• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

בולטימור: מהיסטוריה של התאכזרות אל מחר הוגן

האלימות המשטרתית באמריקה ממשיכה את מוסד העבדות. השוט אינו עוד נראה לעין אלא מוסווה על ידי מערכת המשפט. ובכל זאת – מהבוץ הנוכחי יכול לצמוח צדק
מריסלה ב. גומז

בולטימור לא בוערת רק בימים האחרונים. היא בוערת כבר עשורים. והפרח שיכול לצמוח מהבוץ של הכאוס הנוכחי, ולנסות לכפר על עוולות העבר וההווה האיומים, הוא מחר הוגן יותר. למרבה הצער, אנו עדים כעת לתקשורת המייצרת סנסציות ומנסה לצמצם את המחאה ואת הריגתו של אדם שחור בעת שהוחזק על ידי המשטרה לכדי ״אירוע״. תמונה של אנשים שחורים מתפרעים ובוזזים היא בדיוק מה שהתקשורת הלבנה מתעקשת למכור לקהל שלה, הלבן ברובו.

אלו דימויים הממשיכים להנציח את המיתוס של ״אנשים סוררים, חסרי חוק, ונוכחות משטרתית הכרחית המתמודדת עמם״. על מנת לשנות את המיתוס הזה, יש לגרום לאמריקה לבנת העור והפריווילגית להכיר בהיסטוריה של הזנחת הקהילות השחורות שלנו. משיכת ההשקעות הציבורית הובילה להדרדרות תנאי הדיור של קהילות מקומיות, שקודם לכן יכלו לשגשג ולהתחרות על המשאבים הנגישים לכל. בהיעדר השקעה בקהילות שלנו, כזו המבטיחה חינוך, בריאות, תעסוקה הוגנת וסט כישורים תחרותיים, אפשרנו לקהילות בעלות ההכנסה הנמוכה שלנו להתפרק, להתפורר ולפנות פנימה. ההנצחה של השחורים כ״סוררים״ מאשררת את התפיסה האמריקאית ותומכת בהמשך ההזנחה ובהרחבת הפער העצום בין אלו שיש להם ואלו שאין להם. היא מאפשרת נקיטת אמצעים משטרתיים וצבאיים על מנת ״לשלוט״ בקהילות ה״פראיות״ הללו.

צילום: Dren Pozhegu, cc by-nc
״בתי הכלא״, המטע של ימינו, מאכלסים את ההמונים. צילום: Dren Pozhegu, cc by-nc

התקשורת והרוב האמריקאי אינם מבינים שכאשר ייחשף העוול שנעשה כלפי חייהם של מייקל בראון, אריק גארנר, טרייבון מרטין ופרדי גריי, הוא ישקף היסטוריה של התאכזרות כלפי אנשים שחורים וכהי-עור: מציאות המתהווה עוד מאז שהשוט שימש אמצעי שליטה. האלימות המשטרתית כיום פשוט ממשיכה את התפיסה הדואליסטית של ״אדון/עבד״, אלא שכעת היא נתמכת בידי מדים וחוקים. שיעורי הכליאה הנוכחיים של אנשים שחורים וכהי-עור מוכיחה את האמת הזו ו״בתי הכלא״, המטע של ימינו, מאכלסים את ההמונים. השיטור האלים מן העבר, שנעזר במשגיחים ובבעלי עבדים, עבר מוטציה לאורך השנים. כיום אנו ניצבים בפני מערכת משפטית בה קציני משטרה, עורכי דין, שופטים, קציני מבחן ואחרים החליפו את המשגיחים. אמנם השוטים אינם נראים לעין, אך אמצעי שליטה יעילים ממשיכים להתאכזר לחייהם ולקהילותיהם של גברים, נשים וילדים שחורים. התוצאה ניכרת בצורה הדרמטית ביותר בקרב קהילות בעלות הכנסה נמוכה.

צילום: Thomas Hawk, cc by-nc
צילום: Thomas Hawk, cc by-nc

ניתן יהיה להתעורר מהמציאות הזו אם ניקח את השיח והפעולה סביב האלימות המשטרתית הנוכחית כלפי פרדי גריי – שפגיעה בעמוד השדרה שלו הובילה למותו בעת שהיה בחזקת המשטרה – לרמה חדשה של אמת וכנות. המציאות של אמריקה המופרדת יכולה סוף סוף לעלות לדיון באופן מלא ותוך הכרה בהיסטוריה של סגרגציה, הנמשכת עד היום ולה השלכות הרסניות עבור כל האמריקאים. משמעותה של הסגרגציה הזו אינה רק הנזק שנעשה לקהילות לא לבנות, אלא גם לאמריקאים לבנים. הטבע הערב,* ההדדי, של האנושיות שלנו הוא עובדה. קהילות מגודרות ודירות במגדלים גבוהים לא יוכלו להגן על אלו המסתגרים מאחורי חומה, הרחק מה״כיעור״ של אמריקה.

הזמן הוא כעת, והמקום הוא כאן – בולטימור. אם נקדיש זמן לחיפוש אחר כיסוי תקשורתי אלטרנטיבי, כזה המעניק מקום לאנשים הרבים המוחים באופן לא אלים ולהתכנסויות קהילתיות המבקשות להתפלל ולבקש שלווה בעבור נשמתו של פרדי גריי ונשמתם של אלו לפניו, נתחיל לנוע אל עבר צדק. שינוי בתפיסות הטבועות עמוק בתודעה האמריקאית יכול להיות הגרעין שיצמיח את הצדק הזה. אמריקה הגיעה למצבה הנוכחי משום שהיא אפשרה אלימות משטרתית כלפי שחורים וכהי-עור בשל מיתוסים על נחיתות שחורה, מהם נובעים בהכרח חוסר כבוד וחוסר הכרה.

על מנת לנוע אל עבר צדק הוגן לכל, עלינו להכיר בכך שהגינות כלפי חלק אינה מבטיחה הגינות לכולם. היא רק מפרידה בינינו עוד ועוד ומאפשרת לאמריקה הלבנה למחול על אלימות ואכזריות בכל צורותיהן: הזנחת קהילות לא-לבנות מובילה להדרדרות ברמת המזון, הנוחות, החינוך, התעסוקה, התחבורה, הדיור, הפנאי. דלות משאבים מובילה לדלות ביכולת להתחרות בחברה. הגיע הזמן להחלים ולגשר על הפער הנוצר על ידי הזנחה וסובלנות לאי-צדק כלפי אמריקאים שחורים. חתירה מכוונת אל עבר הוגנות וקיימות תתאפשר ברגע שנכיר בתועלת שתצמח מכך, לא רק עבור שחורים, אלא עבור כולנו, הערבים זה לזה.

*המונח בו עושה גומז שימוש במקור, והמתורגם כאן כ״ערב״, הוא interbeing. זהו מונח המבקש ללכוד את מהות העצמי כישות שאינה מתקיימת באופן עצמאי ובלתי-תלוי, אלא היא בהכרח הדדית ויותר מכך – כרוכה ותלויה באחרים.

מריסלה ב. גומז (Marisela B. Gomez) היא רופאה ואקטיביסטית תושבת מזרח-בולטימור. הטקסט המובא כאן פורסם במקור באתר האינטרנט שלה.

תרגום: זהר אלמקייס

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.