כדי שפעמון הזיכרון יצלצל בעולם השכחה

"הלו. זה אני אבו אלסעיד. אחיך. הוא ולא אחר. המכתב הגיע. אני מדבר איתך מאלנצרה". הסיפור על החאג'ה רקיָה אלסעדי צפוריה מדמשק, שמצאה את אחיה אבו סעיד מחמד עלי אחרי 49 שנות פרידה כפויה // פרק נוסף בסדרת ספרות הנכבה. מערבית: יהודה שנהב-שהרבני
ודיע עואודה

הנכבה אשר התרגשה על ערבי פלסטין בשנת 1948 הביאה עמה את כל הסוגים האפשריים של ייסורים וטרגדיות. היא גם הפכה תופעות חריגות לטבעיות ונורמליות. למרות שחלפה חצי מאה מאז הנכבה של העם הפלסטיני, הפרדוקסים האנושיים, או הבלתי-אנושיים, רודפים אחריו בכל מקום שבו הוא נמצא ואינם חדלים מלשוב ולהופיע בחייו. הם חוזרים ונשנים באופן דרמטי אל מול הניתוקים בין אח ואחות, או בין אב לבנו, והם מותירים את הלבבות עצובים ושבורים. כל זאת מתרחש לנוכח התפצלות המשפחות, ופיזורן לכל עבר.

במהלך השתתפותנו כעיתונאים במשלחת של אנשי ציבור ערבי לדמשק בשנת 1997 תיעדנו את דרמת המפגשים שהתחוללה בין קרובים במלון מרידיאן שבו התאכסנו. היו אלו רגעים שבהם התכנסו יחד קרובי משפחה למפגש לאחר פרידה ממושכת, והחיבוקים כמובן היו ממושכים. זרם של פליטים פלסטינים שחיים בסוריה פקד את בית המלון ללא הרף בחיפוש אחר שארי בשרם ובחקירה על אודות קרוביהם ובני מולדתם, החיים והמתים.

לאחר שהעלו זיכרונות, שהיו טבולים בדמעות של געגועים וערגה אל המולדת ואל המשפחות בפלסטין, הפקידו המבקרים בידי חברי המשלחת מספר רב של מכתבים, ברכות ודרישות שלום.

ביום האחרון, רגע לפני שעזבה המשלחת את בית המלון, צבאו הקרובים על שני האוטובוסים אשר עמדו להסיע את אנשי המשלחת לנמל התעופה הבינלאומי של דמשק. הם הקיפו את המבקרים שעמדו לעזוב בחיבוקי פרידה מרגשים.

רגע לפני העלייה לאוטובוס, אשר היה מוכן כבר לתזוזה, התקרבה לעברנו אשה פלסטינית וביקשה, כמו רבים אחרים לפניה, להעביר מכתב לקרוביה החיים "בפנים" (במקור: الداخل שמשמעותו "הפנים". הכינוי "ערביי הפנים" מקובל לערביי 48, הפלסטינים אזרחי ישראל – י״ש). היא הניחה את מכתבה בתוך המזוודה יחד עם המכתבים האחרים, ולא שמעתי אותה אומרת דבר מה נוסף. מטבע הדברים, מיד עם שובנו פעלנו כדי להעביר את הפיקדונות אל בעליהם, למעט מכתב אחד אשר על אף שנשא את שם הנמען, לא הייתה עליו כל כתובת. מיד התחוור לי שזה היה מכתבה של אותה אישה אשר הגיעה אלינו בדקה האחרונה לפני עזיבתנו את המלון לכיוון שדה התעופה. לאחר היסוסים פתחתי את המכתב וקראתי בו בתקווה שיסייע בידי לזהות את נמענו. אולם כותבת המכתב, החאג'ה רקיָה אחמד סלימאן אלסעדי, אום סלים, הסתפקה בברכות וגעגועים לאחיה, אבו סעיד מחמד עלי.

במכתבה הודיעה אום סלים לאחיה שלאחר 27 שנים בהן שהתה עם ילדיה בלוב היא הגיע לסוריה על מנת להשתקע בה. היא חקרה ושאלה אודותיו במהלך שהותה בלוב, וגם לאחר ששבה לסוריה לא הצליחה למצוא את כתובתו. לדבריה, היא מחפשת את עקבותיו לאחר שנעלם בשנת 1948, אולם הוא עדיין שוכן בלבה, במחשבותיה ובזיכרונותיה. הקשר עמו נותק בעת שנעקרו מרבית בני עיירת מולדתה צפוריה הסמוכה לנצרת. כל אשר ידעה הוא שאחיה חי בנצרת או באחד מן הכפרים הסמוכים לה.

