• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

1948: הפיל שהיהודים בחדר לא מדברים עליו

מדוע גם בארגוני שמאל הפועלים למען חיים משותפים כולם מדברים על שלום, אבל אף אחד לא מדבר על הנכבה? ומי מרוויח מזה? יום הנכבה 2015

עבודת הארגונים הפועלים למען חברה משותפת מצביעה על מספר תחומים בהם נדרשת מדיניות אחרת בכל מה שקשור ליחסים בין יהודים וערבים: חינוך לערכים דמוקרטיים, הכרה הדדית ולימוד השפה הערבית; הקצאה שוויונית של משאבים וקרקעות; שילוב תעסוקתי והשקעה כלכלית מוגברת ביישובים ערבים; ייצוג הולם בתהליכי קבלת החלטות; לגיטימציה לשפה הערבית במרחב הציבורי; שינוי סמלי המדינה, ועוד. בתחומים אלה ואחרים הארגונים החברתיים הפועלים לחיים משותפים בין יהודים לערבים מציעים סדר יום אחר, מעניין וחשוב.

מה שאותם ארגונים, הדורשים שוויון בין יהודים לערבים ומבקשים עתיד משותף, לא מדברים עליו ולא עוסקים בו, הוא זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים למולדתם. 1948 היא כמו פיל שעומד במרכז החדר. רבים מעמיתינו הפלסטינים בארגונים הללו מגיעים ממשפחות עקורות במולדתן ורוב בני עמם נמצא בגלות. אני לא רוצה לטעון בשם הפלסטינים שהם היו רוצים לפתוח איתנו, היהודים, את הדיון על זכות השיבה. אבל אני כן רוצה לשאול – מדוע אנו, היהודים, לא מעלים שאלות על 1948 כשאנחנו מדברים על חיים משותפים ועל חזון של שוויון, ועוסקים בניסיון להשיגם?

יהודים מימשו ומממשים את זכות השיבה שלהם בעקבות אירועים היסטוריים שונים: רובנו נמצאים כאן בארץ אחרי אלפיים שנות גלות, כהגדרת התנועה הציונית, באמצעות חוק השבות שמאפשר לכל יהודי העולם לקבל אזרחות ישראלית; רבים מהישראלים הצעירים שהם דור שלישי לקורבנות מלחמת העולם השנייה ביקשו וקיבלו אזרחות ממדינות המוצא של סביהם וסבותיהן מאירופה; ולאחרונה פורסם כי ממשלת ספרד תאפשר ליהודים שהם צאצאים של קורבנות גירוש ספרד במאה ה- 15 להגיש בקשה לקבלת אזרחות ספרדית. אם כך, בהנחה שאנו מאמינים בשוויון בין יהודים לערבים, הרי שעלינו לצדד בזכות השיבה של הפלסטינים למולדתם.

אך בפועל, הארגונים החברתיים שפועלים לשילוב ולשוויון שותקים, מעין שתיקה שבהסכמה, בנוגע לזכויות היתר שיהודים נהנים מהן בכל הקשור להגירה אל תוך ישראל. פסיקתו של אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון בדימוס, בעתירתו של האזרח עאדל קעדאן והאגודה לזכויות האזרח נגד מנהל מקרקעי ישראל, מהווה דוגמא מובהקת לכך. מצד אחד, מבחינת הארגונים שפועלים לקידום חיים משותפים, מדובר בנקודת ציון חשובה ביותר ביחסים שבין הרוב היהודי למיעוט הערבי, מפני שהנשיא ברק מיצב את עקרון השוויון ואת חובת המדינה לנהוג בשוויון בכל אזרחיה כערכים חוקתיים. יתרה מזו, במוקד העתירה עמדו תחום הדיור וההפרדה בין יהודים לערבים הנהוגה בארץ, ועל כן פסיקתו נגד ההפרדה העניקה משנה חשיבות לחזון של חיים משותפים בארץ. למרבה הצער, בג"צ דחה לפני חודשים ספורים עתירה נגד חוק ועדות הקבלה, ובכך למעשה קבע שאותו מנגנון שמנע ממשפחת קעדאן מלגור ביישוב קציר, הינו חוקי.

