״פאודה״ שוברת את הכלים בין ג׳סי כהן לרמאללה

"פאודה" מדברת עם הערביות, לא עליה, ומראה בני אדם בשר ודם כמו שאף משדר חדשות לא מצליח
אברהם הרן מוטהדהאברהם הרן מוטהדה

מחנך, פובליציסט וסופר. חבר הוועדה המייעצת לש"ס בנושאים חברתיים-כלכליים. בקרוב יתפרסם ספרו ״אזאדי״

״פאודה״ מצליחה לעשות מה שמשדרי חדשות, כתבות ואלפי סטטוסים ברשת החברתית לא הצליחו – היא מציגה בני אדם. ישראלים, פלסטינים, יהודים, מוסלמים. היא שוברת את ההפרדה של רע מול טוב. בניגוד למרבית הסרטים והסדרות בנושא שנעשו עד כה היא הפרה שני כללי יסוד: אחד, היא לא קידשה את הפלסטיני כקורבן אבל גם לא הציגה אותו כשטן מוחלט. ושתיים, היא ערערה את אמות המוסר הישראלי-יהודי שישראל מתפארת בו כל כך.

הסיפור עצמו עוסק ביחידת מסתערבים בשירות הביטחון הישראלי, שהיא על קו התפר בין סודית לעצמאית בשטח. מולה ניצבים אנשי חמאס ברמאללה, עיר הבירה הפלסטינית, גם הם עומדים כנגד אנשי הביטחון המסכל של הרשות. אולם השוני הוא שהמערכה המרכזית היא לאו דווקא בין עמים או לאומים – היא אישית. דורון קביליו מול תאופיק חאמד.

דורון, מפקד יחידת המסתערבים, מצוי במרדף מתמיד אחר גדול המחבלים, תאופיק חאמד (אבו אחמד). פעמיים ירה בו דורון. בפעם הראשונה כמסתערב ובפעם השנייה כשחזר ליחידה כדי לוודא שאבו אחמד אכן ימות. אבל אבו אחמד ניצל. פעמיים. וכאן נשברים הכללים. אחיו של אבו אחמד נהרג ביום חתונתו על ידי היחידה. העימות הלאומי נעשה שולי, והעניין שהופך לאישי הוא מה שגורם לסיפור הערבי-יהודי לקבל זווית חדשה.

היהודים לא פוגעים בילדים וחפים מפשע, רמז אבו אחמד במערכה הראשונה על אמות המוסר היהודי. אבל דורון חושב אחרת. במטרה להחזיר את בועז (גיסו ומסתערב מהיחידה שנפל בשבי) הוא חוטף את בתו של המחבל אבו אחמד ואת השיח עוודאללה, מנהיגם הרוחני. במעמד החלפת השבויים ואליד, עוזרו הנאמן של אבו אחמד, מודיע לו בטלפון על ההפתעה שהכינו היהודים: חגורת נפץ מחוברת לבתו הקטנה של אבו אחמד. אבל זה האחרון מראה גם הוא את שרירות לבו כשהוא פוקד על עוזרו "תלחץ, תלחץ", ולמעשה זובח את בתו למען אללה. זאת אחת הסצנות החזקות שנצרבה חזק בלב הצופים: הפיצוץ של בועז לאלף חתיכות על ידי הערבים, ואחריו מותו שייח' עוודאללה מידי המסתערבים. כזאת היא ״פאודה״: מגישה את המוות בצורתה הנוראה ביותר בסלון ביתנו. כך הסיפור הופך לגאולת דם משפחתית ונראה כאילו אלוהים מביט מלמעלה, צוחק ובוכה גם יחד.

