נוה אליהו: סיפור קצר מאת דליה ביטאולין-שרמן

״אני פורשת את התמונות על הרצפה ומזכירה לה את נוה אליהו, את הים, וכמה עבודה היא יכולה למצוא ליד קניון הזהב. אבל אמא יושבת מכווצת. היא מאוד רצתה לעבור מהקרוואן למקום אחר ועכשיו שאנחנו כאן היא אומרת שאין לנו עתיד ואני לא מבינה אותה״. סיפור קצר על הגירה, צבע והתבגרות
דליה ביטאולין שרמן

בקרוואן, שזה לא בית אמיתי זה יותר אוטו מבית, אמא אומרת שאם זה אוטו אז שיזוז כבר ונראה עוד מקומות ונחיה באמת איפה שכל האנשים גרים. אבל הקרוואן שלנו לא זז, אולי פעם אחת כשהביאו אותו ואותנו ועוד אנשים כמונו וכולנו היינו חדשים. מאז הכול כאן עדיין רחוק וזמני ואין כאן לא סופר, לא תיאטרון, לא קולנוע ולא מגרש משחקים – אפילו שכבר מתחיל להרגיש פה קבוע.

אנחנו גרים כאן ארבע שנים, כל המבוגרים והילדים הקטנים. את הילדים מכיתה ז' עד י"ב לקחו לפנימיות, אמרו ששם יהיה להם טוב ואני כאן עם אמא מקנאה בהם כשהם חוזרים פעם בשבועיים. בימי שישי וגם בחגים ובמועדים אני רצה להמתין להם וחולצת התלבושת עוד עלי. איך שהאוטובוס מתקרב עם הפסים האדומים לרוחב ומפזר הרבה חול, אני עומדת בקוצר רוח. הילדים הגדולים יורדים אחד אחרי השני ואני בוחנת את החולצות והתסרוקות החדשות והמסטיק שיש להם בפה והשרשראות שהם קונים ואיך שהם מניחים את התיק זרוק על הגב ומגיע כמעט לרצפה. ואז אני הולכת אחרי יוסי כמו אבק ומבקשת שייתן לי להחזיק את תיק האימון שלו, שבו הוא סוחב בגדים ותמרוקים שונים רק בשביל להרגיש והוא מסכים רק בפעם השנייה אחרי שאני מנדנדת לו. הוא תולה אותו על הכתף שלי ואני מנסה ללכת כמו כל החבר'ה, עם ראש מורם והליכה מוזרה, מעט קופצנית. צועדת עם הילדים של הפנימייה ומרגישה איך זה לחזור מרחוק כמו איש מהעולם הגדול.

וכשאנחנו מגיעים לבית של יוסי אני מניחה את התיק על הארץ, כורכת יד אחת על המותן ומסתכלת מרוצה. אני עומדת ולא הולכת. אני מסתכלת על יוסי שהסתפר שוב בתספורת שאמא שלו קוראת לה לא מרוצה מהמטבח "פאנקיסטי", גלאח בצדדים ושיער עומד במרכז הראש. אבל הוא שמח, מפזר לאחיות שלו תמונות שהוא הצטלם בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. הוא מצטלם לבד או בליווי חבר תורן. כל פעם על רקע אחר. פעם הוא פאנקיסט על רקע הוואי, פאנקיסט על רקע הים. פעם הוא יושב על כיסא מוגבה, משעין רגל אחת על הכיסא. פעם הוא עומד וחבר מחבק אותו חיבוק אמיץ של שני ילדים מתבגרים. אחר כך הוא מוציא מהתיק אימון מביא לאחיות שלו דיסקים ודברים מתל אביב כמו תיקים וצעיפים, ולאמא שלו עדשים אדומות, אפונה ירוקה, קופסת דבש טהור, גרעיני חומוס שהוא קנה בתחנה המרכזית הישנה. אחר כך הוא מספר לאחיות שלו מה אכל ומלטף את הבטן ביד. כשאני יוצאת מהבית שלהם שני פסים אדומים על הכתף שלי עדיין מסומנים ואני גאה בעצמי וכל השבת אני ממשיכה עם הפנים למעלה וההליכה המשונה והלא כל כך נוחה. כשאני מגיעה אליהם יוסי מסתכל עלי "יא מתלהבת אחת, עופי, עופי מפה, שאני לא יביא לך איזה אחת" אבל אני לא עפה לשום מקום, אני באה שמחה ואני רק מסתקרנת יותר מהדיבור של יוסי.