מצד שני, השופט ברק הקפיד לציין פעמיים בפסק דינו כי חוק השבות אינו מוטל בספק. בפעם הראשונה כאשר כתב שהעותרים עצמם, האגודה לזכויות האזרח, אינם קוראים תיגר על עצם המהות היהודית של המדינה, והביא כדוגמא לכך את חוק השבות. ובפעם השנייה כאשר הוא עצמו ציין שהמפתח לכניסה לארץ נמצא אך ורק בידי יהודים, והדבר הולם את הגדרת המדינה. כדאי לשים לב שברק, במודע או שלא במודע, בחר להשתמש באחד הדימויים הפלסטינים הבולטים לשיבה למולדת – המפתח.

אם כך, המודל לחיים משותפים שנובע מפסק דינו של ברק הולם את האג'נדה של רוב הארגונים הפועלים בתחום ותוחם את גבולות השיח: ראוי ליישם שוויון על בסיס אזרחות מלאה בתוך תחומי הארץ, אבל בכל הנוגע להיסטוריה של הפליטות הפלסטינית ולזכויות הקולקטיביות שיהודים נהנים מהן לעומת פלסטינים, התיק סגור.

ההסבר להתעלמות מזכות השיבה נמצא, לדעתי, בשורשים הפוליטיים של השמאל היהודי בארץ בכלל, ובפרט של מי שייסדו את הארגונים לחברה משותפת וזכויות אזרח. הם הצאצאים האידיאולוגיים של אותה קבוצה פוליטית ואתנית אשר נחשבת בפוליטיקה הישראלית ״שמאל״, למרות שהם אחראים במידה רבה לנכבה כאשר חסמו את שיבת הפליטים והתיישבו על אדמותיהם

לדעתי זו דינאמיקה שאינה עולה בקנה אחד עם השאיפה לחיים משותפים ואזרחות מלאה. ברור שהמיעוט הפלסטיני ברובו המכריע מתנגד לכך נחרצות. ראשית, מבחינת האינטרס האישי, למה שאזרח ערבי-פלסטיני ישלם מיסים למדינה שמשקיעה משאבים לא מבוטלים בהבאת "עולים חדשים" יהודים, בשעה שהיא שוללת את זכות השיבה שלו ושל משפחתו? ושנית, ברמה הפוליטית הקולקטיבית, מדינת ישראל למעשה גוזרת על המיעוט הפלסטיני בתוכה לחיות במנותק מהקהילה הפוליטית הרחבה שלו, מסביבה בה הוא יכול לממש את הזהות וההיסטוריה שלו, וזאת בשעה שהיא מעניקה לכל יהודי העולם את האפשרות הזו כאן בארץ.

ההסבר להתעלמות מזכות השיבה נמצא, לדעתי, בשורשים הפוליטיים של השמאל היהודי בארץ בכלל, ובפרט של מי שייסדו את הארגונים לחברה משותפת וזכויות אזרח. הפעילים היהודים אשר הקימו את הארגונים לחברה משותפת הם הצאצאים האידיאולוגיים של אותה קבוצה פוליטית ואתנית אשר נחשבת בפוליטיקה הישראלית ״שמאל״, למרות שהם אחראים במידה רבה לנכבה הפלסטינית – גם במהלך המלחמה עצמה וגם אחריה – כאשר הם חסמו את שיבת הפליטים והתיישבו על אדמותיהם. בין "דור המייסדים" היהודי של שנת 1948 לארגונים של ימינו, קמו אותם גופים, שדיברו על "דו-קיום" אבל קבעו מראש שיש דברים שהם מחוץ לדיון הפוליטי בין יהודים לפלסטינים אזרחי ישראל, ובראשם הנכבה.

כדאי לשים לב שהדברים עולים באופן ברור בהחלטתו הנ"ל של נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, ובהסכמה בינו לבין העותרים:

עתירה זו צופה בעיקרה פני עתיד. אין בכוונת העותרים להעביר תחת שבט הביקורת את המדיניות ארוכת השנים, לפיה הוקמו ברחבי הארץ (בסיוע מוסדות ההתיישבות) יישובים – קיבוצים, מושבים ומצפים – שבהם התגוררו בעבר ומתגוררים היום, כמעט תמיד, אך ורק יהודים. העותרים אינם ממקדים את טיעוניהם בלגיטימיות של המדיניות ששררה בעניין זה בתקופה שקדמה לקום המדינה ובשנים שחלפו מאז הקמתה. הם אף אינם מערערים על התפקיד המכריע שמילאה הסוכנות היהודית ביישוב יהודים ברחבי הארץ במהלך המאה הזו (ההדגשה שלי, ת"מ)

דוגמא אקטואלית: בית המשפט העליון קבע בשבוע שעבר שתוכנית המדינה לפנות את תושבי עתיר/אום אל-חיראן, ולהקים במקומם יישוב יהודי בשם חירן, היא חוקית. קיבוץ שובל יושב כיום על האדמות המקוריות של השבט, אשר גורש ב-1948 ממקום מושבו.

