שיר ידידות - ר׳ דוד בוזגלו: אני הוא זכרונכם

1. נס הפיוט בחולות

בחודש אב בשנת תשכ"ה, 1965, התרחש נס בשיכונים הפזורים בעיירות הפיתוח ובשכונות העוני של ישראל: באנייה מהמגרב לחיפה הגיע רבי דוד בוזגלו. אך הניח רגליו בדירת השיכון שבחולות קריית ים, וכבר שם פעמיו לסובב בבית שאן, בדימונה, בגבעת אולגה ובקריית שמונה. במקומות אלו, רחוקים מהעין ומהלב של השלטון, עמדו נרגשים בני הקהילה מחוץ לבתיהם, מחכים לקבל את פני המשורר העברי האחרון של יהודי מרוקו וגדול פייטניה במאה העשרים. בנקודת זמן דרמטית זו בוחר הבמאי רפאל בלולו לפתוח את "ר׳ דוד בוזגלו – שיר ידידות", סרטו הדוקומנטרי מעורר הנפש. שוט מרהיב של גלי הים שהביאו את בוזגלו לישראל וקטעי ארכיון מספינות העולים מתחלפים בשוט של נסיעה אל תוך השיכונים החדשים של שנות החמישים והשישים, שעמדו אז עדיין עירומים וחשופים בתוך החולות, בלי שיח או צמח. צאן מרעיתו המתגעגע שגר שם זוכר עד היום במדויק גם את תאריך הגעתו של ר' בוזגלו לישראל – חודש אב.

בלולו מציב לאורך הסרט כולו את הדימוי של ישראל כ״רק חול וחול״, ארץ מלאה בלוקים ציבוריים ארוכים, ומשם מתקדם אחורה וקדימה. הוא בחר בתבונה בדימוי זה כדי לסמן את תקופת פעילותו של ר' בוזגלו בישראל – שנות ההגירה הראשונות של יהודי מרוקו. רק כך הוא יכול לבאר לבני דורו, מזרחים דור שלישי שנגישות ותקשורת היא בסיס עולמם, משהו על הפליטים המבודדים שהוטלו בלב הישימון, במסגרת מדיניות פיזור אוכלוסין אלימה שהועתקה מברית המועצות. משום מה החליטו מנהיגי המדינה שיישום שיטות דיקטטוריות הנהוגות בקרב המדינה הסובייטית ושותפותיה סין וקמבודיה הן "מודרנה וקידמה". וכך בליבה של "המודרנה" מופיע ר' בוזגלו אצלם לפתע, כשהוא נושא עמו זיכרון תרבותי עתיק יומין של קהילתם.

לאחר מכן, כניגוד לשממה, עובר הבמאי לקטעי ארכיון ממרוקו בשנות הארבעים, נוף עבר מוכר וחביב על היהודים המרוקאים העירוניים ברובם, שחיו מאות בשנים בערי נמל ומסחר. הנה הם הרחובות הסואנים של קזבלנקה המעטירה ממנה הגיע בוזגלו, האוצרים בתוכם רבדים של דורות רבים ותרבויות רבות. הנה המדרכות המרוצפות, הנה הארכיטקטורה המוסלמית המרהיבה לצד בניינים אירופאים מודרניים, הנה חנויות, בתי קפה ואנשים לבושים בגדי חמודות בשעטה מודרנית. את כל זה עטף הבמאי בחכמה מוזיקלית בפיוט ״צור שהחייני״, אותו כתב בוזגלו דווקא עם פרשנות ג'אזית מפעימה ולא בגרסא המסורתית. הרי למרות שבוזגלו מסמל מסורת תרבותית בת מאות בשנים, הוא פעל למעשה כחדשן במאה העשרים, עת לקח את מסורת הפיוטים במרוקו, שילבה עם המוסיקה האנדלוסית ונטע בה מוזיקה שעבית מרוקאית ומוסיקה ערבית מודרנית.

