, מטילים על שכמותי תחושת זרות מוחלטת. אינני מוצא את המרחב המתאים לי. אינני מצליח לאתר את הקהילה שתתקבל בתוכי. לא הלבנה האשכנזית הישנה והמתחדשת והמחודשת, ולא השחורה המזרחית העתיקה, הערבית או זו המזרחית המתברגנת ומתברגת לקראת עמדה, ואולי אף מעמד.

"הזורעים", נטע אלקיים, 2013
"הזורעים", נטע אלקיים, 2013

ואני דווקא רוצה להתקבל, אני משתוקק להיות בתוך קבוצה. הרי אדם, מי שהוא, מבקש לקבל את תקפותו דרך זה שהוא מזהה עצמו מוכר, בין היתר, על ידי האחר. מי מזהה אותי? מי אני מזהה שמזהה אותי בחזרה? מה אני זיהיתי אז, ולאן התפוררו הדברים המזוהים? היכן אַהֳבתי אל אנשי הארץ הילידיים, שהיתה כל כך להוטה אל הסמלים והגוף, וזו נמוגה והלכה? האם באמת התרחשה? או איפה חיבתי החמה כלפי הערבים היהודים, המזרחיים בכל רמ"ח איברם, ואלה המוסלמים המשובחים, שביקרו בילדותי בשטח ההתיישבותי, וגם הם נדפו ואינם? אני נזכר כיצד אז, בהתבונני בערבים הפלסטינים, עד כמה ערגתי למציאותם. מוזר היה הדבר שדווקא העֲרָאִיות שלהם היתה כל כך נוכחת ודומיננטית לעיני. ייחלתי שעורי ייצבע בשחור-חום שלהם, ורציתי לדבר את שפתם. גם האומללות שלהם קסמה לי, רזונו של הגוף והאבדן שניכר במבטם. וכשהם נעלמו פניתי להתבונן במה שנותר, הלכתי לראות את הקיים, את אנשי המקום, שחלקם הקרוב אלי היו המזרחים הכהים גם כן, עם שמותיהם המפורשים בהגייתם, והעיסוק הפרנסתי שתאם את פריקות לשונם ואת חוזקה של המסורת, כפי שהיה נדמה להם שהתגלמה לנגד עיניהם. משום מה חשתי שהמוסלמי שנמחק מעולמי לא היה אומלל, ואילו היהודים המזרחיים, החילונים-המאמינים, כפי שכינו עצמם, והדתיים-השמרנים, שני המודלים הללו היו פאר של קורבן שמוכן להכיל ולקבל את קורבנותו. לא מִצָעַר ואולי גם לא מכורח. כמו השאר, הם היו כפויי טובה גם כלפי המזרחי שחי בתוכם, או המקומי בדמות אשכנז שורשי.

אפשר שבשל כך קורה אצלי שאני מרגיש מופקע ממקום, מבני אדם, משפה, מסיפור, מספרות ומזמן. אמרתי בעבר, ואולי גם היום יש לומר את זה: שני הקצוות, שני המסדים הבלתי ישרים ובלתי יציבים של חיי, דווקא הם לא מאפשרים לי למצוא את שייכותי. עליכם לנסות להבין, או לפחות לשמוע: שמי המלא חורך וצורב את ההוויה שלי. הסיפור הישראלי המומצא ממשיך ועושה את אותו הדבר, ואף ביתר שאת. נכון, יש להצביע ולראות את הנסיבות – מדוע כך קורה לנו כאן בארץ העברית-ערבית ובמדינה הנתלית רק בישראליותה, ששֵם וסיפור מייתרים קיום? איפה ובאיזה אופן רואה ישראל את השמות ואת הסיפורים שלה? כיצד היא בוחרת לעצב אותם ולברור מתוכם מצגת יפה, נאותה או מתאימה, כך שלכאורה תסמן על הזמן והמקום והשפה העברית בעיקר, לצד האנשים שלוקחים בהם חלק?

