• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

על האדמה הזאת יש מי שראוי לחיות

דיון שהוא עולם ומלואו סביב תרגום שורה אחת מתוך השיר ״על האדמה הזאת״ למחמוד דרוויש
נתנאל סילברמן

 

על האדמה הזאת / מחמוד דרוויש
תרגום: פרץ-דרור בנאי

על האדמה הזאת יש מי שראוי לחיות: מחזור אפריל, ריח הלחם
בשחר, דעות אישה על הגברים, כתבי איסכליוס, ראשית האהבה, אזוב
על אבן, אמהות הניצבות על סליל החליל ופחד הכובשים מן הזיכרונות.
על האדמה הזאת יש מי שראוי לחיות: סוף אלול, אישה הנכנסת
במלא הדרה לשנתה הארבעים, שעת השמש בכלא, ענן המחקה להק
של יצורים, קריאות העם לאלה העולים אל גורלם מחייכים, ופחד העריצים מן הזמירות.
על האדמה הזאת יש מי שראוי לחיות: על האדמה הזאת גבירת הארץ
אם הראשית, אם הסוף, הייתה נקראת פלסטין, וכבר נקראת
פלסטין, גברתי: מגיע לי כי את גברתי, מגיע לי לחיות.
على هذه االرض ما يستحق احلياة
على هذه الأرض ما يستحق الحياة: تردد إبريل، رائحة الخبزِ
في الفجر، آراء امرأة في الرجال، كتابات أسخيليوس ، أول
الحب، عشب على حجرٍ، أمهاتٌ تقفن على خيط ناي، وخوف
الغزاة من الذكرياتْ.
على هذه الأرض ما يستحق الحياةْ: نهايةُ أيلولَ، سيّدةٌ تترُكُ
الأربعين بكامل مشمشها، ساعة الشمس في السجن، غيمٌ يُقلّدُ
سِرباً من الكائنات، هتافاتُ شعب لمن يصعدون إلى حتفهم
باسمين، وخوفُ الطغاة من الأغنياتْ.
على هذه الأرض ما يستحقّ الحياةْ: على هذه الأرض سيدةُ
الأرض، أم البدايات أم النهايات. كانت تسمى فلسطين. صارتْ
تسمى فلسطين. سيدتي: أستحق، لأنك سيدتي، أستحق الحياة
על רקע המצב הקיים של מיעוט תרגומים מערבית לעברית, בולט מחמוד דרוויש כיוצר שרבות מיצירותיו תורגמו לעברית. מתרגמיו של דרוויש לעברית הם בעלי זהויות אתניות מגוונות: יש ביניהם יהודים שמוצאם או מוצא משפחתם מארצות ערב, פלסטינים אזרחי מדינת ישראל, וכן יהודים יוצאי ארצות אירופה (אשכנזים).

ברשימה הבאה אתמקד בשורה אחת מתוך שיר של דרוויש שתורגם על ידי פרץ-דרור בנאי, משורר יהודי-ישראלי ממוצא סורי. השיר נקרא בתרגום ”על האדמה הזאת“ (على هذه االرض) והוא לקוח מתוך קובץ השירים ”פרחים שנתמעטו“ (ورد اقل). הוא כלול באסופה של שירי דרוויש ”מעבר לזכוכית ההיעדרות“, אותה הוציא לאור בנאי ב-1995. הלקט יצא בהוצאת ”תג“ והוא כולל שירים מתוך ארבעה קבצים אותם כתב דרוויש במהלך שהותו בפריז בין השנים 1985-1995.

הקובץ ”פרחים שנתמעטו“ שראה אור בערבית לראשונה בשנת 1986 ושנכתב בשנים הראשונות לשהותו של דרוויש בפריז, מהווה נקודת מפנה בכתיבתו. שירים אלה מסמנים את תחילת המעבר של דרוויש מאסתטיקה ותמאטיקה הקשורה רובה ככולה למאבק הלאומי ולעמדה הפוליטית של היות נתון תחת כיבוש אל שירה יותר מעודנת ואוניברסלית, אשר אף שהיא עדיין רוויה בתכנים שסובבים סביב ההוויה הפלסטינית, הרי שהיא כבר חורגת מעבר להם. שינוי זה התרחש במקביל לעקירתו ב-1985 מהסביבה הערבית לטובת עשור של מגורים בפריז. ביחס למעבר הזה אומר דרוויש: ”שחררתי את עצמי מהאשליות כולן, הפכתי לאדם ציני, ששואל שאלות כלליות על החיים, שאין בהן מקום לאידיאולוגיה לאומית“.