עשר השנים אותן בילה רבי בוזגלו עם אנשי קהילתו בישראל הן מרכז הכובד של הסרט. שנים אלו נפתחו באופוריה סביב עלייתו ארצה ומלחמת ששת הימים ונסתיימו בדעיכה ממלחמת יום הכיפורים ועד יום מותו, בשנת 1975. מה העניק בוזגלו לקהלו בשנים קשות אלו, שנות העוני, הניכור והדיכוי אותן מכנה בסרט בנו הפילוסוף ד"ר מאיר בוזגלו, ללא כחל ושרק, "קטסטרופה״? מה היתה המשמעות החברתית והפוליטית של חידוש מסורת פיוטי הבקשות בישראל, אותה ביסס ר' בוזגלו כבר במרוקו כמסורת מרכזית?

מעלתה העיקרית של השירה הדתית היא החוזק הקונקרטי שהיא מעניקה למאמינים, משהו להיאחז בו, ללא מסרים דו-משמעיים או מעורפלים. החלוקה של השירה הליטורגית לפי שלבי החיים השונים נותנת מענה לאדם המאמין בכל שלב ושלב. ולכן בשעת משבר ההגירה לישראל הגיעו אל היהודים המרוקאים אותם צלילים קדומים של פיוטי ילדותם, וסימנו להם כיצד לא ללכת לאיבוד, מה צריך לעשות, איך עליהם להתייחס לחיים ולאן אותם חיים מובילים. כך קרה שר' בוזגלו, שספג בצעירותו במרוקו ביקורת משום שלמרות ידענותו בתורה וזכרונו המופלג בחר בליטורגיקה ולא בלמדנות, הצליח בזכות אותה השירה לנחם את עמו בישראל. כשמקשיבים להקלטה נדירה בהבדלה של שבת בבית הכנסת מבינים זאת היטב. מבין הרעשים והמולת הילדים בוקע קולו העוצמתי והכריזמטי של ר' בוזגלו והקהל עונה לו בחדווה.

בניגוד למנגינות הישראליות הזרות ששמעו אז היהודים המרוקאים ברדיו, כאן בפיוט הם כבר ידעו למה לצפות מהמלודיה והרגישו כיצד תתפתח המנגינה. מבין ההקלטות הנדירות של ר' בוזגלו, דווקא זאת שנעשתה על ידי מעריץ בשטח בהיחבא, מרגשת, מפני שהיא מעידה היטב על השפעת ביקוריו. בתוך הסביבה החדשה בה בזו להם אחיהם האשכנזים ומצדו השני של הגבול ניצבו המגורשים הפסטינים העוינים אותם, נוצר בבית הכנסת מרחב מוגן שעטף את קיומם המעורער של העולים בזמנים קשים ונסך בהם ביטחון. קשה מנקודת המבט שלנו היום להבין שיהודים אלו לא היו מיומנים כלל בלוחמה ובתוקפנות כמו אנשי היישוב העברי, שהרי הם חיו בצפון אפריקה כמיעוט העוסק בתורה, במלאכה ובמסחר בלבד. באותם זמנים תחושת היתמות בפריפריות של ישראל היתה עמוקה. מנהיגי הקהילה המרוקאית נפוצו לכל עבר ובכלי התקשורת ובמוסדות החינוך שמעו, קראו וצרכו בני הקהילה רק את דבריהם של מנהיגי הציונות והממסד התרבותי בישראל ותו לא.

בשנת 1966, כשר׳ בוזגלו התהלך כבר בבתי הכנסת שבחולות דימונה, אלמוני מחוץ לקהילתו, התפרסם דווקא בוזגלו אחר מדימונה בערים המבוססות בישראל. מספר שיא של צופים נהר לבתי הקולנוע כדי לחזות בסרטו הפופולרי והביזארי של הבמאי מנחם גולן, ״פורטונה״, אודות משפחה אלימה בשם בוזגלו אי שם בחולות דימונה, המעלה את בתה פורטונה על לקורבן על המזבח בשם מסורת יהודית צפון-אפריקאית מדברית רצחנית כלשהי. באנגלית נקרא הסרט לא פחות ולא יותר, "The Girl from the Dead Sea״, אף כי קשה להבין מה הקשר בין העולים הצפון-אפריקאים שהגיעו זה עתה לשממה לבין ים המוות בישראל.