אני יושבת כמוהם בפישוק רגליים על מדרגות הקרוואן עם יד אחת בתוך השיער ואני כמעט כמו יוסי. אני מקשיבה לסיפורים שלהם עם פה פתוח לרווחה, מדי פעם עומדת מוקסמת ושואלת עוד שאלות ואומרים לי "שבי בשקט" בצורה לא מנומסת אבל אני לא מפסיקה. כל מיני מאכלים שאני לא מכירה עולים מהם. הם גרים בבית מאבן בבניין בן כמה קומות, ישנים על מיטת קומתיים ואוכלים שלוש ארוחות ביום. לכל אחד ארונית לבגדים. לכל אחד מספר משלו על החולצה, כתוב בטוש בצד הפנימי, וככה יודעים להחזיר להם את הבגדים מהמכבסה עם המכונות הענקיות. ויש להם חוגים ודמי כיס. ואני מבקשת שיראו לי את השקלים שלהם ואומרים לי שהיום שבת. חלק מהבנות קולעות צמות אחת לשנייה ומסדרות מראה קטנה על הברך ומפוצצות את הפצעים האדומים עם המוגלה על הפנים ולפעמים המוגלה יוצאת כל כך רחוק ואחריה דם ונראה לי שזה כואב. הבנים משחקים קלפים ואני אוהבת איך שיוסי טורף אותם במהירות ומחכה לראות את המלכה המלך הנסיך והג'וקר. כשהם מסיימים משחק אחד הם עוברים במהירות למשחק אחר ומטילים קובייה, ואני עומדת ביניהם והם דוחקים בי ללכת אבל אני לא.

כל יום אנחנו יורדים מההסעה וצועדים. בשביל לבית הספר, ההורים מהיישוב הסמוך מלווים את הילדים שלהם לשער ותמיד מסתכלים עלינו. חבורה קצת אחרת, יותר כהה, ממש כהה. כל מה שעלינו לא שלנו: החולצה, המכנס, החצאית, הנעליים, הגרביים, התיק שעל גבנו. בכניסה, המורים מזהים אותנו "הילדים מהקרוואנים" ואוספים אותנו לקבוצה אחת של כל הגילאים

יום ראשון אין ברירה, הם עולים על האוטובוס ונוסעים ואני חוזרת עם כל הילדים מהקרוואן לבית ספר ביישוב הסמוך. אני לא ממש אוהבת ללכת לשם. כל יום אנחנו יורדים מההסעה וצועדים. בשביל לבית הספר, ההורים מהיישוב הסמוך מלווים את הילדים שלהם לשער ותמיד מסתכלים עלינו. חבורה קצת אחרת, יותר כהה, ממש כהה. כל מה שעלינו לא שלנו: החולצה, המכנס, החצאית, הנעליים, הגרביים, התיק שעל גבנו, מה שבתוכו. חסרים לנו דברים אלמנטריים כמו נייר טישו ושקית אוכל שקופה. הנזלת של שמעון מבצבצת. בכניסה, המורים מזהים אותנו "הילדים מהקרוואנים" ואוספים אותנו לקבוצה אחת של כל הגילאים. אנחנו יושבים בכיתת הקלט, רובנו ביישנים, המיעוט שבנו לא. המורה עוברת משולחן לשולחן מסבירה וכל אחד עם החוברת שלו. אם משהו לא מובן, נאמר בשפה אחרת, זאת הבעיה שלנו. לפעמים כמה מאיתנו יוצאים מכיתת הקלט לכיתת התלמידים הוותיקים. א־1, א־2, א־3. ב־1, ב־2, ב־3. ג־1, ג־2, ג־3. ד־1, ד־2, ד־3. אני ה־2. אבל מי שמפריע ושוכח מה זה התנהגות בית־ספרית ראשונית, חוזר.