Screen Shot 2015-05-25 at 9.32.31
״פאודה״ הפרה שני כללי יסוד: אחד, היא לא קידשה את הפלסטיני כקורבן אבל גם לא הציגה אותו כשטן מוחלט (צילומסך מהסדרה)

בין ערביות לערבים

השימוש במסתערבים כדי להראות את פני המזרח התיכון הוא גאוני. הכותבים מגיעים גם הם מרקע מזרחי ומהעולם הצבאי. רוב הקאסט של המסתערבים הוא מזרחי. הבחירה די ברורה – גם הדור השני והשלישי, שנקי ממבטא, עדיין לא יכול להתנער לגמרי מחזותו המזרחית-ערבית. הליהוק עצמו אינו רחוק מהמציאות: נאור צחי הלוי (נאור) ויעקב זדה-דניאל (אלי) הם יוצאי יחידת המסתערבים הצה"לית דובדבן.

ובתוך כל אלה, מה שצד את האוזן הוא כמובן דמותו של סטיב (דורון בן-דוד). מה שהשם מנסה להסתיר, העין והאוזן חושפות. סטיב באחד מתגלה באחד הפרקים כהרצל פינטו, עבריין משכונת ג'סי כהן בחולון שהגיע ליחידה לאחר ש״אומץ״ על ידי מורנו, מפקד היחידה.

"אתה תסתום את הפה שלך. למה אם לא אני, אתה עדיין גונב דיסקים ממכוניות בג'סי כהן". המשפט הזה, שנראה כאילו השתרבב בטעות לטקסטים, בעל משמעות רבה. ג'סי כהן נמצאת כמאה מטר מביתי בחולון ובכל פעם שאני עובר בתוכה, אני רואה כיצד היא נותרה החצר האחורית של העיר. של ישראל. רק בינואר האחרון נרצח בה יוסף זהר ז"ל, בן 14. הנוער בשכונה נחשב ברמת סיכון גבוהה ביותר. והנה, משפט אחד בתוך סדרה על פלסטינים וישראלים, חושף טפח על המזרחיות בישראל שנת 2015. כדי להציל את הרצל פינטו צריך להסוות את כושר ההישרדות שרכש ללוחמה בשטחים. כאילו הטירונות בג'סי כהן, מכינה אותו ללוחמה ברמאללה. אין כאן רצון לשחק עם זהות יהודית-ערבית, אלא עם הערביות עצמה, שפת המרחב ואורחות חייה, שאינם זרים ליהודים מארצות האסלאם. זו אותה שפה שישראל עדיין דוחה, מאפשרת רק במפגש עם העולם הערבי, שמתקיים לרוב בקרב.

Screen Shot 2015-05-25 at 9.32.38
משפט אחד בתוך סדרה על פלסטינים וישראלים, חושף טפח על המזרחיות בישראל שנת 2015 (צילומסך מתוך ״פאודה״)

אז נכון שהערבית לא תמיד עוברת טוב בשפתיים של המסתערבים. יש צלקות שהישראליות גרמה למרחב הזה, ואחת מהן היא גירוש השפה והמבטא מאנשי המקום. אבל הם משתמשים בערבית במהלך חייהם גם מעבר לתפקידם. שפת האויב היא שפת החולין שלהם: הם מברכים בה זה את זה וחיים אותה. בועז מאבד את חברתו בפיגוע שנעשה על ידי אנשי חמאס, מעשה שיש בו סגירת חשבון אישית על מות אחיו של אבו אחמד. והנה דווקא ברגע הזה, כשכל לבו טובע בעצב, הוא מתיישב ונזכר באהובתו כשברקע מתנגן שיר נוגה בשפת האויב (״טמאלי מעק״ של עמר דיאב). הנה שוב הפרה של המסוכמות, טשטוש מוחלט של הצדדים.

מעניינת גם עצם העובדה שהיהודים מהלכים בתוך הכפרים שנראים רחוקים כל כך, והם רק בנגיעת חומה מכאן. גדר הפרדה. השם ״פאודה״, שנבחר לסדרה, מתחולל בין הנפשות ולא רק בעין הלאומית הכללית. הכול מעורבב בפאודה – האנשים, המשפחות, הרגשות – וזה מה שמעצים את החוויה.

