סטריאוטיפים, שואה, השתכנזות: מפרקים את ״זגורי אימפריה״

אפשר לעשות קריירה מספקת מאוד מניתוחים שנויים במחלוקת של התוכן ב"זגורי אימפריה", התופעה הטלוויזיונית הישראלית הכי מדוברת של הזמן האחרון (קראו את המאמרים שנכתבו עליה באתר זה). לכן, אני נרתע מראש מלהיכנס לתוך העולם האפל הזה של הצגת עמדות מזרחיות על יצירות מזרחיות, זאת משום שאני מתכנן לגונן על הסדרה מפני התלונות הרבות שנזרקו, ייזרקו ונזרקות עליה כבר עכשיו; עם זאת, חשוב גם לציין שאני לא מתכנן להציג אותה בתור מהפכה מזרחית משגעת. אז בואו נדבר אחת ולתמיד על "זגורי אימפריה", עם סיומה של העונה השנייה והנהדרת, ועל המשמעות המזרחית הכבירה שלה – גם אם הדבר מחייב אותנו לדבר על סטריאוטיפיזציה, השתכנזות ועוד מטעמים מהשיח המזרחי.

סטריאוטיפים

בשיח סביב סממנים אתניים, תופעת ה״ריקליימינג״ מתרגמת לעקרון חיבוק הסטריאוטיפ. הבריחה של כולנו מהמטבוחה, מהאמונות הטפלות, מהמרוקאית ומהשמן העמוק הופכת מובנת כשאלה הופכים לקטגוריה ריקה מתוכן שנועדה להלעיג אותנו. הבריחה מכך היא אולי מובנת, אך לא דרך סלולה של מאבק. ריקליימינג משמעותו לקחת מחדש את הסטריאוטיפ ולתת לו מבע פנימי ריבוני: כך למשל ב״זגורי אימפריה״, ישנו מיזוג חדש ושונה, ובו מצד אחד דמויות שיש בהן עומק ומורכבות ירסקו את הסטריאוטיפ – כי במשפחת זגורי המרוקאית יש המון דברים, אך משפחתיות חמה ומרוקאית למהדרין אין בה, ומצד שני יחבקו את הסממנים האתניים שלהן בלי לוותר.

גם הסטריאוטיפים המובהקים שגובלים בסיפורי מכשפות ומאגיה שחורה, האמונות הטפלות, הקריאה בקלפים, הדיבוק וכל השאר הם דברים שמוכרים לי מהבית. השאלה הנשאלת היא מי מכיל אותם, חברת הפקה ויצירה אשכנזית שבאה למכור חומר הומוריסטי מלעיג כדי להביא קהל שמזדהה איתה, או הסתכלות פנימית מזרחית שבאה לבחון מחדש סממנים שגדלנו איתם? דווקא הבחירות של היוצר מאור זגורי לקחת את הגורמים המלעיגים ולהפוך אותם לאלמנטים שיוצרים מבע מזרחי חדש, הבחירה שלו לחגוג אותם, משמעותה לקחת מידי המדכא את הכוח שלו. התכתבות מזרחית אמיתית אמנם לא נעשתה בעיני, אך הניכוס מחדש של אלמנטים מזרחיים, שעמדו כאות קין מזרחית כל כך הרבה זמן, יוצר דבר-מה מרתק בידיים של מאור זגורי.

שואה

בפרק הראשון של העונה השנייה (פרק 26 של הסדרה בכלל), יום השואה התדפק על דלתה של משפחת זגורי, שדווקא לא נראתה נרגשת מאוד, אלא אדישה ומשועממת. אביאל (עוז זהבי), שנחרד לנוכח היחס המבזה, מביע את זעמו על משפחתו, ובראשה אביו, בבר (משה איבגי).

היחסים בין בבר לאביאל הם מהאלמנטים שבונים את הסדרה, ואולי הגורם המעצב המעניין ביותר בדמותו של אביאל, בחזקת הפערים שבין אבות לבנים. אביאל, שנשלח כשהיה צעיר כדי להגשים את עצמו ולחמוק מהציפורניים הרעבות של השממה הפריפריאלית, מזהה מערך ערכים אידיאלי בתוכו, לפיו יש להעמיד בראש ובראשונה את השואה כזיכרון שיש לנהוג בו בקדושה. בעיניו, שהפנימו את מערך הערכים ההגמוני, הוא בוהה בחוסר הבנה במשפחתו. מה שמסתמן בעיניי הקהל הישראלי כביזיון בסצינת השואה, מתבסס אף הוא על אותו מערך ערכים ישראלי של אביאל; מאור זגורי יודע היטב שהצופה הממוצע הוא כמעט כל-כולו אביאל גור: שופט את המשפחה, שופט את עמדותיה ושופט את בחירותיה, שכן הקהל הישראלי מקדש את השואה לפני הכל. מכאן יוצאת ההבניה המכוונת שטמונה בבסיס הסצינה, זעזוע הצופים.