אם וילדיה באתר קראוונים ביישוב מעגלים, 1992. צילום: פיקיוויקי, cc by 2.5
אם וילדיה באתר קראוונים ביישוב מעגלים, 1992. צילום: פיקיוויקי, cc by 2.5

אמא בבית והמדריכה איתה, מלמדת אותה איך לחיות בארץ, על מה להקפיד ממה להיזהר ואיך לתפעל כלים ומכשירים שונים עומדת ומראה לה גם איך מחליפים טיטולים לתינוקת, איך בודקים את הטמפרטורה של תחליף החלב, מה היא צריכה להלביש אותה, איך לדבר איתה, מתי היא צריכה לישון ועל איזה צד. ואמא אומרת לה "כמה ראש" על כל ההמצאות ולפעמים מצחיקה אותה ואומרת לה "העולם מתפתח מהר מהר" ומדוושת את ידה האחת ומעבירה את הזמן במהירות, והזמן נע לכיוון אחד בלבד. ואחר כך היא מכווצת את עיניה ומגששת אחר אותה מילה באפלה והמדריכה תכף עוזרת לה ומחלצת ממנה את המילה "מודרני, נכון" ואמא אומרת לה "את רואה, את לדעת הכול" וכשהיא הולכת אמא מבקשת ממני לאסוף הכל, טיטולים, מגבונים, דפי הדרכה בשביל אחותי, לקפל לצד, להביא חיתול מבד וזהו. אחר כך היא מגישה כיבוד פופקורן, כמו בסרט, לוקחת קטורת, מעמידה אותה במרכז השולחן בסלון הגוף שלה צונח והיא שותה לבדה קפה. לאחר מכן היא משעינה את הקטנה על גבה. מתוך המנשא רואים את הראש ושתי הרגליים וידיים שמבצבצות לאחותי הקטנה. אמא מהדקת אותה אליה צמוד וחזק וחוזרת למה שעשינו לפני שהמדריכה באה, אמא חושבת איך עוד אפשר לצנן את החום בקרוואן.

הגברים באתר יושבים בפתח, על מדרגות הכניסה של אחד הקרוואנים, עם רדיו קטן ואנטנה נמתחת, מסתכלים לשום מקום ולא מצפים לאף אחד ומדי פעם יורקים ברצפה ומחליפים מילה ושותקים רוב הזמן. כשהיום חולף כל אחד מהם משליך את הקיסם וחוזר לקרוואן שלו. ובימי הקיץ אני יושבת כמוהם זרוקה לאוויר ומנסה לקלוט ברקע את המילים מתחנת הרדיו ומיד משתעממת ורצה בין הקרוואנים עם מכנס קצר גופייה סנדל ובדרך אוספת קרטון עד לכביש הראשי שם אני מרפדת את האבן בקרטון והופכת אותה לכיסא נמוך. אני יושבת עם יד על המצח ומלכסנת את העיניים כדי לראות ולהסתיר את השמש והחול מהעיניים. אני סופרת את המכוניות והאנשים שחולפים אותנו, הרבה אין וכמה פעמים אני צריכה להתחיל מהתחלה את הספירה. אני מחכה לאחת שתעצור ותיקח אותי. כמה זה יהיה נחמד לעלות על האוטו שלה, אני מותחת את הכתפיים, חוגרת חגורת בטיחות נשענת לאחור ומסתכלת רחוק.

אני סומכת עליה ושמחה בתוכי והדרך ישרה ואף אחד לא מפריע ואנחנו נוסעות ונוסעות ורואות אנשים ומקומות. וזה כמו כדור הארץ להסתכל על העיניים הכחולות שלה, זכוכית ובתוכה ים או שמים. אני משעינה יד אחת על אדן החלון כי אני יודעת מהטלוויזיה שזאת התנועה הכי מתאימה מביטה דרך המראה ורואה את כל החול נותר מאחור והשמש נוגעת בי בקצה אבל מיד אני מרגישה את הגלים איך הם נושאים אותי והרוח נעימה כמו ארטיק קרח שמקרר את הגוף ואני מציצה אל תוך החורים הקטנים מהם הם יוצאים ורוצה לראות עוד אבל משתדלת לא יותר מדי כי זה לא מנומס ואני לא שואלת שאלות ולא מחטטת בחיים שלה העיקר שהיא כאן. והיא נחמדה. ויש לה קול נעים מלטף לי את האוזן ושואלת עלי, איך קוראים לי? אופק. בת כמה אני? שלוש־עשרה. באיזה כיתה אני? ח'. ואיך זה כאן? הכול טוב ומצוין. אני עונה לה כמו שצריך וכל החול ממש מאחור ואני שמחה מאוד שהיא באה היום ויודעת שכאן זה יותר בית מאוטו. והיא אומרת לי "פה?" מול השלט הגדול שעומד בראש משרד מנהל הקרוואנים. ואני אומרת "כן" "שלום" ו"תודה" ועד לכאן אני מאושרת מסתובבת בין הקרוואנים בדילוגים כמו פרפר צהוב עם נקודות אדומות שראיתי פעם, עד שמחשיך ונשאר רק לישון.