Umm el-Hieran
ה״שמאל״ קובע את גבולות השיח באופן שהולם את האינטרסים ההיסטוריים והעכשוויים של הקבוצה האתנית ממנה הוא מורכב

כפעיל מזרחי הדינאמיקה הזו חורה לי, משום שהיא מכוונת אצבע מאשימה אך ורק כלפי הציבור שאני מגיע ממנו, תוך התעלמות מהשורשים הפוליטיים של המדינה ולנסיבות הקמתה. דוגמא מוחשית לכך ראינו לא מכבר בקמפיין של שתי״ל נגד הגזענות: מהתמונות עולה שהגזען הישראלי המצוי הוא גבר מזרחי כהה עור שעונד שרשרת מגן דוד על צווארו ולובש חולצה של "להבה". הגבר שמקיים את החיים המשותפים, לעומתו, הוא גבר אשכנזי-לבן. מבחינתי, מתבקש לשאול האם קיבוץ שיושב על קרקע פלסטינית ושמקבל לשורותיו מעט מאד מזרחים או פלסטינים, אינו ביטוי לפוליטיקה גזענית, אשר ממש אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות החיים המשותפים? העתירה לעיל והחלטתו של הנשיא ברק בוחרות להתעלם משאלה זו.

בירושלים, למשל, יהודים מהאליטה הישראלית גרים בשכונות בהן גרו בעבר פלסטינים, בבתים שהם לא שלהם ממש, אך הם יימנעו מלהזכיר זאת ויתייחסו דווקא לפסגת זאב או הר חומה כאל התנחלויות שמהוות מחסום לשלום

כך, השמאל היהודי במתכונתו הנוכחית, בה רובו מורכב מפעילים אשכנזים, "מרוויח פעמיים" מהדינאמיקה הפוליטית הזו. מצד אחד, השמאל האשכנזי נחשב כציבור נאור, שוחר שלום וחיים משותפים; מצד שני, במקביל, אותו ״שמאל״ קובע את גבולות השיח באופן שהולם את האינטרסים ההיסטוריים והעכשוויים של הקבוצה האתנית ממנה הוא מורכב. בירושלים, לדוגמא, יהודים מהאליטה הישראלית גרים בשכונות בהן גרו בעבר פלסטינים, בבתים שהם לא שלהם ממש, אך הם ימנעו מלהזכיר זאת ויתייחסו דווקא לפסגת זאב או הר חומה כאל התנחלויות שמהוות מחסום לשלום.

לסיכום, ניסיון אמיץ וכנה של הצדדים בסכסוך לגבש ביחד הבנה של שורשיו הינו אחד המרכיבים הקריטיים בדרך לפיוס. ההכחשה השיטתית של 1948 כאירוע מכונן בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, דווקא בשורות אלו הפועלים למען שוויון וחיים משותפים, היא שמלמדת אותנו על הצורך בדיון משמעותי אודות הנכבה הפלסטינית.

הכותב עבד בעבר בארגונים רופאים לזכויות אדם, קו לעובד ויוזמות קרן אברהם. עובד כיום במרכז המשפטי עדאלה
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמית

    48 זה לא פיל בחדר שהיהודים (לרבות אלה שפעילים באגודות לדו קיום) לא מדברים עליו. הם פשוט לא מדברים עליו בצורה שאתה מעוניין בה. הם חוגגים את עצמאותם ביום המתאים בשנה, לא רואים את דרישת השיבה כדרישה לגיטימית שיש לקבלה, ובאופן כללי רואים את כל העניין כסיפור סגור.