במכתב, שאליו צירפה את תמונתה ותמונת בעלה וילדיה, ביקשה אום סלים מאחיה שמיד עם הגעת מכתבה יתקשר אליה, ולשם כך ציינה את מספר הטלפון בביתה, או לחלופין שישלח לה מכתב אשר ירגיע אותה באשר למצב בריאותו ועל מנת שיקל מעט על געגועיה אליו.

אום סלים חתמה את מכתבה לאחיה בדיווח על מצבם ההומניטארי והחברתי של קרוביה וקרוביו בסוריה בעשרים ושבע השנים האחרונות. נראה שהוא לא שמע עליהם דבר בשל התפזרות המשפחה לכל עבר. 

הנה הטקסט של המכתב בשלמותו, המהווה דיוקן זעיר של חיי העם הפלסטיני: 

 

באסם אללה אלרחמן אלרחים ובהו נסתעין [בשם אלוהים הרחמן והרחום שבו נסתייע]

לכבוד האח אבו סעיד מחמד עלי היקר

השלום והברכות

אני כותבת מכתבי זה ואני מתפללת לריבון העולמים, יתהלל ויתגדל, שיגיע אליך כשאתה שרוי בקו הבריאות. דרישת שלום חמה ממני לכל בני משפחתך, ואלף ברכות להם מאיתנו. מסור דרישת שלום ואלף מברוכ לכל בני דודַי. זוהי דרכו של עולם המפריד בין האוהבים והקרובים. אולם, אם ירצה האל, ניפגש כולנו בקרוב. אני חייתי בלוב ולפני כשנה הגעתי לסוריה על מנת להשתקע בה. שאלתי שם עליך ולא הצלחתי למצוא את כתובתך. כתבתי את המכתב הזה שאותו אני עומדת להפקיד בידי אחד האנשים אשר הגיעו עם המשלחת ואם ירצה השם יגיע אליך המכתב וימצא אותך במצב הטוב ביותר האפשרי. אני עומדת לכתוב לך במכתב זה את כתובתי בסוריה ואת מספר הטלפון בבית. אני מבקשת ממך אחי היקר שכאשר יגיע אליך המכתב, השב לנו מכתב חזרה או שתתקשר אלינו כדי להרגיע אותנו באשר למצבך ובריאותך. צירפתי למכתב הזה גם תמונה של אמא למזכרת, כדי שפעמון הזיכרון יצלצל בעולם השכחה.

אני מצרפת גם תמונה של בעלי אבו סלים סאמי עלי פאעור, תמונה של ילדי הקטן ביותר עיסא, וגם אני מצרפת את תמונתי שלי כדי שתזכור אותי לנצח.

אחי היקר. אני בטוב ובריאותי חזקה. אני מתגעגעת אליך רבות ומשתוקקת לראות אותך. בעלי גם הוא בטוב ושולח לך דרישת שלום. ילדתי 7 בנים ו-3 בנות וברוך השם חיתנתי את כולם. בעזרת השם ניפגש בקרוב.

מספר הטלפון שלי בבית הוא 6333543

אבו סלים ואום סלים

תיבת דואר, האבן השחורה, 42

אני מבקשת ממך שתתקשר אלי או שתשלח מכתב כדי שנדע שמכתבתי אליך אכן הגיע. אולי תשלח לי בקשה להֵיתֶר-כניסה למולדת על מנת שאוכל להיות במחיצתך שכן אני משתוקקת לראות שוב אותך ואת מראה המולדת היקרה.

אצלנו כולם בטוב ושולחים לכם שלומות, אנא דרוש בשלומם של כולם אצלכם, מקטן ועד גדול.

ולכם מאיתנו הברכות והשלומות החמות ביותר. גם אחיך מחמד אבו מאהר מוסר לך שלום, אבל אחיך סלימאן אבו ג'אבר השיב את נשמתו לבורא לפני 27 שנים וכך גם אחיך צבחי שנפטר לפני 20 שנה. 

אנו מקווים לקבל מכם מכתב

להתראות בקרוב

אחותך המתגעגעת

רקיָה אום סלים

 

אחרי שנכשלנו פעם אחר פעם לאתר את אחיה של אום סלים כדי להעביר אליו את המכתב, התקשרנו אליה לדמשק על מנת לשאול לפרטים נוספים. רקיה הודיעה לנו שאינה יודעת דבר נוסף על אחיה כיום. היא ציינה שוב שהיא נשואה לאבו סלים, סאמי עלי פאעור, והוסיפה, תוך שהיא נאנחת מן העבר השני של הקו:

״כזה הוא מצבם של הפלסטינים בעולם. אולם בעזרת השם ניפגש. הייתי בת שלוש עשרה כאשר נעקרתי מצפוריה עם משפחתי. חלק ממנה נותר במולדת וביניהם אחי איתו לא היה לי כל קשר מאז שנת הנכבה. אחר כך, כאשר היגרנו ללוב לפני בערך 30 שנה, נכשלו כל ניסיונותיי לשמור איתו על קשר. נצרתי בתוכי את הזיכרונות והגעגועים אל צפוריה ונצרת, שם הייתי מבקרת בבית סבי. המשכתי לזכור גם את מראות בית החולים, מנזרה של אום קבי, הכרם של אלצאחב ואחרים. עדיין נצורות בזיכרוני תמונות הטירה, כנסיית הנזירים ומי המעיין הזורמים."