כשאני חוזרת לבית הספר העור שלי כבר שזוף אבל המורה אומרת שאני נראית אותו הדבר "אסתר, תשבי במקום בבקשה." ואחר כך אמא שואלת איך זה ועוד לא זזנו? וכמה פעמים היא שואלת ומסתכלת על המקום כמה הוא קטן ולא מתאים "מה זה כאן? זה לא אוטו, זה פחון" חוזרת ומסדרת מחדש את הספות עם כיסוי הקטיפה בהתחלה בצורת ח' ואחר כך בצורת ר' ואחר כך בקו כמו נ' ומנסה כיסא אחד מחוץ לקרוואן ושמה דברים בערמה אחד על השני וכל פעם מגלה שאין מקום. ויום אחר היא מזיזה שוב את הספות כדי לנקות את הקרוואן בצורה יסודית והיא רק רוצה להוציא את כל הדברים מהבית ולנסות לתכנן הכול מחדש אבל הקרוואן נשאר באותו הגודל ואנחנו איתו.

היום אנשים חדשים מחליפים אותנו. גם הם עולים חדשים עם ילדים, גם להם ממתינים סוכריות טופי, בייגלה, נשנושים ומשקאות קלים. גם להם ממתינים כמה אנשים מהמשרד של מנהל האתר ומקבלים אותם במחיאות כפיים ומחייכים אליהם ונושאים ברכות. גם להם שתלו פרחים בפתח, צהובים אדומים וסגולים ויש עדיין ריח של אדמה מסביב. גם אותם מצלמים בתמונה משפחתית ולוקחים את החיוך שלהם לסוכנות ומשם אל כל העולם כמו גלויה מחופשה רחוקה. אבל אני יודעת איך יהיה להם בפנים אחרי שנלך

היום ההתרגשות בשיאה, אנחנו מורידות את תמונות הנוף הארץ־ישראלי בצבעי התכלת שתלשנו מחוברת ישנה והדבקנו על הקיר בנייר דבק ומנהל האתר מגיע כל רגע ושואל, "אתן לא יכולות לעשות את זה יותר מהר?" ומציץ בשעון. תכף אנחנו עוזבות. אמא מזרזת אותי שלא נפספס את המשאית והנסיעה. אנחנו לא מפסיקות לארוז. חלק מהדברים אנחנו אפילו שמות בשקיות שחורות של זבל במקום בקרטון וקושרות היטב. המשאית כבר עומדת בחוץ והיא תכף תיקח אותנו רחוק לאיפה שאמא אומרת שכל האנשים חיים באמת. אין לנו זמן, אבל היום אנשים חדשים מחליפים אותנו. גם הם עולים חדשים עם ילדים, גם הם כאן עם בגדים חדשים שנתנו להם במקום אלו שבאו איתם, גם להם ממתינים סוכריות טופי, בייגלה, נשנושים ומשקאות קלים. גם להם ממתינים כמה אנשים מהמשרד של מנהל האתר ומקבלים אותם במחיאות כפיים ומחייכים אליהם ונושאים ברכות. גם להם שתלו פרחים בפתח, צהובים אדומים וסגולים ויש עדיין ריח של אדמה מסביב, גם אותם מצלמים בתמונה משפחתית ולוקחים את החיוך שלהם לסוכנות ומשם אל כל העולם כמו גלויה מחופשה רחוקה. אבל אני יודעת איך יהיה להם בפנים אחרי שנלך. קר ורטוב בחורף כי הגג נוזל וצריך להניח דלי ואף אחד לא מתכנן לתקן אותו, מנהל האתר יגיד שלא צריך לדאוג, החורף קצר ונגמר לפני שמתחיל. ובקיץ חם ומחניק ותולים סדינים רטובים על החלונות ומתקלחים עם הבגדים וחושבים שתכף מתים כמו הפרחים, לאט לאט הכול מתפרק ולא נשארות גדרות, והולכים שוב למנהל האתר והוא אומר שהקרוואן בצבע לבן ומחזיר קרינה. באמצע היום הוא יילך לשחות בבריכה ביישוב הסמוך שהוא גר בו, ולפני שהוא ייצא הוא יבקש שיישארו בפנים כי בחוץ יש יתושים ומחלות ואין צל והקרינה מסוכנת לכולם. וככה מחכים ומחכים עד שהכול יעבור.