השואה נוכחת בתכנים של הטלוויזיה הישראלית, אולם בדרכים אחרות לחלוטין. אל מול הגישה החתרנית של בבר זגורי, הגישה הישראלית של אביאל גור מייצגת את מי שזעים בחוסר נוחות. הסצינה מכשירה את הקרקע להצגת כל הפערים האידיאולוגיים שמשתרעים מעיניו של בבר לעיניו של אביאל. מעבר לכך, הסצנה היא נראות של צד אחר בשיח המזרחי בישראל, שמוחה על מעמדה של השואה בקאנון ההיסטורי הנוכחי.

"כשאנחנו הגענו לארץ, את כל העצבים שלהם על מה שעשו להם הגרמנים הורידו עלינו הווזווזים. על יום המעברות אתה שומע? לא. רק על השואה", אומר בבר לאביאל. ומוסיף: "ואתה בא ואתה אומר לי שאין כבר גזענות בארץ". אביאל מחזיר לו בכך שהוא שואל אותו איך הוא מסוגל להשוות, ובבר עונה לו: "אז מה אם לא מתו, אז צריך למחוק אותנו? באמת סליחה על שלא מתנו".

כלומר בבר לא מבין את ההיגיון שהפנים הבן שלו; העובדה שהדיכוי המזרחי לא מתבשם במיליוני הרוגים לא מרתיעה אותו. הסבל שחווה על בשרו זוכה בעיניים הישראליות לזלזול, וכך גם התרבות וההיסטוריה שלו. כשבבר שואל את אביאל מדוע הוא צריך להכיר, ללמוד ולדעת הכל על התרבות האירופית היהודית, אביאל צועק לו שזו ההיסטוריה של העם היהודי. "ואני לא ההיסטוריה של העם היהודי? למה, הם יודעים מה שקרה אצלי? הם יודעים משהו? בבית ספר מלמדים משהו על השטעטל שלי באפריקה?" עונה לו בבר, שחש מודר מההגדרה הלוקאלית הישראלית.

הוא איננו נשמע או נראה, הוא שקוף בעיניי החברה, ועל הצלקות שלו – מספינת אגוז ועד לימי המעברות – עוד מתווספת התביעה לעמוד בצפירה ולכבד את הזיכרון של מיליוני האשכנזים שנספו בשואה. הבחירה של בבר זגורי לא לעמוד בצפירה איננה רק בחירה אישית, אלא בחירה פוליטית, רווייה בתביעות נגדיות לסדר חדש של הקונצנזוס הגזעני. הוא מוצא את הסטטוס החברתי הישראלי כהכתבה אשכנזית לחלוטין, ווזווזית בשפתו הבלתי מתנצלת, מעיין מכבש מפלה של מחיקה היסטורית.

הדיאלוג בין בבר לבנו הוא לא רק נקודת מפנה במערכת היחסים של השניים, אלא דיאלוג בין שני דורות, כאשר האחד כואב על השכחה של השני. בבר כועס על האופן בו הבן שלו מוותר ומצדד בממסד ובאופן בו הוא מכתיב לישראלים מה הוא כאב אמיתי ומה הוא לא. כשאביאל מחזיר לו את האמירה המוכרת "אתה לא מבין שאתה רק מנציח את הקיפוח ככה?", אמירה שחוקה ועתיקה בשיח מהסוג, בבר לא מכבס את המילים שלו. להנהוניה של סבתא אלגריה, הוא מספר שיש להנציח, שנמאס לו שמנציחים רק אותם ואת כאבם. במילותיו הכואבות של בבר, הוא מסרב להיכנע לשום תכתיב ישראלי שלא נאה לו. בחירתו של בבר לא לעמוד בצפירה עומדת כאקט מחאתי כנגד מחיקה והדרה של הזיכרונות הכואבים שלו, של משפחתו ואנשיו, אקט מחאתי כנגד הממסד.