    לכן נראה לי שכל הדיבור על "פיל בחדר שמתעלמים ממנו" קצת לא רלוונטי. מתייחסים לפיל כל הזמן, פשוט לא בגישה שלך. הטיעונים המעניינים הם אלה שמנסים לשכנע למה היהודים צריכים לשנות את הגישה שלהם ל-48. לטעמי לפחות הנימוק שמובא במאמר חלש ביותר:

    "יהודים מימשו ומממשים את זכות השיבה שלהם בעקבות אירועים היסטוריים שונים: רובנו נמצאים כאן בארץ אחרי אלפיים שנות גלות, כהגדרת התנועה הציונית, באמצעות חוק השבות שמאפשר לכל יהודי העולם לקבל אזרחות ישראלית; רבים מהישראלים הצעירים שהם דור שלישי לקורבנות מלחמת העולם השנייה ביקשו וקיבלו אזרחות ממדינות המוצא של סביהם וסבותיהן מאירופה; ולאחרונה פורסם כי ממשלת ספרד תאפשר ליהודים שהם צאצאים של קורבנות גירוש ספרד במאה ה- 15 להגיש בקשה לקבלת אזרחות ספרדית. אם כך, בהנחה שאנו מאמינים בשוויון בין יהודים לערבים, הרי שעלינו לצדד בזכות השיבה של הפלסטינים למולדתם."

    יהודים מימשו ומממשים את "זכות השיבה" שלהם למדינות שהחליטו להעניק להם אותה (המנדט הבריטי, גרמניה, ספרד). יש, לעומת זאת, ארצות רבות שלא העניקו ליהודים (או לעמים אחרים) "זכות שיבה" על אף שגורשו מהן במהלך ההיסטוריה (החלטת בית הדין האירופאי לזכויות אדם בנוגע לזכות השיבה בקפריסין מעניינת בהקשר הזה), ולא משנה כמה היהודים או עמים אחרים רצו בזכות הזאת. עד שספרד החליטה מרצונה הטוב להעניק זכות שיבה ליהודים אף אחד לא חשב לאלץ אותה לעשות זאת. וכמובן שהיא לא הייתה עושה זאת אם היא הייתה חושבת שזה היה גורם למהפכים דמוגרפיים שיגרמו לשינוי צביונה. "זכות שיבה" זו לא זכות מולדת, אלא כמו כל מדיניות ההגירה של מדיניות שונות, נתונה להחלטה של הריבון – ובדמוקרטיה, להחלטת הציבור. ההכנסה של סוגיית השוויון לא קשורה – אסור בתכלית האסור להפלות בין תושבי המדינה הערבים או היהודים, העשירים או העניים, המשכילים או הלא-משכילים, אבל לעומת זאת כמעט כל הדמוקרטיות הליברליות בעולם מנהלות מדיניות הגירה מפלה בתחומים האלה (מעדיפות עשירים\משכילים\בני הלאום על פני אחרים). שוויון הוא ערך חיוני בין תושבי המדינה, לא בהגירה אליה.

  2. דןש

    מדינת ישראל חייבת להכיר בנכבה של הפלסטינאים ולספר את הסיפור המלא מדוע היא קרתה. אין להשאיר את הסיפור בידי הפלסטינאים בלבד ואין לטמון את ראשנו בחול, כאילו דבר לא קרה. קרה גם קרה ודפי ההיסטוריה מלאים במה שקרה. אינני נכנס כאן לנושא האם לעם היהודי מגיעה מדינה והאם המדינה חייבת להיות היכן שהיא קיימת כיום. אבל הכל החל מהתנגדות העולם הערבי כולו להקמת מדינת ישראל והפעולות האלימות שנקטו נגדה. פעולות אלימות שנענו באלימות מצד הישוב הישראלי ( המדינה שבדרך ), שבסופו של דבר נקבעו גבולות שביתת הנשק ( הזמניים – עד שיבוא השלום ).
    מכל המאבק הזה ואלו שבאו לאחריו סבלו בעיקר תושבי ארץ ישראל ( הפלסטינאים ), שחלקם נס על נפשו מאירועי המלחמה והתרכז במחנות פליטים עד עצם היום הזה.
    מדינת ישראל, כמדינה יהודית, הוכרה ע"י העולם כולו וקולטת אל תוכה כל יהודי הרוצה להתאזרח בה. מימוש זכות השיבה לפלסטינאים אל תוך מדינת ישראל – הוא מרשם בטוח לחיסולה כמדינה יהודית. חייבים לפתור את בעיית הפליטים ולחסל את המחנות אבל לא על חשבון חיסולה של מדינת ישראל. הכרה במדינה פלסטינאית לצידה של מדינת ישראל יאפשר לכל פלסטינאי שיחפוץ בכך להתיישב בפלסטין. שני הצדדים שיכירו האחד בשני, לא יצאו עם מלוא תאוותם בידיהם, אבל יצאו ממעגל האיבה וכל אחד יתרום את חלקו לקיום המשותף.