סדרה לגברים או שבירתם?

ובתוך כל זאת, ״פאודה״ מצליחה לזרוק מבט אל העולם הנוקשה והבלתי נתפס של לוחמים ביחידת מסתערבים. את החובה לבטל כל רגש בזמן פעולה. 

"הוא רצה ישר. לא מעניין כלום, הוא לא חושב על כלום. הוא קופץ בשביל להרוג. יורידו לו את הראש בדרך, אין לו בעיה עם זה. אז, אנחנו נורית, אנחנו כמו הכלבים האלה. ככה אימנו אותנו", מסביר אביחי לנורית כשהוא משווה את הלוחמים לכלבי תקיפה. נורית, קצינת מודיעין ביחידה, מסמלת את המצפן האנושי בתוך כל הכאוס. היא רוצה לצאת לשטח, להיות חלק מהמסתערבים, להוכיח לחבורת המאצ'ואים שגם היא מסוגלת, אבל  נשברת פעם אחר פעם מול המציאות היומיומית של הלוחמים. את המקבילה של נורית, ניתן לראות בשירין, בת דודתו של ואליד, רופאה שאינה מקבלת את גורל הדמים.

הצבר המסוקס עומד במלוא עוצמתו אבל גם הוא נשבר. לא בלבנון הרחוקה, אלא בתוך ליבת ישראל. הגבר הערבי-פלסטיני זוכה גם הוא לפנים מורכבות. הוא דור נוסף למאבק אבל גם בעל משפחה. בסדרה הזאת, מבלי שנשים לב, יש ישראל ויש פלסטין עם חנויות, תושבים וחיי משפחה מלאים. גם שם ישנם בעיות כמו רווקות מאוחרת, שינויים בתא המשפחתי ופוליטיקה פנימית. כל מה שאנחנו פוחדים לראות ולדעת על האחר פרוש בפנינו. אבו אחמד הוא מחבל שמת אבל חי, אם תרצו מטאפורה למאבק. דורון, רדוף שדים במלחמה בלתי פוסקת, מדמה את הישראליות. ושניהם מתארים בעיקר יצר גברי הרסני, שמצטמצם לעניין אישי בו עמים שלמים משלמים את מחיר הדם הכולל.

אינני יודע מה רמת האמינות של הסדרה בעולם המציאותי. סביר להניח שהיא לא תואמת את כל ההוויה. היא נכתבה ומנוהלת על ידי גברים יהודים יוצאי צבא. אבל יש לזכור שהסדרה הוסרטה באמצע המלחמה האחרונה בכפר קאסם תוך שיתוף פעולה מצד האוכלוסייה בעיר. לאירועים ודאי הייתה השפעה. כמו כן, בקאסט גם משחקים גם שחקנים ערבים רבים, שמעידים כי הסדרה מציגה מציאות מורכבת יותר. ״פאודה״ לא באה לתקן סדרי עולם. היא מציגה זוית יהודית-ישראלית- גברית לעולם, בעולם בו אותה הזוית שולטת. לי, כגבר מזרחי בעל שם משפחה מזרחי, שיודע את שפת הוריו, ״פאודה״ מצליחה לא פעם להעצים חלקים שהישראליות מבקשת להדחיק.