מעטות הסצינות על מסך הטלוויזיה שמעזות להציג עמדות כל כך חתרניות באופן כל כך מנומק ומעורר דיון, מעורר קונסטרוקטיביות אך לא מביע דעה מובהקת, בייחוד בצורה ששוברת הבניות טלוויזיונית. סצינות על מזרחים לרוב נוטות להימנע ממשמעויות אינטלקטואליות או מעוררות דיון, ולרוב מכילות מבנה אמורפי, קיטשי, ממוסר ופשטני. בין אם מאור זגורי מסכים עם בחירותיו של בבר ובין אם הוא לא, הוא בוחר להציג את החוויה האינטלקטואלית והאמוציונלית של מזרחי כמו בבר זגורי ביום השואה. הטקסט של מאור זגורי סומן על ידי התקשורת, לנוכח הסצינה הזו, כעוול למזרחים. היא ראתה בכך עוד מבע של חוסר-כבוד ופרימיטיביות, לכאורה מתוך שורה ארוכה של ייצוג גזעני של יוצאי עדות המזרח בתקשורת ועל המסכים בפרט. דווקא הניתוק הזה של המערכות התקשורתיות, שמסרבות לנסות ולהבין את נבכי הפוליטיקה המזרחית, מעצב את זהותו הפוליטית של בבר במובן הכה מיליטנטי שלה.

השתכנזות

באחד הפרקים הראשונים של העונה הראשונה, ליזי (נינט טייב) מפענחת את ההרמטיות המזרחית של אביאל, בדיאגנוזה שקובעת שהוא חי בהכחשה קשה. הוא שינה את שם המשפחה שלו לגור, הוא ברח הכי רחוק שאפשר ממשפחתו, הוא הפך לקצין שכל תחום פעולתו מסתכם ברצון העז להיכלל בקטגוריית מלח הארץ, ועצם ההגדרה העצמית שלו לא פונה למזרחיות כלל. הוא מגדיר את עצמו כישראלי, צבר חילוני גאה.

ההגדרה העצמית של אביאל, שלבה בעקרון הנכשל של כור ההיתוך בישראל, היא ההנחה שכולנו ישראלים. משמעותה היא הניתוק מכל שביב של מסורת או ייחוד, מתוך מטרת-העל של האחדות הישראלית. לא רק שהיא חסרת שחר, שכן אף אשכנזי פה לא ויתר מעולם על התרבות האירופית שלו, היא גם מעציבה. בתשתית המטרה הציונית, שמדירה מזרחים מהקמתה, הגדרות ה"צבר" המכניות הן ערטילאיות במובן המזרחי.

את התפיסה הזו הסבירה יפה חוקרת התרבות שלומית ליר במאמרה, "שורשים של חול ורוח":

הוריי, יעקב ורחל, נולדו בירושלים. אני תוהה אם אפשר לכנות אותם צברים, הביטוי שאומץ על ידי הציונות כדי לציין את יצירי כפיה, היהודים החדשים, ומשיבה לעצמי שבמידת מה כן. לפחות במובן שמעטה קוצים צמח וכיסה את שרידי מורשת העבר שהביאו עימם הוריהם. אך גם אם ניסו לאמץ את האידיאולוגיה ששלטה כאן, הצבריות שלהם נחשבה חלקית. לא רק שהיו עירוניים ולא אנשי אדמה, אלא שהיו גם "מזרחים", הכינוי שהודבק לקובץ של גלויות שונות זו מזו, ואשר סימן אותם כאחרים בארץ שבה נולדו ודרו.