המשורר עזרא פאונד גרס כי למתרגם השירה יש אחריות כפולה: מחד, עליו להיות בראש ובראשונה קורא טוב של השיר בשפת המקור (להבין לעומק את ההשפעות מתוכן צמח השיר כמו גם את המרכיבים הספרותיים והחוץ טקסטואליים שלו), ומאידך עליו לשער איזה מקום יתפוס השיר המיועד בשפת המטרה ובתרבות המטרה. לאור דבריו אלה, ראוי שנזכור את ההקשר של כתיבת הקובץ כולו, כמו גם את ההכרזה הזו של דרוויש, כשנבחן את התרגום של פרץ-דרור בנאי.

המה שהוא המי

”על האדמה הזאת יש מי שראוי לחיות“ (على هذه االرض ما يستحق احلياة) היא שורה מרכזית בשיר שחוזרת על עצמה שלוש פעמים בפתיחת כל בית וחלק ממנה מופיע גם בכותרת השיר. אלא שאין מדובר בסתם שורה, כי אם במה שהפך למטבע לשון ולמושג מרכזי בתודעה הפלסטינית. חיפוש של המשפט בגוגל מניב 1,300,000 תוצאות. כך לדוגמא, תערוכה שנפתחה במרכז תרבותי פלסטיני ב-2009 נשאה כותרת זו, הוועידה הבין-לאומית לענייני סביבה פלסטינים התקיימה תחת כותרת זו, ואפילו שמו של האתר הרשמי והמרכזי של מחמוד דרוויש נקרא בשם זה. במילים אחרות: שורה זו מתוך השיר של דרוויש הפכה לסמל בתודעה ובתרבות של דוברי שפת המקור.

סמל זה הפך בתרגומו של בנאי ל“על האדמה הזאת יש מי שראוי לחיות“. תרגום מתמיה מאוד שכן המבנה הערבי כאן מאוד מפורש: מא שלאחריו פועל בעתיד יסתחק מאפשר אך ורק תרגום אחד והוא: על האדמה הזאת יש מה שראוי לחיות למענו. ואמנם כך הבינו את השורה Munir Akash ו-Carolyn Forché שתרגמו אותה לאנגלית: We have on this earth what makes life worth living”.

ובכן מה גרם לבנאי, המשורר והמתרגם ששפת אמו ערבית, להפוך את השורה האוניברסלית של דרוויש, המדגישה את המופשט שהוא המקום שראוי לחיות למענו, לשורה לאומנית הקובעת במפורש כי יש מי שראוי לחיות על האדמה ובמשתמע כמובן יש גם מי שאינו ראוי. האם מדובר באי הבנה של השפה הערבית או שמא מדובר במניע אחר?

המשורר והמתרגם הישראלי פרץ-דרור בנאי הגיע לישראל עם משפחתו מקמישלי שבצפון סוריה בהיותו בן 14. עד להגעתו לארץ למד בבית ספר פרוטסטנטי בחלב. במהלך השנים התפרסמה שירתו בכתבי עת שונים והוא זכה פעמיים בפרס היצירה על שם לוי אשכול. עד כה פרסם 16 ספרי שירה ותרגם ארבעה ספרים מערבית.

בנאי משתמש במטפורה ”לעשות מודיעין“ בבואו לתאר את מלאכת תרגום השירה מערבית (כל דבריו בטקסט זה מתוך ראיון שערכתי עמו – נ.ס). לא מדובר במודיעין במובן הצבאי או ה“שלילי“ אלא במודיעין ”חיובי“ שמטרתו לתת לישראלי תמונת מצב אמיתית על תרבות שנמנע ממנו להכיר בשל סכסוך עקוב מדם. כ“איש מודיעין“ מכיר בנאי את דרוויש על בוריו: את שיריו, מאמריו, חייו, הראיונות שהוא נתן.

