ילדים חומים בלי בבואה

מורות וגננות במערכת החינוך אינן מסוגלות לתת מענה לכיתה הטרוגנית במוצאה. צריך לקוות שמתישהו ילד חום לא יהיה בגדר "אמא, הנה כושי", או גרוע מכך, ברוח המאבק הנוכחי, "אין שחור ואין לבן". כי השוטר הלבן והאלים הבא כבר נמצא – בבית, בכיתה, בחדר הלידה, בבטן אמו
דני אדמסו

אבא לילדים חומים, מנהל ארגון הל"ה למען החינוך ודוקטורנט בתוכנית "פרשנות ותרבות" אוניברסיטת בר-אילן

שתי המחאות של הישראלים ממוצא אתיופי, שראינו בשבוע שעבר, היו שיעורים חשובים באזרחות פעילה. חגיגה אזרחית ודמוקרטית. נקודה. נכון, גם הפעם יש ניסיון של הגמון לצייר מחאות ומאבקים של קבוצות מוחלשות בחברה כאלימים, אך זהו תכסיס ישן ומוכר. השחורוּת שלנו, או הכושיוּת שהם רואים, הוא בונוס שנועד להתסיס ולעבות את הדמיון המפותח של ישראלי המערבי ביחס לדֶמון האתיופי האפריקני. במקביל, המטרה היא גם לטשטש את קורות חייה הדפוקים של משטרת ישראל, כפי שאלה באים לידי ביטוי בפרשיות המין של הניצבים וכן במעשי האלימות והבריונות המצולמים ומכוונים נגד השחורים החדשים בישראל.

משטרה יקרה, העם בישראל: צר לי לאכזב אתכם. אנחנו לא אלימים. זו לא דרכנו. לכל היותר, עשינו דבר אנושי ביותר, הגנו על עצמנו מפני אלה שהיו אמורים להגן עלינו. סיסמת המחאה היתה ועודנה: "שוטר אלים צריך להיות בפנים". זאת בהחלט דרישה לגיטימית, הגם אם נשמעת נאיבית. המעשה האכזרי שצולם – הכאת חייל ממוצא אתיופי בידי שני שוטרים – הוא שהוציא את האנשים לרחובות. אבל הבטן הייתה כבר מלאה שנים. מקרה דאמס היה נקודת המפנה, סימן לדור ומחאה של דור חדש. גם אם צבע עורם של המוחים אינו מייצג עבור רבים את הארכיטיפ של הישראלי, רובם ככולם נולדו בארץ. אין להם מדינה אחרת, הם כאן כדי להישאר. מעתה והלאה מדינת ישראל תצטרך להפנים ולקחת אחריות. זהו, נגמרו הפגנות העולים. מעתה והלאה, לטוב או לרע, הילדים האלו הם תוצרת הארץ הזו, בכל המובנים.

מבלי להקל בחומרת התרבות הארגונית הקלוקלת בה מתקיימים השוטרים האלימים שהכו את דמאס, אסור לשכוח שהם תוצר של חברה, ארגון ומערכת חינוך. חינוך, חינוך וחינוך. גם שם, במערכת החינוך, יוצאי אתיופיה נאבקים להנכיח את עצמם. זוהי מערכת חינוך שמפלה אותם ושגזענית כלפיהם – אירועי פתח תקווה, נתניה, רחובות ואור יהודה הם רק רשימה חלקית.

ההיסטוריה יודעת לספר שאנחנו לא הראשונים. בדיוק אותו הדבר קרה בשנות החמישים ליהודים יוצאי מדינות ערב והאסלאם. אותם שוטרים, הנכדים והנינים של אלה, הם תוצרים של מערכת חינוך אלימה וגזענית, שאכלסה עולים מהסוג שלהם בגטאות מוזנחות.

אז מה אנו מצפים, שעה שילדים לבנים פוגשים ילדים חומים רק באמצעות ערוץ 8 או נשיונל ג'יאוגרפיק או בשיעורי ספרות, מתיאוריו של מרלו, גיבור הספר "לב המאפליה" (הלא הוא אפריקה)? למה אנו מצפים כאשר ספרות ושירה גזעניות ופוגעניות מודפסות במהדורות חדשות ללא שינוי מאז שנות השלושים של המאה הקודמת? חלק מן היצירות הללו גדוש בתיאורים שאינם מביישים קולוניאליסט מתחיל מהמאה ה-19. "מִסָבִיב לָךְ יַעַמְדוּ עֶשְׂרִים כּוּשִׁים רַק לְגָרֵשׁ מִמֵּךְ זְבוּבִים וְיַתּוּשִׁים ופַּטֵּיפוֹנִים לָךְ יָשִׁירוּ יוֹם וָלֵיל כָּאֵלֶּה הַחַיִּים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!" (אלתרמן, "אתה חיכית לי"). גם כשהמסר חשוב, החתולה מהספר "דירה להשכיר" מאת לאה גולדברג עדיין נקראת כושית. אפשר להמשיך עוד ועוד, הדוגמאות הן רבות.

