אסירת חלמיש: העירייה הרסה רמפה של חולת פוליו

חברת חלמיש הבטיחה לטפל בהיתר בנייה לבניית רמפה לנכים בכניסה לבניין ביפו – אך במשך שנים לא עשתה כלום. אתמול הגיע דחפור מצויד בניירת המתאימה והרס אותה. אשה אחת נותרה שוב אסירה בביתה

אני מתבוננת בצילום שצילמתי אתמול, במהלך הריסת הרמפה בכניסה לביתה של ח'יראת – נכת פוליו, המתקיימת מקצבת נכות ומתגוררת בדירת חלמיש (דיור ציבורי) ביפו. מתבוננת ותוהה, מה הרגיש וחשב בסוף היום האיש האחראי על ביצוע צווי הריסה – שהוא רק ממלא פקודה? הסתכלתי עליו. איש רגיל, מראה בינוני כזה, שום דבר יוצא דופן. סתם, עוד איש.

שתי רגליה של ח'יראת נתונות בסדי מתכת. היא יכולה ללכת כמה צעדים לא יציבים, מרבה ליפול. וכאשר היא נופלת, היא לא מצליחה להתרומם בכוחות עצמה. כך גם היה במהלך החורף האחרון: ירד גשם, והיא נפלה בכניסה לבניין שבו היא מתגוררת. מעל שעה המתינה על האדמה הרטובה עד שבתה הצעירה חזרה מבית הספר. זאת לא הייתה הפעם הראשונה. בנפילה קודמת שברה את ידה ולפני שבוע נחבלה בברך.

כן, ח'יראת לא יציבה. נפילות הן חלק מחייה. אבל היא לא רוצה לוותר. הרופאים אומרים  לה שעדיף כיסא גלגלים, אך ח'יראת לא מוכנה לוותר על הכמה צעדים האלה, כל עוד שהרצפה ישרה ללא מדרגות. וכאן הבעיה: בכניסה לחצר הבניין בו היא גרה יש מס' מדרגות, ובכניסה לבניין עצמו יש עד שש מדרגות. ספרתי אותן, 1 2 3 4 5 6. מדרגות שהן למעשה סורגי בית הכלא, כי ח'יראת לא מצליחה לעלות ולרדת ללא עזרה מסיווית.

לפני למעלה משמונה שנים הגישה ח'יראת בקשה ראשונה לבניית רמפה לבעל הנכס, חברת חלמיש. לבקשה צירפה את כל המסמכים הרבים הדרושים, כולל חתימותיהם של כל בעלי הדירות בבניין הרב-קומתי (מעל 30). תיעוד רפואי, הנחיות מדויקות ממומחה לענייני רמפות ממשרד הבריאות: 1.20 מטר רוחב, שיפוע שלא עולה על 8 מעלות, מעקה, תאורה – הכל מפורט וברור. הבטיחו לה שהדבר יתבצע. ח'יראת המתינה בסבלנות, אך שום רמפה לא נבנתה.

שוב התיצבה במשרדי חלמיש – שם נאמר לה שהיא בכלל לא הגישה אישורים רפואיים ושהיא צריכה להחתים את השכנים על הסכמה. לא עזרו דבריה שכבר הגישה את הכל. "זה לא נמצא בתיק, לא הגשת", אמרו.

לפני למעלה משמונה שנים הגישה ח'יראת בקשה ראשונה לבניית רמפה לבעל הנכס, חברת חלמיש. לבקשה צירפה את כל המסמכים הרבים הדרושים. הבטיחו לה שהדבר יתבצע. ח'יראת המתינה בסבלנות, אך שום רמפה לא נבנתה

בתסכולה כי רב, ח'יראת החתימה שוב את כל השכנים, קיבצה את המסמכים ושוב הגישה הכל לחלמיש. והם? שוב איבדו את הניירת. ככה ארבע פעמים. מאז, מדי פעם שולחים איש ״תחזוקה״ לביקורת בבית. האיש מצלם את המצב, מבטיח הבטחות והולך לדרכו. בפעם האחרונה הלכתי ביחד איתה. ביקשנו גם אישור מסירה – אבל זה לא עזר. גם הפעם "אין כלום בתיק, לא הבאת לנו" .

רק שלח'יראת נמאס. די עם הנפילות, די עם הישיבה בבית כלא שהוא ביתה, די להיות אסירת חלמיש.

rampa1
הריסת הרמפה ביפו, 01.06.15. ה״טיפול״ בעניין כלל את איבוד הניירת פעם אחר פעם. צילום: יהודית אילני

המשפחה גייסה כסף ובנתה רמפה בעצמה, ודלת לאותה רמפה כמובן. ח'יראת חזרה להיות עצמאית בעזרת הרמפה מהבית עד למגרש החניה בו ממתינה לה מכוניתה הישנה. רק שלרמפה לא היה היתר בנייה (כאמור רק בעל הנכס – חלמיש – יכול להוציא היתר) והעירייה הוציאה לה צו הריסה ודרישה לסגירת הדלת.

בית המשפט, שהבין את מצבה של ח'יראת, נתן דחייה לביצוע צו ההריסה על מנת שחלמיש תטפל בהוצאת היתר בנייה רטרואקטיווי. חלמיש שלחו מכתב שהם "מטפלים" בסוגיה, אך בפועל לא עשו דבר חוץ מלאבד שוב את הניירת. אחד מאנשי התחזוקה שבזמנו הפנוי כנראה למד רפואה אורתופדית אף הגדיל לעשות ואיבחן את מצבה של ח'יראת: "את בכלל לא נכה, את בכלל לא צריכה רמפה". אנשים מוכשרים עובדי חלמיש, ממש מומחים, חוץ מאשר לשמור על ניירת, כי היא מרבה ללכת לאיבוד. תיקים עם רגליים.

במהלך החורף האחרון הגיעו מספר פעמים לבצע את צו ההריסה. כל פעם הצליחה ח'יראת למנוע את ההריסה בדקה האחרונה. בכל פעם הבטיחה חלמיש לטפל בהוצאת היתר הבנייה אך לא עשתה דבר חוץ מלהבטיח (בכתב, אגב). התפתח שיח משונה אודות התקציב. משונה, כי הרמפה כבר בנויה. ואז אתמול בבוקר הם שוב הגיעו, ההורסים העירוניים. ועובדי חלמיש היום בנופשון באילת. בכל זאת קבלה ח'יראת הבטחה שלא יהרסו היום, שמטפלים בהוצאת ההיתר, אך זה לא עזר. שיקרו. אחרי הצהריים חזרו מלאכי החבלה מצוידים בניירת ובדחפור והרסו את הרמפה.

ח'יראת חזרה להיות אסירה בביתה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נפתלי אור-נר

    כסדום היינו – לעמורה דמינו