אביאל, שנשלח בגיל צעיר לקבל "השכלה נורמלית", הוא דוגמה מושלמת של תרבות ההשתכנזות וההכחשה של מזרחים בישראל, אם כי ההתפתחות העלילתית שלו היא תהליך הזחילה בחזרה לתוך משפחתו: מחליף לשרשרת שמסמנת על חזות מזרחית, מחליף את הבגדים שלו, מדבר שונה. הניסיונות שלו מסתמנים ככישלון חרוץ בעיניה של אבישג, אחותו, שכן בעיניה ובעיניי משפחתו הוא לנצח יהיה השונה והמתנשא, "כמו זית על עוגת גבינה". כשאביאל מנסה להתמזרח, אבישג מנסה להשיל מעצמה את המזרחיות. היא מתמכרת לפונקציות שמציעה לה מערכת היחסים החדשה שלה עם דינו (זוהר שטראוס), גבר מאופק ועשיר, ששלוות הנפש שלו מדגישה את העצבנות האופיינית של אבישג. הוא מפתה את אבישג ברווחה כלכלית, תוך כדי מערכת היחסים הרומנטית שהוא מפתח איתה, ומציע לה למכור את הנכס של אביה בעבור סכום כסף רב. אבישג מתפתה ואף עוברת לצד השני של המתרס במלחמת הכוחות סביב הפלאפל של אביה. היא מצדדת ועומדת לצידו של הנבל המקומי, דינו, אל מול משפחתה, במעיין מהלך של בגידה משפחתית.

היא מאמצת את מערך הערכים שלו, הולכת אחרי החלום לברוח ממשפחתה ולעבוד במשכורת גבוהה, לפתע בזה לסממנים שמהם היא הגיעה וחולמת בגדול על חיים בהם היא יכולה לחיות מבלי לדאוג לקיום משפחתה. הגאולה הקפיטליסטית של דינו, שמציע לנשל את כולם מנכסיהם, מפסידה במלחמת הכוחות הזו. גם אבישג נופלת איתה, ונשברת לנוכח ההפסד שלה – לא רק מול משפחתה, אלא מול גורלה ותקוותה לעתיד טוב יותר.

דווקא החוליה המקשרת בין האחים, הראי הזה שבין שניהם, היא חילוף התפקידים שלהם: ניסיונות ההתמזרחות של אביאל משתקפים אל מול ניסיונות ההשתכנזות של אבישג. אולי המסר העיקרי של מאור זגורי הוא שכדי שהשניים יבינו זה את זו, הם היו צריכים לעבור בשני המסלולים ההפוכים הללו, מפה לשם ומשם לפה. האחד חפץ בחייה של השנייה ולהפך, מתוך אותה הסתכלות פנימית, ומתוך אותו שעתוק לוחמני של גישות גאוותניות, להבנה משפחתית גורלית ואותנטית אחת.

הישרדות 

משפחת זגורי היא משפחה בעייתית. לא רק שיחסי הכוחות המשפחתיים ״מקולקלים״, אלא שמערכות היחסים הפשוטות בין בני המשפחה הן בעייתיות למדי, והמרקם המשפחתי כולו מעיד על הזנחה. אביר זגורי הצעיר (אייל שיקרצי) הוא דמות מייצגת של הסטטוס המשפחתי הזה. מניסו ("אח קטן", רונית מטלון) ועד לאביר, ישנו גל של מאפיינים חוזרים ביצירות על נוער מזרחי בפריפריה, נוער שהוזנח על ידי הוריו, נוער שהובל למקומות רעים, נוער שננטש על ידי מערכת החינוך. גם ויויאן זגורי (שרה פון שוורצה המצוינת) היא קורבן פריפריאלי, מתוך שורת האמהות שהקריבו את כל חייהן לילדיהן, ולא קיבלו מאומה. אמהות שלא זכו להגשים את עצמן מעולם, ושכל פסגות שאיפותיהן נרמסות תחת מעטה של דמעות, חלומות מנופצים ובעלים אלימים שהן הפסיקו לאהוב.

הכלא שמצויה בו ויויאן הוא כלא ההסללה הישראלי, כמו כלל משפחתה. בעונה השנייה היא מנסה לפרוץ את מקומה, לקחת את גורלה בידה, "לשבור קיר", ועם מהלכיה היא נאבקת בעצמה. טובת המשפחה שלה עומדת מולה, ומהפחד לערער את המבנה המעורער ממילא של משפחתה, היא נרתעת.