חולשתם של יהודי צפון אפריקה בתגובותיהם נגד הסרט מעוררת רחמים, שכן גם בשנת 1991 עדיין מגדיר המבקר יהודה סתיו את ״פורטונה״ כסרט על ״משפחה הנקרעת בין המסורת לקידמה הישראלית החילונית״. הוא ממשיך ואומר כי "הסרט העלה את חמתם של תושבי דימונה… ועד תושבים שהביא את מחאתו הקולנית אל אמצעי התקשורת ואל צמרת ההנהגה". כמה ״קולנית״ כבר יכולה להיות, בשנת 1966, מחאתם של קומץ פליטים נידחים מהפריפריה? בסרטו של בלולו יש תיקון לדימוי לפיו השממה והחולות מייצגים את יהודי צפון-אפריקה בשיח הציבורי הישראלי. למעשה, בסרטו הוא מהפך את הדימוי: הצפון-אפריקאים מגיעים מהציוויליזציה ומהתרבות אל השממה והתוקפנות הציוניות.

גם ר' בוזגלו, אותו מסמל בלולו בסרט בעזרת דימויים של גלי ים ושמים, יכול היה לעזוב פליטים אלו לנפשם. הוא יכל להתמקם בעיר מרכזית בה יעלו אליו אחרים לרגל, ואפילו צידוקים היו לו, שהרי הוא עיוור וידוע חולי. במקום זאת, הוא בחר לשהות עם בני קהילתו באשר הם. ולכן לא גאונותו של ר׳ בוזגלו היא שמעוררת הערצה, שהרי גאונים לא חסרו בקרב יהודי מרוקו; גם לא כשרונותיו החד-פעמיים, המשלבים ידע מעמיק בתורה, וירטואוזיות בשליטה הלשונית ובביצוע המוסיקלי, הם המעוררים הערצה. העובדה המעוררת הערצה היא שבא עם המטען האדיר הזה, בענווה, בצניעות, למקומות שכוחי האל הללו, והפיח בהם תקווה. דגם מנהיגות זה, של ענווה ופעילות בשטח, הוא דוגמא ומופת גם כיום ועדיין ממשיך להיות נדיר.

2. קאסידה בעברית נגד קאסידה בערבית

את הדיוק של הבמאי אפשר לראות באופן בו הוא אורג את המשורר הפייטן יחד עם קהלו ככל שהסיפור בסרט מתפתח. בעקבות עלייתו החל ר' בוזגלו לכתוב ביתר אינטנסיביות שירה, בעיקר פיוטי גאולה ושיבת ציון. בלולו משמיע לנו את הפיוט ״אך בך מולדתי״, אך ממשיך להראות לנו את הבלוקים והחולות. הפיוט של בוזגלו ממשיך – ״כאן שפכו בני עמי את דמם" – ובלולו לא סוטה מהחולות, יש כבר שיכונים שהתחילו לצמוח לצדם עצים, יש גם מדרכות. זו המחזה מצוינת לדבריו של בוזגלו הבן: ״היה בלבול (בקהילה – ש.ג.) בין גאולה לבין קטסטרופה. אבא היה מרוכז רק בצד של הגאולה". בפיוט המימונה שכתב בוזגלו מראה בלולו כבר את הסימנים של התאוששות הקהילה, באמצעות סרטונים צבעוניים מתחילת חגיגות המימונה ההמוניות. הנה הזמרת זוהרה אלפסיה מתאפרת לקראת ההופעה; הנה ילדות לבושות בגדים מסורתיים ומוסיקאים מנגנים.

דרך שירי הגאולה והשמחה שכתב ר' בוזגלו בעקבות מלחמת ששת הימים מפרש בלולו כהשפעה של הסכסוך על חייהם של יהודי מדינות האסלאם בישראל. על רקע מצעדי הניצחון אומר פרופ' יוסף שטרית, "הסכסוך היהודי-ערבי הפך כל דבר שנשמע בעל צליל ערבי למוקצה, כאילו המילים והמוסיקה יש בהם נשק". צריך להבין כי שירים אלו, המציגים את הערבים כאויב, אינם מהלך מובן מאליו לאדם שזה עתה הגיע מקהילה שחיה מאות שנים בחיק הערביות. הערבי היה בן עמו של היהודי במרוקו, שכנו וידידו. היום, כשיחסי האיבה בין היהודים המזרחים לערבים נראים מובנים מאליהם, קשה לזכור שזהו תהליך שהחל כאשר הציונות סימנה את הערבים כאויבים. לכן, כאשר היהודי המזרחי קיבל על עצמו את עול הציונות כמממשת את הגאולה הדתית וביקש להזדהות עם המפעל שאחיו האשכנזים ייסדו, הוא היה אמור בהכרח לקבל עמדה זאת.