המצודה בספוריה כפי שצוירה על ידי קלוד קונדר, במסגרת הסקר שבוצע על ידי הקרן לחקר ארץ ישראל, 1875
המצודה בספוריה כפי שצוירה על ידי קלוד קונדר, במסגרת הסקר שבוצע על ידי הקרן לחקר ארץ ישראל, 1875

אחרי שביכתה את הזיכרונות הכואבים, עד שכמעט בכינו גם אנו, הוסיפה אום סלים: ״למרות שהיו רחוקים מן העין, לא חדלו כל המראות הללו, שסבבו אותי בימי ילדותי ובגרותי, להישאר קרוב אל לבי״.

פרסמנו את הסיפור הזה בעיתון "כֻּל אלערב" וביקשנו מן הקוראים לסייע באמצעותנו לאום סלים. ואכן אחד הקוראים הצליח לתת בידינו קצה חוט שהוביל אל 'אבו אלסעיד' המתגורר בנצרת. כחמישים שנה לאחר שנקטע הקשר ביניהם הצלחנו לקשר בין החאג'ה רקיה אלסעדי בדמשק ובין אחיה מחמד עלי אבו אלסעיד בעיר נצרת.

"הלו. זה אני אבו אלסעיד. אחיך. אבו אלסעיד. הוא ולא אחר. המכתב הגיע. אני מדבר איתך מאלנצרה". כך צעק בהתרגשות החאג' מחמד סעיד עודה בן השבעים אל שפופרת הטלפון בביתו בנצרת. קולו נחנק מן המעמד. היושבים סביבו הצליחו לשמוע היטב את אחותו, אום סלים מדמשק, שדיברה בקול רם ובהתרגשות גדולה. היה זה רגע היסטורי. בפעם הראשונה מאז 1948 דיברה עם אחיה.

"הלו. זה אני אבו אלסעיד. אחיך. אבו אלסעיד. הוא ולא אחר. המכתב הגיע. אני מדבר איתך מאלנצרה". כך צעק בהתרגשות החאג' מחמד סעיד עודה בן השבעים אל שפופרת הטלפון בביתו בנצרת. קולו נחנק מן המעמד. היושבים סביבו הצליחו לשמוע היטב את אחותו, אום סלים מדמשק, שדיברה בקול רם ובהתרגשות גדולה. היה זה רגע היסטורי. בפעם הראשונה מאז 1948 דיברה עם אחיה

אל מול המלים המקוטעות שנשמעו מסוריה לא הצליח אבו סעיד לכבוש את דמעותיו והוא מרר בבכי, כשעיני הילדים והנכדים הסובבים אותו דומעות גם כן. הם צפו במחזה האנושי הזה כשהם מביטים באבו סעיד במבטים של רוך ואהבה.

לאחר מספר דקות של בכי מתמשך, אשר בשל העצבות שבלב, הזיכרונות והדאבה על הפרידה הממושכת בין האוהבים, כבש אבו אלסעיד את דמעותיו וחידש את הניסיון לשאול על מצבם של אחותו, בעלה וילדיה אשר שבו לסוריה לאחר ששהו קרוב ל-30 שנה בלוב. כל השנים הללו לא זכה אבו אלסעיד לשמוע את המלה "דודי".

במשך שעה תמימה ניסו אבו אלסעיד ואחותו החאג'ה רקיה אלסעדי, אום סלים, לכבוש ככל האפשר את הלהבות של הזיכרונות והגעגועים. אום סלים לא חדלה מלדמיין לעצמה את דיוקנו של אחיה כנער בן שש עשרה, עת חצצה ביניהם הנכבה של 1948. משפחתם נעקרה מצפוריה כמו שהתרחשו דברים דומים בכל ברחבי פלסטין.

בשיחה עם החאג' מחמד סעיד אבו אלסעיד מנצרת, שאלנו אותו כיצד ידע שאחותו מחפשת אותו ולמה איחר בעשרים יום עד שהואיל והתקשר איתנו לאחר שפרסמנו את סיפור המכתב ב"כֻּל אלערב". זאת הייתה תשובתו:

שמי מחמד, אולם אמי קראה לי לעתים 'מחמד עלי' ולפעמים 'אבו אלסעיד' – שניהם כשמות חיבה. אולם כשגדלתי הושמט השם 'עלי' ובמקומו נוסף שם אבי סעיד עודה. כפי הנראה, אחותי אום סלים עדיין זוכרת אותי בשמי מחמד עלי, ועל כן היא מיענה את המכתב אל 'מחמד עלי אבו אלסעיד'. היא חשבה שהאנשים פה באלנצרה עדיין יכירו אותי כמחמד סעיד וזה מה שגרם לקושי בהגעת המידע אלינו".