המאבקים הפנימיים של בני משפחת זגורי כולם עומדים בפני שאלת טובת המשפחה. היחיד שסיגל לעצמו את הבחירה העצמאית בפתח העונה השנייה הוא אביתר זגורי (ישראל אטיאס), שגורלו מוביל אותו לחזור לגנוב ברזלים בשביל ארגון פשע מקומי בשביל להמשיך להתקיים. הוא מפגין את הפחד ששוכן בו כשהוא רואה לאין אחיו, אביר, מתקדם בחייו. הוא מפחד שמה שיצא ממנו יהיה הגורל שהוא חי, לחיות ללא תעודת בגרות וללא קריירה אמידה. עם שאלת טובת המשפחה הזו נאבקת דמותה של אבישג זגורי לאורך כל העונה, כנראה יותר מכל דמות אחרת. אבישג מנסה לברוח מחיים בהם היא רואה בעצמה רווקה מבוזבזת שכל שאיפותיה, כפי שאומר לה אחיה אביאל, יהיו אירוע 'שובר שגרה', פרנץ' בציפורניים וילדים לטפל בהם. הוא מכוון באופן ישיר לחייה של ויויאן, חיים שמהם אבישג מנסה לברוח.

אבישג היא אישה חכמה, אבל גם אם קראה "האחים קרמאזוב", היא חיה את הספק. גם האקס שלה, בו ראתה אדם לא מוצלח בעליל, טיפש ובאופן כללי חסר שאיפות, מתחיל את חייו, מוציא ציון פסיכומטרי גבוה ומתכנן על לימודי הוראה. סצינה שוברת לב בה אבישג מבינה שהתנשאה עליו לשווא, ושבסופו של יום גם הוא רוצה לברוח מחייו, מניעה את סאגת דודו בסדרה. החברים של דודו מתקבצים סביבו, כולם מזרחים, כולם נהגי משאית, כולם סוגדים לדודו על הספין שעשה בחייו. והנה עולה שאלה על זעם מעמדי – הריי מה היא קריירת הוראה בשביל אשכנזי? האם אשכנזים יריעו לחבר שלהם על שפרץ את גבול גורלו והחל ללמוד באוניברסיטה כדי להיות מורה? האם זה יהיה מאורע שמצדיק את יריעות הכבוד וההערצה שדודו קיבל מחבריו? הוראה היא לבטח, בעיניים האשכנזיות, בין המקצועות הכי פחות מרשימים שתבחר לעצמך. ככה זה כשכל העולם פתוח למענך.

"אתה תקוע בתוך המשפחה הזאת בדיוק כמוני. ואתה מרגיש בדיוק כמוני, מה זה לראות רק שבוע קדימה את כל החיים שלך, ועכשיו, כשהחיים שלך שברו לך את האף המתנשא שלך, עכשיו אני מרוצה", אומרת אבישג לאביאל באחד הרגעים הכואבים והנוגעים ביותר של העונה השנייה. על רקעים תיאטרליים של בתים בפריפריה, מגרשי גרוטאות, גגות בניינים וחנויות פלאפל, משפחת זגורי נלחמת קרבות קשים כדי להמשיך להתקיים. יש בה המון נפשות לדאוג להן והכסף הולך ואוזל. המציאות הקיימת היא גיוסם של כל בני המשפחה למלחמה הזאת, כשבני המשפחה עצמם מחפשים את הפתח לברוח משם.

את התרחיש הכואב הזה, שחיות מאות משפחות מזרחיות בישראל, חיה משפחת זגורי, ושורדת על הקשקש משבוע לשבוע. עם ההומור החריף של זגורי, מסופרת האמת הרפלקטיבית והטרגית על הריבוד הקיים בישראל, לפיו חיים דורות שלמים של מזרחים מבוזבזים עם מצוקות כלכליות, בלי אפשרות לראות מעבר לשבוע הבא של חייהם.

הקסם של הסדרה הוא הקריאה החד-משמעית למזרחים לבוא ולצפות בסדרה על מזרחים. היא רוצה לגרום לחברים האשכנזים שלנו לבקש שנתרגם בשבילם את המילים, שנסביר להם חלק מהמנהגים, ושנתאר מה היה בדיוק מצחיק בסצינה. חוץ מפסקול מושלם, מורכבות התפתחותית יוצאת דופן של דמויות ומערכות יחסים הזויות, הגישה החדשה של היצירה הזו היא יצירת פסיפס שהוא מזרחי נטו. "זגורי אימפריה" מביאה את הקהל שלה לשאול ולבדוק על ההיסטוריה שלהם, לבחון מחדש את הזהות שלהם, ויותר חשוב מהכל – למצוא את אורח החיים שלהם על מסכי הטלוויזיה סופסוף.

העונה השנייה של "זגורי אימפריה" מוכיחה שבסדרה הזו יש בלעדיות – עכשווית וישנה, הומוריסטית וטראגית, מתמזרחת ומשתכנזת – למזרחיות.