שר החינוך והתרבות יצחק נבון מבקר בגן ילדים בבית הספר לעולים חדשים בפרדס חנה, 15 בינואר 1985. צילום: GPO, cc by-nc 3.0
שר החינוך והתרבות יצחק נבון מבקר בגן ילדים בבית הספר לעולים חדשים בפרדס חנה, 15 בינואר 1985. צילום: GPO, cc by-nc 3.0

ובערב עוברים ומגיעים ל"רמת אליהו", ובבוקר עושים סיבוב בבית ובשכונה והכול מתבהר. הבית צפוף עם נזילות, התריסים עם שלבים חסרים, סדקים בקירות, ארונות מתפרקים וחלודה בכיור ובמקלחת. ובכל מקום ריח ישן וריח של שתן, לכלוך. חדר המדרגות חשוך, המעקה מתנדנד, המדרגות נעות מעצמן, דפים עפים ברוח, הביוב עולה, השיחים פרועים, היתושים והזבובים חגים כאילו הכול כאן שלהם. בחוץ הבניינים צהובים ישנים ומתקלפים. ובלילה יש רעש עד השעות הקטנות. אמא שואלת "מה זה פה?" ומכה את הראש. עומדת ומתלבטת אם לפתוח את הקופסאות ולהתחיל לסדר את הציוד שלנו או קודם לנקות עם סמרטוט ואקונומיקה ולשטוף טוב טוב את הרצפה או לקחת מטלית ולנקות את השיש והארונות במטבח או לנגב את התריסים או לעזוב הכול וללכת איתי החוצה ולראות מה יש עוד קצת מרחוק או שהיא רוצה שאני אעזור לה לחפש את המספר טלפון של מנהל האתר או שהיא קודם תשתה קפה ותיתן חלב לאחותי הקטנה או שאין לה כוח והיא תשב בבית ולא תעשה כלום.

אמא יושבת על כיסא עץ מתקפל ולא עושה כלום ואומרת לי שכאן זה הסוף "את שומעת, כאן זה הסוף שלנו." ואני עומדת עם תמונות הנוף הארץ־ישראלי ומגלגלת אותן ביד. הידיים שלי רועדות ואני קצת כועסת עליה שהיא מדברת ככה על המקום ואומרת לה "רק הגענו, זאת רק ההתחלה." וכשאני מדברת ככה אני יודעת שאני חייבת לעמוד מאחורי המילים שלי ואני לא בטוחה ממש כי אני רק בכיתה ו' אז אני פורשת מחדש את התמונות על הרצפה ומזכירה לה את נוה אליהו, את הים, את אזור התעשייה וכמה עבודה היא יכולה למצוא כאן ליד קניון הזהב. אבל אמא יושבת מכווצת ואני לא מנסה לשכנע אותה עוד כי היא אישה מבוגרת, אני רק משתדלת להתנהג כמו בת בכורה בשבילה. אני יודעת שהיא מאוד רצתה לעבור מהקרוואן למקום אחר ועכשיו שאנחנו כאן היא אומרת שאין לנו עתיד ואני לא מבינה אותה. וככה היא יושבת מבולבלת, מדברת עם עצמה. חלק מהדברים אני מבינה חלק זה מלמולים, אני לא מפריעה אפילו שאני לא אוהבת לראות אותה במצב כזה.

איך שהעולם נהייה לבןמאז שאנחנו ברמת אליהו אני עוזרת לאמא בדברים הקטנים. כשאמא במיטה, כל בוקר אני מעירה את אחותי ומלווה אותה לגן. אני כבר יודעת בעל פה מה היא צריכה, את התיק ופרוסת הלחם שלה. אני מושיטה לה יד עוד מהתחלה עוזרת לה בדרך לשירותים, בשירותים. אני מרימה אותה כשהיא מטפסת על המקלחת, מחזיקה ושומרת עליה שתישאר יציבה. כשהיא אוחזת במברשת ורוצה לבד אני מסמנת לה את כמות המשחה שעליה לשים, הכיוונים והמקומות שעליה להגיע אליהם בצורה עדינה בתנועות קצרות ורכות על שתיים־שלוש שיניים בתנועות הלוך חזור. את הקצף שנוצר לה בפה אני אומרת לא לבלוע ומנגבת את צדי השפתיים במים ואחר כך את כל הפנים עם סבון בעצימת עיניים. אני מנגבת לה את הפנים במגבת ומחזירה אותה למקום בלי להפיל אחר כך מורחת עליה קרם ומשחררת אותה. אני נשארת אחריה ומכינה את עצמי לבית הספר ולפני שאני עוזבת את המקלחת אני מנגבת את טביעות האצבעות של הרגליים שלנו. ובסוף היום אני אוספת אותה מהגן, ורק פעם אחת שכחתי להוציא את אחותי והביאו אותה מהגן עד הבית ומצאו את אמא שלי וכעסו עליה ושאלו אותי אם אמא ככה כל הזמן ואמרתי להם שלא שהיא סתם נראית חולה.