דרוויש דיבר בשני קולות: קול אחד דיבר אל העולם הערבי, הקהל המרכזי שלו, ואמר לו את האמת שעל ליבו, וקול אחר, מרוכך יותר שמטרתו ”לגייס כמה שיותר כוחות בקרב הישראלים לטובת הבעיה שלו“

בנאי סבור כי דרוויש דיבר בשני קולות: קול אחד דיבר אל העולם הערבי, הקהל המרכזי שלו, ואמר לו את האמת שעל לבו, וקול אחר, מרוכך יותר שמטרתו ”לגייס כמה שיותר כוחות בקרב הישראלים לטובת הבעיה שלו“. וכך ריכך דרוויש לאורך השנים את המסרים שלו כשפנה אל הציבור הישראלי. בראיון לעיתון ”הארץ“ דרוויש הדגיש שהוא כותב גם שירי אהבה ושהוא מעוניין שיתרגמו אותם, שכן במסגרת הזאת ”הוא רוצה להראות את הצד האנושי שלו“. אלא שבנאי עומד על כך שבתרגום שירתו של דרוויש ”העניין הזה הלאומי הפוליטי לא יברח לי, לא יטושטש. הוא יהיה כמו שהוא והוא יזדהר והוא יבלוט“. זאת בניגוד לרצונו של דרוויש שהיה מעוניין להצניע את הצדדים הללו בתרגומים לעברית.

בנאי מסרב לנהוג כמו מתרגמים אחרים המשרתים את האג‘נדה של דרוויש ומשום כך חוטאים לעניין היחידי החשוב בתרגום והוא: האג‘נדה של השירה עצמה. היותו של בנאי משורר המתרגם משורר אחר, משורר הנאמן לאמת השירית ולא לאג‘נדה פוליטית כזו או אחרת, הוא הדבר החשוב ביותר והוא המאפשר לו לחדור אל לב לבה של שירת דרוויש.

כעת ננסה לברר למה קשורה ההכרעה התרגומית המסלפת שמחליפה את ה“מה שראוי לחיות למענו“ ב“מי שראוי לחיות“. בנאי סבור כי שירו של דרוויש בא לשרת אידיאה. ומהי האידאה הזו שהיא לב לבו של השיר? אידיאה זו היא העם המדוכא: ”אז מי זה המה הזה? יש מי, לא אמרתי מי, אבל בהמשך כיוון שהוא אומר עם אז הוא מפרש הוא נותן פירוש למה זה המי. אז איך אני יכול לקחת אותו ולהפוך אותו למופשט? אסור לי. אני צריך בדיוק לשרת את האידאה שהוא משרת בכתיבה שלו“.

מעבר לכך, אומר בנאי, כל הדברים אותם מציין המשורר בחלק הראשון חסרי משמעות כשלעצמם: חודש אפריל, הלחם ואפילו בית הסוהר. ובמלותיו, ”מה הם חשובים כל אלה אם אין בני אדם שצריכים אותם, ששוכנים בהם?“ והוא ממשיך: ”לכן מחמוד דרוויש פה, הוא רוצה סימפטיה, אז הוא חייב להזכיר את הדברים הנחוצים: האהבה, הלחם, הרי זה נחוץ לבני אדם. אבל מי הם הבני אדם? זה העם הזה וזה הגיבורים שלו“. בנאי סבור שהשיר הזה המשבח (לכאורה) את החיים שייך לתקופה המאוחרת של דרוויש: ”כאשר הכיר תרבות אחרת ונפתח אליה ורצה כבר נובל ודברים אחרים“. בסופו של דבר, בנאי לא קונה את ההצגה הזו ואומר: “הוא עובד עלי בעיניים“.