את הקשר עם 'אבו סעיד' יצר עברונו צעיר נצרתי בשם מַוְעָד מַוְעָד. הוא הגיע לביקור אצלנו לאחר שקרא את הרשימות שפרסמנו מן הביקור בסוריה על אודות קרובתו העיתונאית, לילא מַוְעָד (כתבת אל-ג'זירה בדמשק). הוא בא לבקש את תמונתה ואת מספר הטלפון שלה, ואחר כך גם החל לסייע לנו בחיפוש אחר הנמען של המכתב הלא ממוען שכן גם הוא היה בן למשפחת צפוריה, מקום הולדתה של רקיה. אותו מַוְעָד מַוְעָד הוא שהצליח למצוא את 'אבו סעיד'.

כיצד קורה הוא שאח יאבד את אחותו למשך חצי מאה ללא שידעו זה על זו דבר? כך שאלנו את אבו סעיד והוא השיב: "בשנת 1948 נעצרנו קבוצה של צעירים והובלנו על ידי יהודים לבית הסוהר 'אג'ליל' הקרוב אל העיר הרצליה היום. לאחר תשעה חודשים שוחררתי, אולם בינתיים כבר התרחשה הנכבה ותושבי צפוריה ונצרת גורשו לסוריה. ביניהם אמי, אחַי ואחותי. במקור אנו אנו מן העיר אום אל פחם עוד מלפני 1948, אבל השתקענו בנצרת".

אבו אלסעיד הוסיף: "למרות שנודע לי באמצעות מכתב על מותו של אחי סלימן לפני 27 שנים, ועל מות אחי צבחי לפני 26 שנים, אני מאושר שקיבלתי את מספר הטלפון שלה, ועל כך שדיברתי עם אחותי ולמדתי על מקום מושבה. נרגעתי ביחס אליה אחרי תקופה ארוכה שבמסגרתה לא הצלחתי לברר את מקום מגורי קרובי למרות ניסיונותיי החוזרים ונשנים. מה ששמעתי הוא שהם נמצאים באחד ממחנות הפליטים הפלסטיניים בסוריה". אבו סעיד הוסיף והתלוצץ עם ילדיו (19 בנים ובנות) באומרו: "הוי אלוהים, הוי ילדים כיצד נהייתה לכם דודה".

החאג'ה אום סלים חולמת על מפגש עם אחיה ומבקשת ממנו, כפי שכתבה במכתב, שישיג לה היתר כניסה. ואילו הוא בתורו הבטיח בשיחה עמה (ב-29 לספטמבר 1997) שכאשר תופשר האווירה וישרור שלום יתאפשר לה לבקר במולדת אשר כיסופיה אליה כה רבים. היא לעומת זאת הוסיפה שהבעיה אשר היא ניצבת מולה מעידה על הקשיים הרבים המונעים את יציאת הפלסטינים מסוריה שכן עתה הם נדרשים לתשלום 300 אלף לירות סוריות לפני יציאתם לירדן.

 

מתוך: وديع عواودة. ذاكرة لا تموت. الجليل للطباعة والتجليد. حيفا, 2001:41-47

				
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יוחאי

    סיפור אנושי מרגש. במיוחד לנו דור שני ושלישי לשואה.

  2. דןש

    אלו טבען של מלחמות המייצרות טרגדיות אנושיות.
    אין מנצחים במלחמות – כולם מפסידים. בעיקר האזרחים תמימי הדרך, שכל רצונם לחיות בשקט ובשלווה, לגדל משפחה ולהינות עד כמה שאפשר מהחיים.
    לפיכך, שומה עלינו לעשות ככל יכולתנו על מנת למנוע מלחמות. אפילו אם הדבר גורר ויתורים "כואבים". כאבי המלחמה תמיד עולים עשרות מונים על "כאבי" הויתור.
    אין כל סיבה שבני האדם כפרטים לא יכלו לחיות זה לצד זה בשקט ובשלווה. אלמלא היו נתונים לשליטתם של פוליטיקאים "שטופי אגו" המלבים את ההמונים על מנת לשמר את שליטתם ושלטונם. זה נכון תמיד בכל העמים ובכל הזמנים – החל מתחילת ההיסטוריה ועד ימינו אלו. על ההמון השפוי להפסיק ללכת שבי אחרי מחרחרי המלחמה. הבעיה היא כיצד עושים זאת באופן דו/רב-צדדי על מנת שלא להכחד.