• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

מה בין החלטה 3379 ליום הזיכרון לנספי סודאן?

על האופן בו השתמשה מדינת ישראל ביהודי אתיופיה להפגנת המוסריות שלה בפני האו״ם, ועל האלפים שהוקרבו בדרך

ב-10 בנובמבר 1975 התקבלה בעצרת הכללית של האו"ם החלטה 3379. החלטה זו קבעה כי ציונות היא צורה של גזענות, וכי עצם קיומה של מדינה שבהגדרתה היא "יהודית" מפלה את מי שאינם נכנסים תחת הגדרה זו. ב-16 בדצמבר 1991 האו"ם חזר בו בהחלטה 4686, שהתקבלה לאחר עבודת שטח מאומצת והפעלת לחץ במישורים שונים על ידי מדינת ישראל.

ישראל הוכיחה לעולם כולו שהיא אינה גזענית, בין היתר על ידי סיפורי "הצלה" הרואיים של יהודי אתיופיה. השיח בהקשר זה אינו נכנס למסגרת של חוק השבות, אלא מתקשר בעיני רבים דווקא לנושא של אפריקה והמערב, על אף שההקשר הישראלי שונה בתכלית. דייק זאת אשר נעים, השגריר לשעבר של ישראל באתיופיה בתקופת מבצע שלמה, כשאמר שמדינת ישראל היא ״המדינה היחידה בעולם שהביאה שחורים לתוכה שלא בשלשלאות״.

אך סיפור ההצלה לכאורה של ישראל הוא כלי שרת בידי המדינה לטהר את שמה ברחבי העולם. על הדרך, סיפור הרואי זה מוחק את מאבקם העיקש והכמעט נואש של יהודי אתיופיה להגיע לישראל על אפם ועל חמתן של הרשויות כאן, שמרגע הקמת המדינה סירבו להעלותם ולהכיר ביהדותם. מותם של יהודי אתיופיה במחנות הפליטים בסודאן הינו באחריותה של מדינת ישראל, שהתעלמה מהם עד הרגע האחרון. גם כאשר צעירים אתיופים הגיעו לישראל במהלך שנות השישים והשבעים והתדפקו על דלתותיהם של אנשי ממשלה – הם נענו בצו גירוש ממשרד הפנים. בסופו של יום הגיעה החלטה 3379, שהיתה חלק ממערך הלחצים שהשפיעו על שינוי המדיניות של מדינת ישראל בנוגע לעלייה של יהודי אתיופיה. אלמלא גרירת רגליים זו שנמשכה למעלה משלושה עשורים, אולי כלל לא היינו מציינים השבוע (אתמול, 17.05) את יום הזיכרון לנספי סודאן.

מצבת הזיכרון לעולים מאתיופיה בהר הרצל. צילום: בני וודו
מצבת הזיכרון לעולים מאתיופיה בהר הרצל. צילום: בני וודו

סיפור ההגעה מסודאן לישראל הוא סיפור שלא מרבים לספר. בקצרה, החל מאמצע שנות ה-60 החלו נוהרים אתיופים לסודאן כתוצאה מהמלחמה בין השלטון לבין מחוז אריתריאה (בטרם קיבלה את עצמאותה). בשנת 74׳ התרחשה מהפכה והשלטון הפך קומוניסטי, דבר שהוביל למלחמת אזרחים, כאשר תנועות גרילה שונות נאבקו בשלטון הקומוניסטי. אחד האזורים המשמעותיים בו פעלו תנועות גרילה היה מחוז טיגראי, ממנו החלו להגר אתיופים לעבר סודאן – מדינה שקלטה את הפליטים ואף תמכה לוגיסטית בתנועות המורדים. 

מותם של יהודי אתיופיה במחנות הפליטים בסודאן הינו באחריותה של מדינת ישראל, שהתעלמה מהם עד הרגע האחרון. גם כאשר צעירים אתיופים הגיעו לכאן במהלך שנות ה-60 וה-70 והתדפקו על דלתותיהם של אנשי ממשלה – הם נענו בצו גירוש ממשרד הפנים. אלמלא גרירת רגליים שנמשכה למעלה משלושה עשורים, אולי כלל לא היינו מציינים את יום הזיכרון לנספי סודאן