אם כך, נראה כי ההכרעה התרגומית המסלפת את הטקסט הערבי לא נובעת מבורות או מחוסר היכרות עם השפה אלא להיפך, מעמדה מודעת של משורר המתרגם משורר אחר בשם האג‘נדה של השירה. הוא נעזר בהשראה ובהיכרות מעמיקה ויסודית של דרוויש, המאפשרות לו לחשוף את המהות והאידאה השירית. בנאי מסרב לטשטש את הממדים הלאומיים הקיימים, בעיניו, בשירת דרוויש. הוא מעוניין להביא את דרוויש לקורא הישראלי ללא כחל וסרק, כפי שהוא, כמשורר הלאומי הפלסטיני ולא את מחמוד דרוויש הפוליטיקאי, שהיה מעוניין כי קולו יגיע אל הישראלים מעודן ומרוכך.

על תרגום

תרגום, אומר חוקר התרגום לורנס ונוטי, מוכרח להיתפס כמעשה פוליטי. ונוטי הקדיש ספר שלם שמטרתו לחלץ את המתרגם מאי הנראות והאנונימיות שלו. לאורך ההיסטוריה נתפס המתרגם כאיש צללים, שאינו קיים כמבקר וכפרשן תרבות. אחת מהצעותיו של ונוטי היא לחדול מלראות את המתרגם כישות בלתי נראית: יש לראות במתרגם פרשן, יוצר וסוכן תרבות, העוסק בפעילות שהיא כלכלית, תרבותית ופוליטית לכל דבר.

בעיניו של בנאי היותו משורר (פליט) המתרגם משורר (פליט) אחר הוא המעניק לו את הסטטוס של מתרגם שירה אמיתי, המסוגל להתחקות אחר מצבו הפסיכולוגי הפנימי של דרוויש, מתרגם שאינו משוחד ומוטה על ידי אג‘נדות אחרות

אין ספק כי פרץ-דרור בנאי נענה לאתגר שמציב ונוטי. הוא איננו רק מתרגם, אלא פרשן מודע הרואה בפעולת המודיעין התרגומית שלו מעשה חיובי, שנועד להציג בפני הקורא הישראלי את מחמוד דרוויש כפי שהוא באמת ולא כפי שהיה רוצה להצטייר בעיני הקורא הישראלי. בעיניו של בנאי היותו משורר (פליט) המתרגם משורר (פליט) אחר הוא המעניק לו את הסטטוס של מתרגם שירה אמיתי, המסוגל להתחקות אחר מצבו הפסיכולוגי הפנימי של דרוויש, מתרגם שאינו משוחד ומוטה על ידי אג‘נדות אחרות.

האם ה“מה שראוי לחיות למענו על האדמה הזאת“ בשירו של דרוויש מייצג עמדה אוניברסלית ומעודנת, השייכת לתקופת שירתו המאוחרת יותר או שמא, כפי שניכר מתרגומו של בנאי, מדובר בהמשך הקו הלאומני, תוך העמדת פנים וניסיון לזכות באמפתיה? שאלה זו נותרת בלתי פתורה ברשימה זו והיא נשארת פתוחה להכרעתם של הקוראים. מכל מקום, דיון בתרגום שורה אחת של דרוויש מעלה שאלות של כוח וייצוג. שדה התרגום של שירת דרוויש לעברית מצטייר כשדה של מאבק תרבותי, שבו פרשנות פואטית ועמדות פוליטיות מתערבבים זה בזה ליצירת אומנות חדשה המשקפת את יחסי הכוח הפועלים בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

