הדרך לניכוס המחאה של יוצאי אתיופיה רצופה כוונות טובות

על הציבור הישראלי להפסיק לנסות להדיר את המאבק האתיופי מצד אחד, או לנכס אותו מצד שני: עליו פשוט לתמוך, ולהצליח להזדהות בלי לחשוב שהוא מבין הכל
יוליה שבצ'נקו

מסטרנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון

בשבועות האחרונים מתנהלת מחאה של ישראלים יוצאי אתיופיה אל מול האלימות הממוסדת, הגלויה והסמויה, המתנהלת כנגדם והמבטאת פרקטיקה של שיח אוריינטליסטי וגזעני. המחאות הללו הובילו לעיסוק תקשורתי וציבורי רועש בסוגיה. קולות רבים, הממוקמים על קו הרצף שבין הכלה לבין הדרה של יוצאי אתיופיה, נשמעים: החל מ"האתיופים האלה הם אלימים! תראו איך הם הופכים ניידות משטרה" וכלה ב"זו מחאה צודקת הקוראת לשוויון חברתי-פוליטי-כלכלי בסיסי בין בני אדם".

את הקצוות הללו אנחנו כבר מכירות: מחד, המחנה השמרני-ממסדי שנוטה להדביק תוויות שליליות לכל מי שמפגין או מתנגד לאפליה ממוסדת או לחלוקת משאבים לא הוגנת. את המחנה הזה אנחנו פוגשים בכל פעם שאנחנו מתנגדים או יוצאים במחאה אל מול השלטונות. כך, למשל, חושף שי מרדכייב את הדמיון המכוער בין המחאות בואדי סאליב ותנועת הפנתרים השחורים לבין המחאות של הישראלים יוצאי אתיופיה, תוך בחינת היחס השלטוני והממסדי כלפי המפגינים הללו. מאידך עומד המחנה הרדיקלי, זה שמאמין בשינוי חברתי מהיסוד, זה שקורא להעצמה של המנוחשלים בחברה הישראלית.

את שני המחנות הללו אנחנו מכירות היטב. אבל מה עם כל העמדות שבאמצע? הכלה והדרה הן לא דיכוטומיות אחת של השנייה, אלא קו רצף. על קו הרצף הזה ממוקמות נקודות של העצמה וניכוס. אך לפני כן ארצה להתייחס לעמדה נוספת שממוקמת על קו הרצף הזה: העמדה ההומוריסטית. מדובר בעמדה ספק גזענית, ספק צינית, שמפיצה תמונות ואמירות על מחאתם של יוצאי אתיופיה. מיד לאחר חסימת כביש איילון בתל אביב נפוצו להן תמונות ערוכות מאפליקציית WAZE עם הסימן "אתיופי בדרך", תמונות כגון עומס תנועה עם סימנים שחורים או תמונה אווירית מושחרת של ההפגנה בתל אביב, שהתחילו להתעופף להן ברחבי הוואטסאפ והפייסבוק (להמחשה להלן חלק מהתמונות)

באופן כללי, אני בעד הומור. סטנדאפ, בדיחות ותמונות ערוכות יכולה להיות דרך נהדרת להבעת ביקורת וציניות אל מול עוולות חברתיות בצורה לא אקדמית, שמנגישה את הביקורת לציבור הרחב. יחד עם זאת, במקרה הזה ההומור משמר את השיח הגזעני שבדיוק נגדו מוחים יוצאי אתיופיה. במקרה הזה העמדה ההומוריסטית היא לא עמדה ביקורתית. היא אפילו לא צינית. היא רק גזענית.

משפטים כגון "אנחנו מכירים את התחושה", "גם לנו עשו את אותו הדבר", הם משפטים הנוטלים את העצמה מידיהם של המוחים, אותה עצמה שהם חותרים להשיב לעצמם. המרוקאי שקיבל מכות מהמשטרה בואדי סאליב; האוקראינית שקראו לה זונה גויה; הבדואי שנעצר כי הוא "חשוד" בגנבה; הרוסי שנזרק בכוח ממועדון ונופץ לו בקבוק בירה על הראש כי הוא "ערס" – כולם קורבנות של מנגנונים תרבותיים-פוליטיים דומים. אבל אף אחד ואחת מאלו לא מכירים ומכירות את התחושה ואת החוויה המרחבית של יוצאי אתיופיה

בחזרה להעצמה וניכוס. העמדה המנכסת מלאה בכוונות טובות, אבל לפעמים היא לא פחות הרסנית מהעמדות השמרניות. מדובר בעמדות המנכסות את המאבקים של אלו המעצימים את עצמם על ידי יציאה למרחב הציבורי ותביעה להכרה בזהות התרבותית, להוגנות בחלוקת המשאבים ולשוויון אנושי בסיסי. הניכוס מלא בסימפתיה ובתחושה של זהות בין המנכסים לבין המוחים. משפטים כגון "אנחנו מכירים את התחושה", "גם לנו עשו את אותו הדבר" או "אתם בדיוק כמונו", הם משפטים הנוטלים את העצמה מידיהם של המוחים, אותה עצמה שהם חותרים להשיב לעצמם. המרוקאי שקיבל מכות מהמשטרה בואדי סאליב; האוקראינית שקראו לה זונה גויה; הבדואי שנעצר כי הוא "חשוד" בגנבה; הרוסי שנזרק בכוח ממועדון ונופץ לו בקבוק בירה על הראש כי הוא "ערס"; ההומוסקסואל שנעלו אותו בשירותים בתיכון כי הוא הומו וכי "ככה גברים לא מתנהגים" והתימניה שנאנסה כי הלכה ברחוב עם גופיה וכי "ידוע שתימניות חמות במיטה"  – כולם קורבנות של מנגנונים תרבותיים-פוליטיים דומים. אבל אף אחד ואחת מאלו לא מכירים ומכירות את התחושה ואת החוויה המרחבית של יוצאי אתיופיה.

