המפגש שלי עם היד הנעלמה

יצאתי להפגין כדי שהיד הנעלמה שהסלילה אותי כל חיי – זו התעקשה להשאירני מהגרת, סטטיסטיקה של הממסד – תיעלם. כדי שלא תשלוט בי, ובאחי ובאחיותי

ארבע לפנות בוקר. כמו נפגעת חרדה, עולים בי כל מאורעות אמש: המג״בניקים עם הסוסים שדוהרים לעברנו, המפגינים; אנחנו צועקים ״די לאלימות״ והם בתגובה מכאיבים לסוסיהם. אנחנו לא מוותרים, נשמעים קולות הלוחמים והלוחמות, ממשיכים לצעוד. הסוסים שוב מגיעים וכולנו רצים. היינו ארבעה, נשארתי לבד, צועדת, מבקשת שוויון. אני מצטרפת לעוד מוחים וכולנו בסולידריות צועקים מעמקי נשמתנו שנמאס לנו, שמכאיבים לאחינו ולאחיותינו לשווא.

הכביש בידינו: הצלחנו לחסום את הכביש המרכזי בעיר. אנשים עם מכוניות עומדים בצד וצופרים לנו שהם מבינים ללבנו. חבורה של נערים ונערות מסבירים להם שזאת הפגנה של כולנו, לא רק של שחורים. ממשיכים לצעוד וצועקים למרות שהקול כבר מתחיל להיות צרוד. המשטרה מאבדת את סבלנותה ומתיזה אל עבר מפגיני השלום והשוויון מתז של מי ביוב. הריח חודר לאפנו וחונק את גרוננו אבל אנחנו לא מוותרים וממשיכים לצעוק, ״די לאלימות המשטרתית!״. אנחנו שומעים יריות, מתכופפים על הרצפה. הריח מתפשט באויר ונספג בעורנו השחור. אנו מבינים שהם לא היססו להשתמש בכדורי הלם. אנחנו ממשיכים וצועדים וצועקים ודורשים שוויון. הקפיטליזם הממסדי, הפוחד מהאחדות שלנו, ניסה להתעמת איתנו בכל דרך אפשרית.

אני גאה בכם, עדה יקרה, שלא נפלנו בפח של השוטרים שניסו בכל דרך להפוך את ההפגנה הזאת לאלימה.

נולדתי באתיופיה וגדלתי בשכונת הגטאות בחצר האחורית של מדינת ישראל, הפריפריה. בגטו הרגשתי את היד הנעלמה מסלילה ומדכאת אותי ואת אחי ואחיותי החיים עמי בגטו השכונתי. גם כשגדלתי, היד הנעלמה לא הרפתה. היא התעקשה להשאירני מהגרת, סטטיסטיקה של הממסד. בשבילם תמיד הייתי ילדה בסיכון, נערה בסיכון ואישה בסיכון. וכיאה לילדה כמוני, הממסד לקח תחת חסותו את הרשות להחליט בשבילי "מה טוב לי”: החליפו לי את השם לשם ״ישראלי״; הכניסו אותי למוסדות חינוך דתיים; שלחו אותי לפרויקטים שדיכאו את היצר היצירתי שבי. הכל ברשות הממסד הציבורי.

Protest, Curtis James, 2011
Protest, Curtis James, 2011

אתם בטח שואלים איפה אמי בכל הסיפור הזה: אותה השאירו בצד ומצאו בשבילה פרויקטים מיוחדים שיסלילו אותה לשולי החברה. הממסד יצרה מפעל של אנשים שקופים. כשגדלתי, השם הממסדי נשאר עמי ואיתו ניסיתי לצעוד “לחופשי": חיפשתי תעסוקה הולמת לכישורי, אך המעסיקים שמכירים אותי רק מתוך מחקרים נאלמו דום לבקשתי, סגרו בפני את לבם ואפשרו לי רק לעבוד בעבודות ניקיון ושמירה.

הידד, ממסד יקר, ההסללה צלחה והפכתי שוב להיות בשולי החברה. מתוך השוליים ניסיתי בכל דרך להשתלב בחברה, אך ככל שהתעקשתי חזרתי שוב לגטו השכונתי. היום אני כבר לא ילדה והצלחתי במעט לפרוץ את ההסללה שנכפתה עלי. כעת אני סוללת את דרכי. יצאתי להפגין כדי שהיד הנעלמה תיעלם מחיי, כדי שלא תשלוט בי, ובאחי ובאחיותי, כדי שתיעלם מחיי אותה אשה של גבולות, שנוצרה מתוך אותו בידול חברתי שגרם לנו להיות ״אתיופים״ ולאלו שאינם שחורים להיות ״ישראלים״.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אורית

    עצוב עד כאב. ועצוב עוד יותר להבין שלנצח נצחים תימשך האפלייה.