מחמוד דרוויש נולד בכפר הגלילי אל-בירווה בשנת 1942. בעקבות מלחמת 48 הפך דרוויש לפליט, התנסות שהיתה עבורו חוויה מרכזית סביבה התעצבה במובנים רבים גם שירתו. כעבור שנה, שבה משפחתו מגלות בלבנון וגילתה כי בתי הכפר אל-בירווה נהרסו וכי היישוב התרוקן מתושביו הערבים. המשפחה השתקעה מחדש בכפר ג‘דידה ומחמוד התחנך בחיפה. הוא התחיל לכתוב שירה בגיל צעיר וכישרונו הנדיר התגלה כמעט מיד. בד בבד הפך לפעיל פוליטי, ובגיל 19 ערך את העיתון של מפלגת רק“ח הקומוניסטית. הוא נאסר על ידי הממסד הישראלי פעמים מספר בשל פעילותו התרבותית והפוליטית, עד שלבסוף, בשנת 1970, עזב את ישראל ושב רק כ-25 שנים מאוחר יותר, ב-1995. מאז ועד יום מותו התגורר ברמאללה. בשנות גלותו חילק דרוויש את זמנו בין מצרים, לבנון ופריז שבה השתקע למשך עשר שנים, עד שובו לרמאללה. בעודו בגלות הוכתר דרוויש באופן רשמי למשורר הלאומי הפלסטיני, מונה בין היתר לשר התרבות הפלסטיני הראשון ואף נטל חלק בכתיבת האמנה הפלסטינית. דרוויש זכה גם להכרה בין-לאומית ובפרסים רבים, ושיריו תורגמו לשפות רבות.

נתנאל סילברמן, אקטיביסט, מתרגם, חוקר ספרות, כותב את עבודת הדוקטור שלו באוניברסיטת טורנטו בנושא ההשוואה בין שירת מחמוד דרוויש ושירת חיים נחמן ביאליק

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יעל חבר

    מעניין מאוד. אבל…
    אני לא מסכימה עם התרגום ועם המסר של המאמר. בשורה:
    על האדמה הזאת יש מי שראוי לחיות
    חבויה אלימות רבה. יש מי שראויה לחיות שם ויש מי שלא. זהו מסר לא אוניברסלי. מסר אוניברסלי יאמר ההיפך, שכל אחת ראויה לחיות על האדמה הזאת. ואכן, הפירוט הפואטי של מי ראויות לחיות על האדמה הזאת הוא אוניברסלי: אפריל, לחם, כתבים, אהבה, אזוב, אמהות, פחד, כובשים ועריצים יש בכל מקום. זה אוניברסלי. כן, אפשר לצבוע זאת רק בצבעי פלסטין, כשם שהצייר בסרטון צייר את העם הפלסטיני כעשוי מנשים בעיקר. אבל משורר הוא קודם כל אוניברסלי ורק אח"כ לאומי. שאילולי כן, לא היה דרוויש מדבר אל כל מי שאינה פלסטינית. דרוויש נשאר המשורר הלאומי גם כשהוא כותב אוניברסלית ונשאר אוניברסלי גם כשהוא כותב על האדמה הזאת.
    על כן השורה:
    על האדמה הזאת יש מה שראוי לחיות למענו
    היא גם אוניברסלית וגם לאומית ועדיפה לאין ערוך. גם כי היא עושה צדק רב יותר למקור וגם כי המסר שלה חשוב לאין ערוך יותר מהפרטיקולריות של הסכסוך הפלסטיני-יהודי.

    1. נתנאל

      תודה, יעל, על התגובה.

      מסכים… ההתערבות התרגומית כאן היא בלי ספק אלימה, אך אין מסר המגנה או משבח את הבחירה הזו במאמר, יותר תיאור של השתלשלות העניינים, מבלי לשפוט

  2. שאול סלע

    בשיר אחר של מחמוד דרוויש שלא מזכיר את המילה יהודי ולא את המילה ערבי, אומר (ציטוט לא מדוייק)

    קחו את מתיכם ותסתלקו

    ודווקא כאן מתגלה גדולתו של דרוויש כמשורר. איזה צרות וכמה קורבנות ולאילו טרגדיות גורמים/גרמו/ויגרמו המתים שנמצאים או לא נמצאים בקבר רחל,קבר יוסף ומערת המכפלה כולנו יודעים. גם תושבי כנרת צאצאיו של בן ציון ישראלי היו מאוד רוצים להזיז את התימנים שקבורים שם לרחובות

  3. שושנה גבאי

    מאמר כל כך מעניין ומאיר עיניים. היה ברוך נתנאל סילברמן