למרות הדיכוי שכל האוכלוסיות הללו עוברות בחברה הישראלית, אסור להן לדבר בשם יוצאי אתיופיה, אלא לדבר איתם. זוהי הנקודה שמבחינה בצורה הטובה ביותר בין ניכוס לבין העצמה. אל לנו לעסוק בהשוואות בין המחאה הנוכחית לבין מחאות אחרות, אלא להבליט את חשיבותה של המחאה הנוכחית ולהבין את המשמעויות הכרוכות בחוויה של ישראלים יוצאי אתיופיה.

ההשוואות בין המחאות של היום לבין הדיכוי האתנו-מעמדי של המרוקאים, התימנים והעיראקים או בין העלייה מאתיופיה לבין העלייה מברית המועצות לשעבר, מצמצמות את היקף המחאה ואת החשיבות שלה. ההשוואות הללו מצמצמות את המחאה המשמעותית הזו ל"נו, זה כמו שהיה אצל המזרחים בואדי סאליב או במוסררה" או ל"אוקיי, אז זה כמו אצל הרוסים, רק יותר גרוע". אז לא. זה לא כמו אצל הרוסים או המזרחים. אפשר לומר שהמאבק הנוכחי התפוצץ בעקבות מנגנוני דיכוי דומים של אוכלוסיות אחרות בישראל, אבל אין הדבר מצביע על זהות מוחלטת. אין זה אומר שכעת ניתן לדבר בשם יוצאי אתיופיה. הם חייבים לדבר בשם עצמם ובקול רם, כפי שהם עושים בצורה נפלאה בשבועות האחרונים. חלקם אף אימצו רפרטוארים של תנועות חברתיות אחרות כגון, תנועות הידיים המשולבות בצורה של X שאומצו מתנועות ה-Occupy שפרצו במהלך שנת 2011 והמביעות חוסר הסכמה, לבישת המסכות של קבוצת Anonymous, או כיסוי הפנים באמצעות בדים כפי שנעשה בתנועות רבות בישראל ומחוצה לה. הפצה של רפרטוארים כאלו ואחרים בין תנועות מחאה ברחבי העולם היא תופעה מוכרת ומקובלת. עם זאת, אין הדבר מעיד על זהות מוחלטת בין התנועות השונות ובטח שלא על זהות בין התביעות של המוחים.

אז מה אני בתור ישראלית-אוקראינית צריכה לעשות? או כיצד עלינו, כציבור ישראלי, לפעול במסגרת המחאות הללו? להעצים. חובתנו האנושית היא להעצים את המחאה, את הזהות ואת הקול של יוצאי אתיופיה. בייחוד אם אנחנו "מכירים את התחושה"; בייחוד אם חווינו את הכאב הכרוך בלהיות שונה. כפי שההוגה הפמיניסטית בל הוקס טענה: עלינו לחבק ולהכיל את השוני, ולא ליצור זהות אחת ויחידה המבוססת על תחושת קורבנוּת. העמדה המנכסת מרבה לדבר על יוצאי אתיופיה כ"מסכנים", מרחמת עליהם. גבירותיי ורבותיי, הם לא צריכים את הרחמים שלנו. הם לא מסכנים. מדובר בציבור שלם שעבר ועובר דיכוי גזעני במשך עשורים והוא החליט לקום ולצעוק. הם מוחים כדי להפסיק להיות קורבנות. הם לא צריכים רחמים ויד מלטפת, הם צריכים העצמה, לגיטימציה ופלטפורמה ציבורית. מהי המשמעות של העצמה? הבעת סולידריות. פשוט להזדהות. אבל הזדהות איננה שווה לזהות. המשמעות היא לגלות אמפתיה, להבין את החוויה של שונים ממני ולהכיל את השוני הזה. לא לנסות לחפש סכמות שאנחנו מכירים ומכירות כדי להתאים אליהן את מחאתם של הישראלים יוצאי אתיופיה, רק כדי שחלילה לא תתערער תפיסת העולם שלנו. זכותם של יוצאי אתיופיה למחות ולתבוע שוויון זכויות אינה תוצר של שירות בצבא או של השתלבות בשוק העבודה. הלגיטימציה שלהם למחות מגיעה מעצם קיומם כבני וכבנות אדם, שווי ערך לכל אחד ואחת בחברה הישראלית.

הבעיה שהמחאות הללו מעלות היא בעיה של כולנו.

אל לנו למסגר אותה תחת כותרות מוכרות כדי שנרגיש איתה בנוח.

תנו למחאה הזו חיים משל עצמה.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ירין

    מאוד נהנתי לקרוא, כתבה מלאת תוכן ורואים שיש לך הבנה וניסיון בתחום.
    מקווה לראות עוד כתבות ממך בעתיד.

  2. נתן

    מאמר שלם את דורשת לא לנכס את המאבק ומסיימת במשפט
    "הבעיה שהמחאות הללו מעלות היא בעיה של כולנו.".