Self-Portrait, Jean-Michel Basquiat, 1982
Self-Portrait, Jean-Michel Basquiat, 1982
הכול מתחיל בחינוך: במצב כפי שהוא היום מורות, מחנכות וגננות אינן מסוגלות לתת מענה לכיתה הטרוגנית במוצאה, בחזותה וביכולותיה. אפילו במשימות הקטנות, ילד חום נדרש להדביק עץ משפחתי אישי מדמויות הלקוחות מגזרי עיתון, בהם הוא מתקשה למצוא את דמותו, את חזות משפחתו. כבר כאן נאלץ הילד החום לבחור את היש היחיד – הלבן

הכול מתחיל בחינוך מגיל אפס, מהגן, בדברים הקטנים. במצב כפי שהוא היום מורות, מחנכות וגננות במערכת החינוך הישראלית אינן מסוגלות לתת מענה לכיתה הטרוגנית במוצאה, בחזותה וביכולותיה. אפילו במשימות הקטנות, ילד חום נדרש להדביק עץ משפחתי אישי מדמויות הלקוחות מגזרי עיתון המונחים לפניו, בהם הוא מתקשה למצוא את דמותו, את חזות משפחתו. כבר כאן נאלץ הילד החום לבחור את היש היחיד. ה"יש" הזה הוא לבן. זהו יש שבעיקר מצביע על האין שלו, עצמו!

הנה לכם הרגע הראשון בהם ילד חום נדרש להתרחק מעצמו. איזה מין עולם זה? מה היה אומר על כך הפסיכואנליטיקאי לאקאן? על כך שהפעוט, אשר בקושי הסתגל לפרידה משד אמו, נאלץ גם "להיפרד" מצבע עורו. כיצד משליכה העובדה שאדם אינו מוצא בבואה של עצמו במרחב על חייו? מי שאינו חווה זאת אינו יכול להבין זאת. הדבר דומה לקבוצת אנשים המתבוננת במראה, וזו אינה מראה, אלא בבואה של אנשים מסוימים בקבוצה, השקופים. מי הוא זה שבנה את המראה הזאת, שממשיך לתחזק אותה ודואג לשמרה? זו החברה שלנו, והיא חייבת להשתנות.

הילד החום מתקשה למצוא את עצמו, לא משום שאיננו, אלא משום שהארכיטיפ מבוסס על ילדים בצבע מסוים. האם בכך אין אנחנו אונסים את הפעוט להתכחש לעצמו? מה משמעות הדבר כאשר אנחנו מטיפים ומלמדים "האחר הוא אני"? הרי בפועל אנחנו מחפשים את ה"אחר" (השחור, הערבי, הזר, האפריקני, להוציא את הלבן הארכיטיפי) בכיתה, ומצביעים עליו כ"האחר". איך זה בדיוק אומר ש"האחר זה אני"?

אם אתם, עמך ישראל, שטובת החברה הישראלית חשובה להם, לא תשנו את דרככם, כשתסעו עם ילדיכם לדרום תל אביב, תבקרו ברחובות ובקריית מלאכי – לא רק שהוא יחשוב שהוא בטיול שנתי באפריקה, אלא גם ימשיך להצביע ולומר: "אמא, אבא, הנה כושי!"

אם מערכת החינוך לא תשתנה מהיסוד ולא תהיה מסוגלת לראות את המבנה הדמוגרפי שמרכיב את החברה ואת בית הספר; אם החברה הישראלית ומערכת החינוך לא ימצאו דרך עבור תלמידי ישראל ללמוד יחד, עם כל המורכבות והקונפליקטים, אז השוטר הלבן והאלים הבא כבר נמצא – בבית, בכיתה, בחדר הלידה, בבטן אמו. אם אתם, עמך ישראל, שטובת החברה הישראלית חשובה להם, לא תשנו את דרככם, כשתסעו עם ילדיכם לדרום תל אביב, תבקרו ברחובות ובקריית מלאכי – לא רק שהוא יחשוב שהוא בטיול שנתי באפריקה, אלא גם ימשיך להצביע ולומר: "אמא, אבא, הנה כושי!".

בצער רב וביגון קודר, אני מודיע לכם: הפגנה תהיה גם תהיה! אולי בעוד שבוע, חודש, שנה או שנתיים, אבל תהיה. אנחנו נקבע את הזמן, המקום והאופי שלה. נגמרה התקופה בה המפגינים מבקשים אישור, והמשטרה בתמורה לא מאשרת (במקרה הטוב) או עוצרת אותם ל-24 שעות (במקרה הרע). למרות כל זה לא אבדה תקוותנו – והתקווה היחידה שמשהו ישתנה טמונה בחינוך. אני תקווה שמערכת החינוך של כולנו תשכיל לבנות כאן חברה שבה ילד חום אינו "אמא, הנה כושי", או גרוע מכך, ברוח המאבק הנוכחי, "אין בה שחור ואין לבן". חברים, ועוד איך יש שחור ויש לבן. חברים, הניסיון לומר "אין שחורים ואין לבנים" הוא ניסיון למחיקה של צבעים אחרים, כדי לומר ״כולנו לבנים". יש עוד צבעים, לא כולנו שחורים ובטח לא לבנים. לכולנו יש כאן מקום – צריך רק להתחיל לעבוד.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. הגיג

    מערכת החינוך היא חלק בלתי נפרד מ"מערכות ישראל". קשה לצפות שהכל ישתנה (לטובה) אם וכאשר החינוך יהיה שיוויוני. כחיפאי זקן אני נזכר ב"מאורעות ואדי סאליב". אז שיסה שר המשטרה, בכור שטרית (מרוקאי במוצאו!) את שוטריו לצאת ולהכות במפגינים.
    לאחרונה השר היה אשכנזי-ימני (יצחק אהרונוביץ) אבל הפקודות של אז כאילו נשארו בתוקף. עכשיו מונה יריב לוין לשר. אבל מה ניתן לצפות ממי שהיה מפקד מגמה באולפן לערבית של חיל המודיעין?