התמיהה מתגברת לנוכח העובדה שר' בוזגלו היה למעשה משורר דו-לשוני שהפליא לחרוז בערבית ועברית משובחות ולטוות אותן יחד בשיר אחד. ולא רק זאת, אלא שמי שמקשיב לפיוטים בעברית שבנה המשורר על בסיס מנגינות פופולריות ממוזיקה ערבית עממית וקלאסית, יכול רק להשתאות מהשליטה המוחלטת והחד-פעמית בעברית המקראית וההלכתית ולהתפעם מהשליטה של בוזגלו בערבית ומהמוסיקליות הנדירה שלו. הוא כתב לשירים ידועים בערבית מלים חדשות בעברית ושמר על המצלול של המקור הערבי באופן שמקשה להאמין כי אלו אינן המילים המקוריות. מי שמכיר פיוטים ״מגוירים״ יודע שפעמים רבות מחברי המילים העבריות לא ממש הצליחו להתאים את המצלול והתוצאה המוסיקלית נשמעת חורקת.

יש משהו כמעט משעשע בלקרוא שירה עברית שכתב ר' בוזגלו נגד מדינות ערב במשקלים ערביים, בפרט עבור מי שמכיר קצת גם את השירים הלוחמניים אותם כתבו המשוררים הערבים נגד ישראל בשנות השישים, ושהושמעו ברדיו. השירים של בוזגלו היו מעין תשובת-נגד, ממש באותה מטבע: קאסידה בעברית נגד קאסידה בערבית. במובן הזה צודק בנו מאיר, הטוען בסרט שעדיף יחס – אפילו שלילי – לאויב, מאשר התעלמות מוחלטת מנוכחותו, כאילו לא היה שווה התייחסות כאדם, כמו בשירי האבל של הפלמ"ח. קל יותר לפשר בין פלגים ניצים בני אותה תרבות ולשון המבינים את הקודים אחד של השני. אבל בפועל, התוצאה הנמהרת של קבלת העמדה הציונית כלפי הערבים וכלפי הערביות על ידי היהודים המזרחים היא אחת: המילים והצלילים הערביים הפכו בסופו של דבר, באופן טראגי, לנשק המופנה כלפי תרבותם שלהם ובעצם, גם נגד מפעלו הליטורגי של ר' בוזגלו.

החלק הנוגע ללב בסרט עוסק ברגע פרישתו של בוזגלו מהחיים הציבוריים, רגע דרמטי ומדהים בסימבוליות שלו. באמצע יום הכיפורים בשנת 1973, היום החשוב ביותר בשנה עבור הפייטן, נשמעו קולות הצופרים ברחבי הארץ. בוזגלו, שעמד בבימה כהרגלו בבית הכנסת לשרת בקודש ביום הדין, היום הגדול שלו, מתחיל לרעוד ואומר לתלמידו וממשיך דרכו ר' חיים לוק, "תמשיך אתה את המוסף". הוא הולך לביתו ומשם לא יוצא עד יום מותו בשנת 1975. בלולו מניח בסצינה זו את היפה בפיוטיו של בוזגלו, ״אלי למה עזבתני״, קינה מצמררת ומדמיעה. הוא שוב חוזר לשיכונים. הפעם, במקום ילדים עם כדור, רצים חיילי מילואים המטפסים על כלי רכב, ממהרים לחזית. אנחנו חוזרים אל מראות המדבר, אבל הפעם – אנו עוקבים אחרי החיילים במלחמה.

