באמת "איך זה שהקומץ שולט בנו"?

הקמפיין החדש של ביה״ס לאמנות בסיס נועד להפחיד גברים אשכנזים. חוסר הייצוג הנשי בסגל בית הספר מוכיח זאת
יונתן אמיר

הסערונת החדשה בעולם האמנות המקומי נוגעת לקמפיין החוצות של בית-הספר לאמנות בסיס. הטענה הראשונה נגד המוסד נובעת ממספר הנשים הזעום בין אנשי הסגל (3 מרצות בלבד מבין 22 – סטטיסטיקה שמזכירה תקופות אפלות שכבר אי-אפשר למצוא בשום בית-ספר לאמנות בארץ). הטענה השנייה, שאינה בלתי קשורה לראשונה, נובעת מעצם השימוש בדמותו של מנהל תוכניות התרבות בבית-הספר יאיר גרבוז בכרזות הפרסום של המוסד. גרבוז מוצג בכרזות כסמל של ביקורתיות חתרנית, כאילו לא עלה לכותרות רק לא מזמן בזכות ״נאום הקומץ״ המביך בהפגנת השמאל ערב הבחירות.

בית-הספר בסיס, שנוסד בשנת 1993, הציע מלכתחילה לימודי אמנות ניאו-קלאסיים. בזמן שהאמנות הישראלית בדיוק עברה מתפיסת הדיקט הקיבוצי לתפיסה חדשה של דיקט עיצובי, בבסיס לימדו רישום מודל, סיתות באבן ובניית קונסטרוקציות גיאומטריות. רבים מן המורים במוסד לא היו ידועים בסצינה המקומית, אך פסלי חוצות שלהם עיצבו את המרחב הציבורי. אם לשפוט לפי הפרסומים, כעבור 22 שנה מה שהשתנה בביה״ס המתחדש אינו הגישה הניאו-קלאסית של המוסד, אלא העובדה שהדיקטיות הישראלית כבר הפכה לקלאסיקה.

ובכל זאת יש הבדל בין בסיס מודל 1993 לבית-הספר המחודש מודל 2015, כי לימודי פיסול בנוסח רודן פינת טאטלין והנרי מור בשלהי המאה ה-20 הם אמנם אנכרוניזם שמרני, אולם כששמרנות צומחת על רקע העדר מסורת והבנה של חומרים, טכניקות וכיו"ב (כפי שנעשה גם בבית-הספר לציור ורישום שישראל הרשברג הקים באותו עשור בירושלים), יכול להיות בה משהו מרענן. אלא שלהציג את הזכריות האשכנזית הישנה כבשורה חדשה או "מערערת", כפי שאומר גרבוז בפרסומת, זה מרענן כמו מגבון לח שבושם בספריי לטיהור אוויר.

מתוך אתר האינטרנט של בית הספר לאמנות בסיס
מתוך אתר האינטרנט של בית הספר לאמנות בסיס

אפשר לומר שזו ביקורת לא הוגנת כי גרבוז, יעקב דורצ'ין, מיקי קרצמן ויתר חברי הסגל מלמדים בבית-ספר לאמנות בזכות האמנות שלהם, ובאמנות הזו יש יותר מאשר אוסף עדויות של מגדר ומגזר. יכול להיות. אבל הקמפיין של בסיס אינו מציג את האמנות של דורצ'ין, גרבוז וקרצמן, אלא את הפרצופים שלהם, וקשה להאמין שמישהו במשרד הפרסום שיצר את הקמפיין לא נתן את הדעת על הדימוי שהפרצופים הללו מציגים.

אני מתבונן בפרסומות של בית-הספר ומנסה להבין אל מי המקום הזה פונה. נשים לא יבואו לבית-הספר כי הוא מזלזל בהן, דתיים לא יבואו כי הוא לועג לאמונותיהם, מזרחים וערבים לא יבואו כי הם בכלל לא בתודעה שלו. מי נשאר? מכל הדברים שבעולם הקמפיין הזה מזכיר דווקא את קמפיין ההפחדה של ביבי. הוא בונה על גברים יהודים אשכנזים מדור מסוים, שייבהלו מכל הנשים, המזרחים והדתיים שכותבים כמויות של סטטוסים מוחים בפייסבוק, ייצאו מהחורים ויירשמו בהמוניהם ללימודים.

יונתן אמיר הוא מבקר אמנות ועורך שותף של כתב העת המקוון לאמנות, תרבות וחברה ״ערב רב״, בו פורסם טקסט זה לראשונה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.