כל בוקר אמא אומרת לנו שלום ויום טוב וכמה מהקופסאות מהיום שהגענו עוד עומדות. היא לא יוצאת מהבית, היא אומרת שארגון בית דורש זמן אבל האמת שיש לה עיסוק אחד עיקרי, כל היום היא עם היונים שעומדות על המעקה ליד מתלה הכביסה שלנו ומשאירות אחריהן עקבות של צואה, ואת זה מספרים לי האנשים מהבניינים האחרים. כשאני שואלת אותה מה יש לה כל היום ככה, אמא אומרת שהיונים חייבות ללכת מכאן כי הן מביאות מחלות ועושות רע לבגדים. ואפילו שהיא לא מסתובבת הרבה בשכונה או בשכונות אחרות היא כל הזמן אומרת ש"רק אצלנו זה יכול לקרות". מגרשת והן חוזרות. כל היום היא נלחמת איתן. אז אני מחפשת מילים ומנסה להרגיע אותה ומספרת לה שיש יונים שהן גם טובות ושבקיר הקישוט שלנו המורה שידכה שתי יונים עם עלה והן סמל לשלום. אבל אמא לא מסכימה וכל יום אורבת ליונים מאחורי חלון השירות. בהפסקה אני הולכת לנטע שהיא מכאן ושואלת אותה "כמה יונים" ובבית אני כמו אמא מנסה כל יום שיטות להבריח אותן. אני תולה דיסקים שיבהילו את היונים יום אחר אני שמה בקבוקים וממלאה אותם בקצת מים ומניחה אותם. אני אוספת חתיכות ברזל ושמה אותן בערמה, מפזרת פלפלים שחורים אבל אחרי זמן קצר הן חוזרות. אמא אומרת שהן יונים יותר מתקדמות ושייכות לכאן לכן הן יודעות להתגבר ולמצוא פתרונות יותר מהר ממנה, וככה היא מכונסת עם היונים ולא רואה אנשים אחרים ושום דבר לא משתנה לה.

אין לי עוד מילים גדולות שיעבדו על אמא אז אני עובדת רק על עצמי. לפעמים אני מתנהגת כאילו אני לא שייכת לכאן ומחכה לימים מעורפלים בהם אני רואה בקושי או שאני יוצאת ממש מוקדם ובחוץ מרחף טל שמרטיב אותי ומכסה את הרחוב ובימים אחרים אני הולכת סהרורית והכול נראה קצת פחות קשה ויותר נעים. בימים אחרים אני מעמידה פנים שאני מישהי אחרת. כשאני מחכה בתחנת האוטובוס בסמטת הרחוב אני עומדת כמו מישהי שבמקרה נקלעה לפה, איפה שהרוב כמוני עולים חדשים. אני עומדת ומביטה על כולם מהצד. גם כשאני רואה איך הנהג מאיץ מהירות כשהוא מגיע לתחנה שלנו ולא עוצר, אני ממתינה לאוטובוס הבא ומתעלמת. ואני כבר לא סובלת את כל הרעש שהילדים מייצרים, אני לא חושבת שזה מצחיק. זה כבר לא מתאים לכאן, אני אומרת לעצמי כשהם מושכים אחד את השני ונראים מפוזרים. כמה מהם בועטים בכדור, מספיקים לשחק בגומי וחבל. יש ילד שכל הזמן מטפס על העץ או רץ עם נעל אחת על אחת החומות העשויות מאבן. אני שומרת על פנים רציניות ומקפידה על ההופעה החיצונית שתישאר מסודרת. אני חושבת שלא צריך לעשות בלגן וצריך להתבלט יפה ולא לנבל את הפה. בתוך האוטובוס אני יושבת רחוק מהמושבים האחוריים ולא שמה רגליים על הכיסאות. ולא פותחת את החלון ומכניסה חום שמקלקל את המזגן ובטח שלא מקללת ילדים אחרים שמרגיזים אותי. ואני חושבת שבזכות זה אני נפרדת מהם. בכניסה לבית הספר אני רואה איך המורים מזהים אותם "הילדים מרמת אליהו" ואוספים אותם לכיתת הקלט, כי הם עוד לא למדו לתקן את עצמם. ואני כבר יודעת איך להציג את עצמי. קוראים לי אסתר ולאמא שלי זהבה וככה אני יודעת שאני מצמצמת את הפער ועוזרת לכולם ואף אחד מהמורים או התלמידים לא צריך לגמגם, להתעכב או לבקש ממני לאיית את השם שאמא נתנה לי. כאן בבית הספר אני תמיד אומרת שאני גרה בנווה אליהו קרוב לנווה ים וזה לא שקר גם לא אמת.