אך נדמה שהאיש הפרטי לא תמיד תר את הנסיבות, וכזה, כן, גם האיש הכותב. אם בעבר בא הסופר והמשורר הגלותי, או הילידי, והציג במילותיו רעיון והלך רוח ששיקפו מציאות, אין הדבר אומר שבהתאם לכך גם מעשה-הכתיבה, אמנות-הכתיבה, צריכים להתרחש. ואם בא המהגר, או היליד המזרחי-הערבי, ועושה את אותו הדבר, מחקה את אותו מהלך של שיקוף המציאות החברתית-פוליטית ותרבותית, כמו היתה זו ברירת המחדל של התגובה בעבורו, פה בארץ שלנו, ולא רק בה – הרי ששכפול כזה מעורר בי תהייה, ואני מודה, אף התרחקות.

עטיפת ״לשכון בתוך מלה״
עטיפת ״לשכון בתוך מלה״

לכן אני מוצא שאין לי ברירה אלא לחמוק. לא הבית ההרוס של ילדותי, ולא הבית הבלתי-מתהווה של עכשיו – מעניקים לי תחושת ביטחון או זיהוי של עצמי ביחס לסביבה ולאנשיה. החמיקה היא מודוס של לא להיות עם זה או עם האחר, היא תמונת המצב הלא-ישראלית שלי, הלא-מרוקאית שלי, או אולי הכי מרוקאית שלי. יש בכך צער רב. אולם, אני תוהה ביני לבין עצמי שמא ההתחמקות היא המאפיין המזרחי שעשוי לשקם. אנו מכירים את המזרחי המופלה, המושתק, המקופח, את זה הפורץ, המתפרץ, האומר את דברו ונלחם על היותו הוא. ובצדק מוחלט. ואני שואל על עמדה ועל התכוונותיות אחרות. כלומר, לא ההתרסה המרומזת או הישירה, לא בהכרח העמידה אל מול, לא הלעומתיות, שבהתנגשות שלה מייצרת שיח ונרטיב וספרות מסוגים מסוימים, אלא ההכרה בכוחה של פעולת החמיקה המסתעפת לערוצים שלה ובוראת לעצמה שטחים, שבין היתר, מוחקים כל מסורת והיסטוריה. אלוהים ישמור: כמה כוח ועוצמה יש בזה.

אני רוצה להאמין שהמזרחי החמקן הוא שעשוי לעורר את תשומת לבם של הסכמות הישראליות, שכוללות בתוכן גם את הסכמות המזרחיות. מעניין לחשוב כיצד עבור האיש והאשה המקומיים, אפיון חמקני זה חומק מהם. כלומר המזרחי גם מתחמק מהיבלעות טבעית של לב הקונפרונטציה הממסדית, וגם היא לא שמה לב אליו בפעולת החמיקה שלו. עולה השאלה אם כן, היכן הוא? מי בעצם רואה אותו כך כשהוא משייט תמידית תחת קרני הרדאר של ההגמוניה? האם מקום כזה עשוי לשפר את מעמדו של המזרחי ולקבל את הייצוג הראוי לו, האם כך יזכה לתוקף, האם יהיה לו מקום בתנועה הזו?

אין בידי תשובה. אני מדבר כעת על אפשרות של מיצוב מסוג אחר. הייתי רוצה לראות בתנועתו של המזרחי החמקני, בתזוזתו הלכאורה שותקת ורדומה, את הבעיטה החזקה ואת יצירת המחתרת החשובה ביותר, שביום מן הימים, אולי תעצור את תנועתה ותציג בגאווה את פארה, את המזרחיות החדשה והמקורית כשלעצמה.

מתוך הספר "לשכון בתוך מילה: הרהורים על זהות מזרחית" בעריכת קציעה עלון ובהוצאת גמא. את הספר ניתן להשיג במחיר מוזל בטלפון 054-5349091.  

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.