המדריך השלם לקאמפינג

במוצאי שבת יצאנו שותפותיי ואני, עייפות אך מוקסמות מעצמנו, מההצגה שאנחנו מעלות בתיאטרון הסמטה, וחברים הפצירו שנבוא איתם למופע קאמפי בבר הערבי-יהודי הסמוך, אנה לולו שביפו. בתחילה מחינו, כאמור היינו רצוצות, אבל גם מפוצצות באדרנלין, כמו שקורה אחרי יום חזרות והופעה מרגשת, קוקטייל שבקלות ניתן להיגרר בעקבותיו לדברים מתוך הטשטוש בלבד. אבל כמה פעמים בשנה מזדמן לאם חד-הורית לבלות ערב מחוץ לבית, הזכרתי לעצמי, ועוד אמרו שלא משלמים כניסה. לא יצאו רגעים מרובים ונכנסנו לבר הקטן והעמוס בקהל, כשמולנו מפלרטט עם המיקרופון בחור בתחתונים בסיסיים, גרביונים שקופים, פלטפורמות ויניל של כ-40 ס"מ, ז'קט בסגנון המלכה אליזבת, שרשראות זהב התלויות מן האוזניים וכתר של פסל החירות עם נצנצים.

לבחור בהחלט היה מה לומר על המציאות, אחר כך סיפרו לי שלמופע שעוד יסתבר כנבואי, קוראים "מי רוצה סיבוב על גמל?". קצת קינאתי בו על כי סידר לעצמו, בכשרונו הרב, את הטריפ של להקיא באופן מסודר את כל מררתו על קהל מעריץ. שיא הערב היה סצינה של שיחה במסעדה בין הורים ובנם, לרגל זכייתו של הצאצא בפרס נובל, כשהבחור בגרבונים מגלם את שלושתם, כמו גם את המלצר, שבתחילה יש למשפחה חשד קל כי הוא ערבי, אך הם נושמים לרווחה לאחר שהם מבררים היטב בינם לבין עצמם בי אין הוא אלא תימני, ותימנים זה טוב כידוע. כל התימנים טובים. לנו.

אותו מלצר דמיוני שעד לרגע זה איני בטוחה לחלוטין ביהדותו, מגיש למשפחה החוגגת דג לוקוס, שאינו מתקבל בעין יפה. האם צורחת כי גם במחנות ההשמדה לא נתנו להם לוקוס כזה, והבן זוכה הנובל מתקן אותה ומזכיר לה כי לא הייתה בשואה, וכי לא יפה לשקר. "השואה היא של כולנו!" נזעקת האם בפאתוס. "לכולנו מגיע להיות בשואה!"

כאמור, מופע קאמפי, הכל מוקצן, מובחן, תיאטרלי ומודע לעצמו. הקהל השתולל מצחוק בנקודה הזאת, ומעט אחריה הבנתי כי התשלום הוא בעשן הסמיך שהתאבך לי בעיניים בשתיים בלילה, ושירכתי את רגלי לעבר התרסקות לשינה.

למחרת התעוררתי לתוך הידיעה ששרה נתניהו טענה כנגד האשמתה בזריקה לא אחראית של מפות, כי לא ייתכן הדבר, שכן היא דור שלישי לשואה. אבל את לא דור שלישי לשום שואה שידועה לאדם, וזה לא יפה לשקר, טענו כנגדה בקול ענות חלושה אמצעי התקשורת, בעודם מנסים לרמוז כי בנה המשותף עם שחקן התשדירים השרמנטי וסגול השיער, המאופר בכבדות מדגישת גבות בסגנון הוליווד של הפיפטיז, משתייך לקהילה שיודעת להעריך קאמפ טוב מהו. צבטתי את עצמי על מנת לוודא שחזרתי למציאות שבה אני אם-הורית חסרת כל, ולא סינדרלה של מופעי הלילה. מספיק לחיות בשוליים, נזפתי בעצמי, זה משפיע לי מדי על תפיסת המציאות, ונשבעתי לעצמי כי למחרת אקח את הילדה לבילוי תרבותי, למשל לחגיגות ה-50 למוזיאון ישראל. אומרים שיחלקו בלונים שם, ושפרס ידבר.

זה רק בשל קוקטייל העייפות הכרונית של שחיקה בשכר ובתנאים, והיבריס של אחרי ששת הימים, שנגררנו למצב כזה, אני טוענת. רק כך יכולנו להגיע למצב שבו כולנו חיים בבר ערבי-יהודי אפוף עשן, שבו כל היום מתעסקים בקאמפ. ואני לא מדברת על קאמפ דיוויד או קאמפ חולות או הקאמפינג שתושבי אום אל חיראן יחגגו, לאחר שבג"צ החליט השבוע להעיף אותם מהבית, שתושבי גבעת עמל נהנים ממנו כבר כמה חודשים אחרי שזרקו אותם מהבית, שתושבי דרום הר חברון ייאלצו לעשות, אם לא ימצאו פתרון דיור מהיר ביקום מקביל, ש-250,000 תושבי עזה התאווררו בו השנה, לעתים מזומנות ללא איברים חיוניים מאוד להצלחת הקאמפינג.

ההבטחה שהכניסה אינה בתשלום, וכל מה שצריך הוא להיות יהודים דיינו, דרך איזו סבתא שאולי עקרונית מבחינת תזמון יכולה הייתה להיות בשואה, לו רק היתה יותר משקיעה, בלבלה אותנו. אבל עכשיו ממש שורף לנו בעיניים, חשבתי ושירכתי את רגליי לעבר ההתרסקות, יחד עם כולם.