כשאני מחכה בתחנת האוטובוס בסמטת הרחוב אני עומדת כמו מישהי שבמקרה נקלעה לפה, איפה שהרוב כמוני עולים חדשים. אני עומדת ומביטה על כולם מהצד. גם כשאני רואה איך הנהג מאיץ מהירות כשהוא מגיע לתחנה שלנו ולא עוצר, אני ממתינה לאוטובוס הבא ומתעלמת. ואני כבר לא סובלת את כל הרעש שהילדים מייצרים, אני לא חושבת שזה מצחיק. זה כבר לא מתאים לכאן, אני אומרת לעצמי כשהם מושכים אחד את השני ונראים מפוזרים

יש דברים שאני לא יכולה לשנות ואני חייבת להגיד את האמת, רק את האמת. בטופס שאלון לתלמיד, אפילו שאני לא מרגישה נוח, אני ממלאת את הפרטים האישיים שלי. שנות ההשכלה של אמא ואבא, עיסוק של אמא ואבא, ארץ לידה של אמא ואבא. אני ממלאת מה שאני יכולה. רק את הפרטים של אמא ועם תאריך הלידה שלי. אני יודעת שיהיו בעיות. המזכירה מסתכלת ומעוותת את הפנים עם שני האפסים המופיעים ביום ובחודש לידתי. היא קוראת ליועצת ואומרת לה שהיא מתלבטת מה להקליד והיועצת מאשרת תקלידי רק את השנה ולי היא מסבירה שזה לא נורא כי יש הרבה אנשים עם תאריך דומה לשלי למשל אנשים מבוגרים. אבל רותי, שהיא גם מרמת אליהו וגם גרה פעם בקרוואן ולומדת איתי בכיתה מסתכלת עלי, ואני חושבת שהיא מבינה יותר מהיועצת כי גם לה יש את אותם העניינים כמו שלי.