  3. דני

    לדעת הגישה לפיה צריך לאפשר את מימוש זכות השיבה היא גישה מיתממת וישראלו-צנטרית. גם אם יתאפשר למליוני פלשתינאים לחזור לארץ ואפילו אם יקבלו בנוסף גם פיצוי כספי הולם, זה עדיין לא יהיה פתרון צודק. הם עדיין ימצאו את עצמם בו חלקים נכבדים מארצם נגזלים מהם. כדי להבטיח פתרון הוגן יש לאפשר את שיבת הפלשתינאים לארצם, ואת שיבת היהודים לארצות מהם הם הגיעו, קרי ארצות אירופה המזרחית וארצות המזה"ת. את אתר העוקץ הנפלא יהיה אפשר להמשיך להפעיל גם משם! ויפה שעה אחת קודם!

  4. עמיר

    מאמר מיותר. הכותב מייצג את נקודת המבט הפלסטינית. לראייה: עבודתו בעדאלה. זה לגיטימי לחלוטין ועדאלה הוא ארגון חשוב המייצג את הפלסטינים נאמנה וטוב שכך, אבל יהודי שעובד שם רוצה להיות צודק. ארגוני החברה המשותפת המושמצים כאן, לעומת זאת, רוצים ליצור תהליכים בשטח של חלוקת משאבים, זהות אינטרסים וקירבה בין כלל היהודים וכלל הערבים, קרי עם הזרמים המרכזיים. בשביל לעשות את זה לא מספיק לדבר רק מנקודת המבט הפלסטינית וצריך לייצג גם את זו היהודית – ציונית, דבר שנראה לכותב כמיותר / לא צודק וכו'. לכן זה מיותר. הפלסטינים יודעים לייצג את עצמם מצוין ולא צריכים יהודי שיציג את השקפתם, כפי שעושה הכותב.

  5. נפתלי אור-נר

    אכן, היעלת בעיה אמיתית. מאידך, הציונות לחמה למען מדינה יהודית. הפתרון צריך לבוא בהכרתנו את העוול שנגרם לעם הפלשתינאי ולנכונותינו לפצותו כספית תוך קבלת מס' מצומצם של פליטים לישראל

  6. הגיג

    בחוגי השמאל שאני מזהה כשמאל אמיתי (ומזדהה עימם) מדברים על כך. אלא שרבים בארץ, שתומכים ב"עבודה" מניחים שהזרם הזה, שהיה המוציא לפועל של הנאכבה, הוא "שמאל", ואין זה כך.
    הרי היה זה דויד בן-גוריון, שפקד על יצחק רבין "בהינף יד" לגרש את ערביי לוד ורמלה. והסיבה שלא הוציא לרבין וליגאל אלון פקודה בכתב היתה שבן גוריון לא רצה שיימצא כל זכר כתוב על פקודה ש"דגל שחור מתנוסס עליה".
    ‎מאז ועד היום עברנו דרך ארוכה בהכחשת מעורבות המדינה בפעולות ומבצעים.
    ‎אלא שרבין הבין בדיעבד שהשימוש באלימות הוא חרב פיפיות, ובנאומו האחרון אמר: "האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה." רבין נרצח, ב-4 בנובמבר 1995 – חודש לאחר שראשי הימין עמדו על הגזוזטרה בכיכר ציון בי-ם והסיתו נגדו. נתניהו היה בין ראשי המסיתים נגד "הבוגד" רבין.

  7. גדעון

    טענתו של "עמית" היא שטות בריבוע. זאת לפחות אם נשפוט ע"פ החוק הבינלאומי.

    עמית לא רואה את דרישת השיבה כדרישה לגיטימית שיש לקבלה. אבל זה בדיוק העניין שהוא, ורבים כמותו בארץ, טועים! ולכן אין "כל העניין סיפור סגור". טוב עושה תום מהגר שפותח את מה שעמית ושות' רואים כ"סיפור סגור"!
    ברור שאילו היו מורשים פליטי הנאכבה שגורשו לעזה לחזור למקומות הפנויים ליד הערים והכפרים שמהם גורשו ב-48' היה זה פתרון צודק שיכול היה להביא שלום בכנפיו.
    אלא שממשלות ישראל אינן מעונינות בשלום, ולכן הן מכינות לנו פעם אחרי פעם מלחמות חדשות, לטובת תעשיות הנשק.