הזעזוע ממספרם הגדול של החללים, הפצועים, הנעדרים והשבויים, עת קולות השבר והנהי עלו בכל שכונה ובכל עיר בישראל, היכה בר' בוזגלו. אופוריית הגאולה שחש עם הגעתו לישראל ותחושת פעמי המשיח התחלפה אצלו בתחושת שבר. לכן טוב עשה בלולו שלא המתיק לנו את הסיטואציה, אלא הותיר את החלק הזה בלתי פתור וטרגי כמות שהוא עדיין, שהרי בתחושת האסון הזאת הסתלק ר' בוזגלו מהעולם, כאשר חטא ההיבריס ושכרון הכוח פקד את ישראל. כפי שאמרה היטב בתו בסרט, ד"ר רחל סוויסה, אצל אביה תפישת השכר והעונש גורסת כי החטא נותן לנו הזדמנות לתיקון.

3. להציל מן השכחה

בלולו השכיל שלא התייחס לסרט הביוגרפי כאל רשימת מכולת בה צריך לפרוש את כל הישגיו הרבים של בוזגלו, ביניהם עבודתו כמורה ופעיל בהוראת העברית במרוקו. הוא התרכז בשום שכל בסיפור מנהיגותו של בוזגלו כפי שהתפתחה והתעצמה בישראל, אף כי גרעינה נטמן עוד במרוקו. זהו סיפור על הקשר בין מנהיג רוחני וקהילתו – פרידה, פגישה מחודשת, מוות והמשכיות דורית. "כמה היינו רוצים שתהיה איתנו בשבת״, שח לר' בוזגלו הדועך בביתו נאמנו עדין הנפש רפי לוי. "לא כמו שהייתי רוצה להיות אתכם", עונה לו ר' בוזגלו בכוחותיו האחרונים.

הסרט מסתיים בהמשכיות דורית שהיא, מסתבר, חזקה יותר מהאלמוניות שכפה בוזגלו על עצמו ושנכפתה עליו גם מבחוץ בבואו למדינת ישראל. את החסך בתיעודו של ר' בוזגלו, שאסר להקליט או לצלם אותו ולהדפיס את שירתו על גבי הנייר, היטיב בלולו להפוך ליתרון. בוזגלו צמח על ברכי תרבות הערבית, שהיתה בזמנו מסורת בעל פה העוברת מדור לדור, ממורה לתלמיד. המדובר לא רק בשירה, אלא גם במוסיקה, המנוגנת ללא תווים. בעצם ר' בוזגלו כפה עלינו לזכור אותו רק דרך ממשיכיו במחשבה, בפואטיקה ובמוסיקה. וכשאנחנו חוזים בסרט בעומק מחשבתם של ילדיו ושל מובילי פיוט אחרים בישראל, כמו פרופ' חביבה פדיה, או מקשיבים לשירת תלמידו ר' חיים לוק, לא נותר לנו אלא להבין את גדולתו.

אפשר להמשיך כאן את דבריו של בנו מאיר, המבקר את הפולחן החילוני במסגרתו האיש/ה המוכשר/ת משתעבדים ליצירה האנושית כנשגבת ומרוממים את האני, ולטעון שבוזגלו האב בעצם התכוון לומר כי היצירה היא לא אני, אלא זכרונכם. אם יכולתנו להבין יצירת מופת תלויה לחלוטין בהקשר בו היא מוצגת, הרי שגם אם בוזגלו היה מתועד היטב היה קשה להציג אותו במלוא הדרו בתרבות הישראלית עד השנים האחרונות. הוא היה נזנח במחסן כלשהו בתודעתם של אנשי קהילתו. היה צריך שקהילתו תתבסס ותפרח פוליטית וכלכלית ושממשיכיו יתחזקו ויוכלו להתרווח בזוכרם אותו, להפוך לבעלי היכולת להעביר את הכריזמה שלו בשיר ובאומר לכל הישראלים.

אין מתאים מאשר לסיים את הסרט בסצינה בה מנסה הפייטן מני כהן ללמד דרדקים בבית הכנסת את הפיוט "צור שהחייני״ ומסיים במשפט חולין כל כך פרוזאי – ולכן מרגש, דווקא בסרט שנושאו זכרון ושכחה: ״תודה רבה לכולם, ביום ראשון שיעור כרגיל״. הנה הם לפנינו, ילדי רוחו ורחשי לבו של בוזגלו, והם דווקא ניצלו מיד השיכחה. התרבות המסורתית שחדלה להיות מובנת מאליה בעת ההגירה לישראל חזרה לשכון בבטחה במקומה.