שליטי מחוז גונדר דרשו מאזרחי אתיופיה אישורים כדי לנוע ממקום למקום, בניסיון להקשות על התנועה של מורדים למיניהם. בעקבות המלחמה ובעקבות ההגבלות החלו גלי הגירה של פליטים לסודאן גם ממחוז זה. אחד המבצעים שהוביל להגירה מסיבית של פליטים היה מבצע "טרור אדום", שנועד למגר את מספרן של תנועות הגרילה באתיופיה: במהלך המבצע נהרגו אלפי אזרחים, ביניהם גם אזרחים יהודים, והשמועות על ההרג החלו להגיע גם לישראל. באותו הזמן פעל בישראל ארגון בשם "התאחדות יהודי אתיופיה בישראל", שתבע להעלות את היהודים לארץ ואף ערך הפגנה למען מטרה זו ב-7 בינואר 1979 בתמיכת האגודה האמריקנית למען יהודי אתיופיה. במקביל, החלו להגיע לארץ גם דיווחים על הימצאותם של יהודים במחנות פליטים בסודאן. באותה התקופה בודדים הצליחו להגיע לישראל דרך סודאן, כאשר אחת הדמויות הבולטות במדינה היה האקטיביסט פרדה אקלום ששלח מכתבים לבני משפחות ממחוז טיגראי להגיע לסודאן ומשם לישראל; השמועות על כך נפוצו וכך החל המסע של יהודי טיגראי למחנות הפליטים בסודאן.

בסוף 83׳ נשלח שליח מטעם מוסדות העלייה לקרוא ליהודים בגונדר להגיע תוך ארבעה חודשים לסודאן. ואכן יחידים, צעירים, ומשפחות שלמות עזבו את הכל מאחור והחלו נוהרים למדינה. בשיא, היו במחנות הפליטים כעשרת-אלפים יהודים. אולם עובר הזמן ולא שומעים דבר מישראל. החיים במחנות היו עקובים מדם, מאות איבדו את חייהם בדרך לסודאן ועל אדמת סודאן עצמה. רק ב-21 בנובמבר 84׳ החליטה מדינת ישראל להעלות 6,364 יהודים ועדיין נותרו מאות יהודים במחנות. ב-4 בינואר 85׳, באסיפת עיתונאים שערך ראש הממשלה דאז, שמעון פרס, הוא אישר את הידיעות שהופיעו בעיתונים בדבר ״מבצע משה״. הדבר הוביל לסכסוך עם ממשלת סודאן ולהפסקת המבצע.

מבצע משה.
מבצע משה. רק ב-21 בנובמבר 84׳ החליטה מדינת ישראל להעלות 6,364 יהודים – ועדיין נותרו מאות יהודים במחנות

בדרך לסודאן ובמחנות עצמם מצאו את מותם בין אלפיים לחמשת-אלפים איש (חוסר הדיוק נובע מהעבודה הצולעת שעשתה ועדת השמות שהוקמה על ידי ישראל). סך הכול עלו דרך סודאן כ-16 אלף יהודים.

אני רואה קשר הדוק בין ההחלטה אשר התקבלה באו"ם ב-10 בנובמבר 1975 לבין מותם של אלפי יהודים בסודאן. האינטרס של ישראל להעלות פתאום את יהודי אתיופיה לא נבע מלחץ של מספר אקטיביסטים אתיופים בלבד, אלא בעיקר מהנסיון להראות לעולם שמדינת ישראל אינה גזענית. בדומה לאשר נעים, טוען ראש הממשלה בנימין נתניהו באוטוביוגרפיה שלו, "מקום תחת השמש", כי ישראל היא המדינה היחידה בעולם שהביא לאדמתה שחורים ללא שלשלאות, אמירה שנשמעה שוב גם מפי חבר הכנסת לשעבר משה פייגלין.

העלאת יהודי אתיופיה נועדה לערער את החלטת האו"ם ולהציג את המוסר הישראלי לעיני כל. העצוב הוא, שזה נעשה על חשבון חייהם של בני אדם.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יניב גרין

    הייתי שמח לקצת הבהרות למאמר. איפה זה מחוז גונדר? האם היהודים שברחו, התנגדו למשטר הקומוניסטי? האם ישראל תמכה בסודן? בנשק, או בכסף? אם אכן יש קשר בין החלטת האו"ם שציונות = גזענות, להחלטה לאפשר ליהודי אתיופיה להגיע לישראל, למה זה לקח מאמצע שנות ה-70 עד לאמצע שנות ה-80?