• לאה צמל
    גנובה עליה
    זכרונותיה של מתמחה לשעבר במשרד של לאה צמל
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    טור חדש של ריקי כהן בנלולו על מאבק יומיומי לחיים בכבוד

הבעירה הנכונה היא עניין של סדר

סיפורים קצרים מאת רחלי סעיד, רון דהן ואפרת חבושה פלדמן, לקראת ערב שני בסדרת "תורת הסיפורים הקצרים" בתל אביב
העוקץ

אספה: הדס רפאלי

רחלי סעיד

הבעירה הנכונה היא בסך הכל עניין של סדר ובקרה, יש לסדר את הזרדים והענפים הקטנים בבסיס, ואז להציב את הקרשים הגדולים בצורת פירמידה, חשוב לשמור על חללים, ריק ענק בפנים, מרווחים מדודים בין קרש לקרש, וחשוב להשגיח שלא תבער יותר מדי, או פחות מדי, להמשיך להזין אותה כל הזמן, אבל בזמן הבעירה, לא ניתן לחשב מרחקים וחללים וזה רק עניין של זמן עד שהיא תתמוטט ותקרוס לתוך עצמה.

אנשים צוהלים בתזזיתיות, מוזגים כוס יין, מציעים אוכל, שרים, מספרים בדיחה או סיפור מרתק, מפנים, מביאים, מעמיסים את השולחן, זזים ללא הפסקה, ממקום למקום, גם כשהם יושבים על כסא, עיניהם אורבות למתרחש, נכונים לזינוק במידת הצורך.

יש להרחיק את הילדים הקטנים מהאש, היא קוראת להם, רוקדת מולם באדום כתום וצהוב, בחתוליות מתלטפת, והם באים אליה, מתמכרים אל החום, מבקשים לגעת ואסור שיגלו שהיא שורפת, שלא תישלח היד הקטנה אל המלכודת הזאת, המפתה, המאכלת.

The Flame, Jackson Pollock, 1938
The Flame, Jackson Pollock, 1938

 

רון דהן

הרץ היפני קנאקורי שיזו סיים את ריצת המרתון באולימפיאדת סטוקהולם בזמן מדהים של 54 שנים, 8 חודשים, 6 ימים, 8 שעות, 32 דקות ו-20 שניות.

הוא חצה את קו הסיום ביום אפור וגשום ומיד סימן בידו לכתבים שהמתינו לו על המסלול שיחכו עוד קצת. אך אלה, שקצרה רוחם מלהמתין, חשבו שהוא מניף את ידיו ומיהרו לצלם, כך שלמחרת פורסמה תמונתו של קזוקי כשיד ימינו תלויה באוויר ואילו יד שמאל שמוטה לצידי הגוף והאצבע מורה לכיוון איבר מינו. "אני חייב להשתין" הסביר לכתבים לאחר שהסדיר את נשימתו. הוא התיישר והלך אל השירותים הסמוכים למסלול.

כשחזר נשאל על הרגשתו בסיום הריצה הארוכה. "נו," אמר, "באמת שהגיע הזמן." לאחר מכן כששאלה אותו כתבת אחת על תכניותיו לעתיד הרים את גבותיו והשיב, "אני באמת לא יודע." ואחר היסוס קל גם אמר," אולי אחזור סוף סוף הביתה." לאחר מכן התפזרו הכתבים והוא נותר לבדו באצטדיון. כעת חש  ברגליו העייפות ופנה לשבת. חצה את המסלול הרטוב והתיישב על אחד הכיסאות הצהובים ביציע. כל גופו כאב מן המאמץ. הוא נאנח בכבדות, הביט על המסלול וקצת על הגשם, עץ דובדבן התגבש בדמיונו ומיד נמוג. הוא חייך. אחר כך עצם את עיניו.

 

אפרת חבושה פלדמן

גברת שָׂדֶה לא יודעת שהבת שלה מעשנת מריחואנה. היא מלאה בסיפורים על הבת החכמה והמוצלחת והיפה שלה, אבל אני תוהה אם היא בכלל רואה את הדמות שמאחורי הפּוֹסְטֶר שהיא מציירת לסביבה, ולעצמה. היא בטח לא מעיזה להיכנס לה לחדר ולחטט במגירות, כי כל-כך חשוב לה להיות מין אמא כזאת מאָפְשֶרת, וגם אני לא הייתי מוצאת את הכְּסֶסַה בקופסאת הפח הקטנה אלמלא הגיע פסח ואיתו הבקשה להגיע לכל הפינות. אם כבר הייתי נותנת למישהו לעשן מריחואנה בבית הזה, זה לבן הקטן שלה, שנראה תמיד כל-כך מסודר ומחונך וצייתן, שבא לי לפרוע לו את השיער ואולי גם לגלח חלק ממנו ולתקוע לו עגיל בגבָּה, ונראה איך גברת שדה תתמודד עם זה. אבל זה לא ענייני. אני רק מזיזה רהיטים ומנגבת אבק.

אצל מילי ועובַד כל הקישקע בחוץ. גרביים מסריחות ועטיפות של טמפונים וגביעי מילקי ריקים ומכוניות צעצוע ושיערות של כלב מתגלגלים יחד באורגיה מטורפת. אני די בטוחה שגם אם לא אנקה אצלם כלום, הם ימשיכו לשים לי את הכסף על המדף במטבח, בתוך הכּוֹס עם הידית השבורה של "האמא הכי טובה בעולם". אבל למרות כל הבלגאן אני אוהבת לבוא לשם, כי יחד עם כל הדברים האלה שמתגלגלים על הריצפה, גם השמחה והבאסה והצחוק והמריבות והעצבים והאהבה פזורים אצלם בכל פינה, מתערבבים אחד בשני בכל החדרים.

לגידי יש חברה חדשה. לא פגשתי אותה, אבל אני מריחה אותה כל פעם שאני מגיעה. יש לה ריח מתוק כזה ונָאיבי, שנשאר עומד באוויר של הבית כמו בְּחנות של ממתקים, ופעם ראיתי שהיא שכחה סוודר כזה, רךְ ונעים בצבע טורקיז, על הכיסא שליד הכניסה, ומיד חשבתי – מסְכּנה, קר בחוץ היום. עד שהיא הגיעה, היו הריחות בדירה של גידי מתחלפים בקצב של חָנות בַּדְיוּטִי פְרִי – ריחות קיציים וחורפיים, ריחות רעננים וריחות כְּבדים, ריחות בְּשלים וריחות שובבים. ואני, בקלות הייתי מזהה את הריחות של אלה שבאו בשביל להתנדף, ואת אלה עם התקווה להישאר, אבל הכי טוב הייתי מזהה את הריחות של האכזבה.

ביום שני ה-25.05 יערך בת"א ערב שני של "תורת הסיפורים הקצרים". לאירוע בפייסבוק

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.