ומעל הכל ״פאודה״ היא שיעור מאלף באזרחות, היסטוריה וסוציולוגיה גם יחד. היא פותחת צוהר לעולמם של פרטים בסיפור שמוכתב על ידי בעלי כוח. בתוך האקשן והדם, הרגעים האנושיים מתחדדים עוד יותר. שבירת הכלים והכללים לא מפריעים לאנשים מימין ומשמאל להתמכר לסדרה. אפילו חמאס נדרש לעניין. נראה שהעלילה, שנעה בין נקודת מבטו של דורון לבין זו של אבו אחמד, מראה בעיקר את הדמיון שקיים ביניהם. שניהם בעלי משפחה – בן ובת לכל אחד – שממתינים להם שישובו. בשני המקרים הם מאבדים את אמון האישה שתמכה בהם לאורך הדרך. גם דורן וגם אבו אחמד נלחמים למען מטרה ויסכנו הכול למענה, אבל בדרך מפסידים את משפחתם.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. סמולן

    נראה לי שליבת העניין בפאודה שונה קצת. כלומר, עצם הערבית והגסי כהן נשמעים כמו תירוץ קלוש לצביעה הפוליטית שלה כשמאל חתרני. לחלופין, פאודה היא כמובן סדרת מתח מעולה, לפחות בפרקים הראשונים, ולכן יש עניין פוליטי לנכס אותה, כך שעקרונית ניתן להבין גם כך את הופעת גדודי התיאורטיקנים הממזרחים.

    אממה, נראה לי שיש כאן משהו נוסף. בשלל העצום של היצירה הציונית, הטכניקות הצבאיות הצטיינו עד כה בסוג של חסינות לביקורת. כמובן, היתה ויש המון ביקורת על מה שעשו איתן. אבל כפי שהסתבר בפרשת בנט, זוננשיין יכול לחלוק עליו בכל נקודה שהיא, ועדיין לראות בו לא פחות מקצין מעולה. רוצה לומר, יש מעט מאד שנאמר נגד הטכניקות של שרון כאיש קומנדו ומצביא. בזה, הציונים המוקדמים והאמצעיים נהנים מחסינות שאין להם בתחומים כמו מוסיקה, ספרות, קולנוע ובישול. שם, נהוג לבוז להם.

    פאודה מציגה תורת לחימה ואפני קיום צבאיים שיש להם חשיבות גדולה, שאפשר להזדהות איתם, ושאינם קשורים, כך זה נראה, לקרב מגע ולאדם שבטנק ינצח. הפאודיסטס הם קודם כל שחקנים ומניפולטורים. הם גם אמני אלימות זעירה. תפקידם הכללי הוא הכלה של התנגדות לכיבוש. אין להם שום רלוונטיות למלחמה מול צבאות, כולל פשיטות קומנדו בסגנון "חץ שחור". הם לא מסתערים ולא מגנים, אלא נכנסים עם חיוך ואקדח, והרבה גיבוי, אי שם מאחורה. הם לא "אשכנזים", כלומר חיילים ישראלים של פעם, והם גם לא "ערבים". לא באפני הלחימה שלהם, ולא במיצוב הבסיסי, שמהדהד משהו מזרחי עתיק: הלוחמים של פאודה פועלים כמיעוט עצמאי, ערמומי וזהיר בתוך חברה ערבית, שתהרוג אותם בלי היסוס על כל סימן של חוסר נאמנות. והם מחבבים חלקים ממנה, או לפחות חלקים ממנה, למרות הכל.

    מה שאני מנסה לומר הוא שלא רק השפה הערבית מאפשרת את פאודה כאתר של מזרחיות, אלא גם היעדר של נוכחות צבאית ישראלית קלסית. להשוואה, דמויות מזרחיות ב"בופור" פעלו בתוך ההגיון הצבאי הצהלי. ההגיון הפסיבי בבופור היה מוזר למדי, אבל היות ולא הוצעה בו חלופה לצהל-של-פעם, הרי שלמרות הקלקול שהודגם ביחס לאותו צהל-של-פעם, אושרי כהן ואלון אבוטבול,נניח, לא יוצאים שם "מזרחים". בפאודה, לעומת זאת, יש מעין חלל פנוי. המזרחים נעים בו, הורגים בלי אשמה, והדמויות האשכנזיות,בועז והבלונדינית, הן אלו שמתות, כמו דמויות מזרחיות בחסמבה.