אני שמחה שרותי לומדת איתי. אני יושבת מאחוריה בכיתה. אם המורה מתקדמת בחומר ואני לא מבינה אני שואלת אותה והיא עוזרת לי. אם משהו קורה לי אז גם לרותי זה קורה ותמיד יש לנו האחת את השנייה בכיתה, לא אותו הדבר עם אמא. לה יש רק את היונים שמרגיזות אותה והיא לא יוצאת לשום מקום. לפעמים אני חושבת בשיעור איך היונים הולכות ואמא אחריהן והן דווקא מפתיעות אותה בהתנהגות טובה ולוקחות אותה עד לדואר, שם היא מקבלת מעטפה מרופדת ובתוכה הסיפור על תיבת נוח. ובסיפור הרבה איורים צבעוניים ומעט מילים מיותרות. זוגות זוגות נעים מעלה ממלאים את התיבה ושורדים עד הסוף הטוב. והסיפור מעודד את אמא, כיוון שאמא אישה מאמינה, ולפי האמונה הסיפור הוא אמיתי. המורה קוראת לי "אסתר, מאיפה באת?" לוקחת לי את הענף מהיד ומחליפה אותו בעיפרון ולוחשת כמה מילים "העץ לטבע והעיפרון לשיעור" נוזפת בי. ברגעים כאלה אני מתלבטת אם להמשיך לעזור לאמא עם היונים כי אני יודעת שהבעיות שלי קשורות בה מפני שאני הבת שלה, אחר כך אני נרגעת ומחליטה לא לקחת את הדברים ללב ואומרת שהמורה רק דואגת לי שאצליח בדיוק כמו אמא שיושבת בבית וכל היום חושבת איך היא עושה אותנו נקיים מכל היונים. אני חושבת על הכול והשיעור ממשיך במילים כבדות כמו: אנטישמיות, פוגרומים ועלילות דם שמסמנות רק דברים רעים. המורה מספרת על חיי היהודים שחיו אי שם בקור שנופל למינוס מעלות. הרבה פעמים היו עניים, בקושי כיכר לחם לחג. צדיקים. שק אחד, מזוודה קטנה או ידיים ריקות בעונות אחרות. עגלה סוס או חמור רתומים אליה. המורה מתהלכת בצפיפות בתוך תחום המושב: בכפרים, בעיירות, בחדר ובבתי הספר היהודיים, ומשגיחה שאני מקשיבה, אבל היא בכלל לא צריכה כי אני מכירה את הסיפור של הכפר שלנו אמא כבר סיפרה לי כמה פעמים ואני רק רוצה לעצום את העיניים לכמה רגעים, אבל המורה מעירה אותי ואומרת לי "אסתר, עדיף להקשיב ולא לקשקש" ומניחה את העיפרון שלי על השולחן, רחוק מהישג יד.

בצהריים כשאני חוזרת הביתה נוה אליהו זה רק במפות ובשלטי הדרך. לפעמים מקשטים את הרחוב הראשי, צומחים בו פרחים, מדגישים מחדש פס הפרדה על הכביש, אבל אני יודעת שעוד מעט הקו ייעלם והדרך תחזור ותהיה חד־סטרית. כשאני מרימה את הראש אני רואה שהיונים עומדות על כל גג ומקיפות אותנו אני יודעת שאמא צודקת שאין פתרון והיונים הן ציפורים רעות ורק בדמיון הן יכולות להיות טובות.

כשאני עולה לכיתה ז', בבית ספר עם הגדולים, אני רואה את אבנר בהפסקה שולף סכין מהגרב. אני שומעת את המנהלת זועקת שזה קורה בבית ספרנו. אני רואה את חדר המורים עולה לכיתות עם כוסות קפה. המורים מספרים על המקרה החריג, אבנר, ואנחנו כבר בתוכו. מעל גבי העיתון המקומי של ימי חמישי מצלמים את "גן מנשה" שלנו מיושב בתלמידים נושרים. מאוחר יותר, מגייסים תקציב ובונים לנו בית כנסת שנוכל להתפלל בו, אבל זה לא יעזור כי אחרי חופשת פסח מיה עולה על גשר בית הספר מותחת את המוות ומאיימת לקפוץ ממנו. כולם עומדים, מסתכלים, השמש קופחת מעלינו מקהה את חושינו לאפס אמפתיה עד שבקוצר רוח אנחנו צועקים לעברה "את קופצת כבר או לא?" כשבאים לאסוף אותה אנחנו מתאכזבים, היא נשארת בחיים וחוזרת לשכונה כי בית הספר כבר לא בשבילה.

ורק פעם אחת, לקראת סוף השנה, כשלמורים אין כוח ללמד ולתלמידים נמאס להקשיב כולנו נוסעים יחד לגבעת וושינגטון ויעקב בשיא החום מסיים במקום הראשון בריצת שלושת אלפים מטר וממשיך לעוד הקפה. המורה לספורט עומד נלהב ואומר שסיבולת הלב־ריאה שלו תעמוד במאמץ אבל אני מודאגת. אני צועקת ליעקב מהיציע חזק ככל האפשר "יעקב, תעצור! זהו, ניצחת. תעצור, יעקב!" אני מתחננת "יעקב, תעצור! זהו, ניצחת. תעצור!" אבל יעקב ממשיך לרוץ בצעדים גדולים, וכשהוא רץ הוא מנופף לנו, כל הילדים מרמת אליהו, והחיוך שלו מלא זוהר וברק, כי ליעקב יש לב של זהב בגלל שהוא עוד עולה טרי, בקושי שנה בארץ.

מתוך ספרה של דליה ביטאולין-שרמן, ״איך שהעולם נהיה לבן״, הוצאת כנרת-זמורה-ביתן

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.