• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

יוצאי אתיופיה: אנטומיה של משבר כפול

אז למה הם מוחים? הסבר שיטתי ומעמיק למשבר הפנימי – בין הארגונים והדורות, והחיצוני – אל מול יחס הממשלה, שהוביל להתפרצות הקשה של מחאת יוצאי אתיופיה, ולקול החדש הנשמע בקהילה. וגם כמה עצות לשר הקליטה הטרי

מניעיה של מחאת יוצאי אתיופיה כפי שפרצה במאי 2015 לא ממש מובנת לציבור הרחב. המוחים מבטאים זעם וכאב ומציינים תופעות רחבות הפוגעות בהם פגיעה אנושה: גזענות, אפליה, הפקרה, אטימות ביורוקרטית – אך דוברים שונים של המחנה המוחה התקשו לעתים להבהיר את הרקע, הטענות והתביעות הספציפיות שהובילו כעת להנפת דגל המחאה.

באמצעי התקשורת ניתנו הסברים מגוונים ביחס לרקע המבני להתפרצות, ויש פעמים שהיא נתפשת למשל כמאבק נגד הפרטת מדינת הרווחה והפקרת ציבור העניים. לפניכם תרומה צנועה לרשימת ההסברים: הסבר המתמקד ביחסי הממשלה והממסד הקולט עם הקהילה – הן עם ארגוניה והן עם הפעילים החברתיים והקהל הרחב. הסבר זה מיועד להעשיר את הדיון במחאה ובלקחיה. איני מתיימר לשרטט הסבר שלם ומקיף, או חלילה לטעון שיש להתעלם מהסברים אחרים, שחלקם כבדי משקל. כמו כן, בסיום יוצגו מספר המלצות למקבלי ההחלטות, הנובעות מן הניתוח.

המפולת: עלייתה ונפילתה של תוכנית החומש

יוצאי אתיופיה מתחו בעשורים האחרונים לא אחת ביקורת על טיפולה של הממשלה במצוקות החברתיות-כלכליות שלהם. המבקרים מחו נגד חוסר היעילות של התוכניות ותקצובן החלקי, חוסר רציפותן ועקביותן, ולעתים גם חוסר המקצועיות בביצוע. המבקרים נגעו גם בגישתו הפטרונית והמתנשאת של הממסד, וביחס השלילי לתרבות הציבור ה"נקלט". הם ציינו שהתוכניות משרתות את בניית הכוח של מוסדותיו, ולעתים מזומנות מנציחות תלות ושליטה. בחלק מן המקרים התייחסה הביקורת לפעילות גזענית ומפלה של הממשל, או להתעלמותו מפגיעות גזעניות.

בשנת 2001 החליטה הממשלה על תוכנית רבתי לשיפור קליטת יוצאי אתיופיה, שהיתה אמורה לטפל במגוון סוגיות, ולהתמקד בילדים, בנוער ובדור הצעיר. "הפרויקט הלאומי לקליטת יוצאי אתיופיה" נפתח בהצהרות חגיגיות רמות על הענקת שירותים איכותיים ועל שיתוף מרבי של הציבור. הוצהר כי יתנהל משך תשע שנים ויתוקצב ב-660 מיליון דולר.

ואולם, הכוונה להקים גוף בעל תפיסה מתקדמת ומשתפת נעלמה מהשטח, ובפועל קם ארגון נוסף בביורוקרטיה הציבורית, המנתב תקציבים לתוכניות חינוכיות בכ-20 מיליון שקלים לשנה: ארגון שרבים גרסו, כי אינו נושא שמץ של חידוש מהותי בצקלונו. ההר הוליד עכבר, והאכזבה התגברה. התרעומת שעורר הכישלון הוטחה לא רק בממשלה, כי אם גם בארגוני השירות המבצעים את התוכניות. המבקרים לא חסכו חצים מההנהגה של יוצאי אתיופיה וארגוני החברה האזרחית של הקהילה, שנתנו ידם למהלך.

בעקבות מחאה חריפה, החליטה הממשלה בפברואר 2008 על תוכנית חומש לקליטת יוצאי אתיופיה. הסוכנות הצהירה כי התוכנית תמומן בסך 870 מיליון שקלים ל-5 שנים, וביצועה הוטל על חמישה משרדים: הקליטה, השיכון, הרווחה, החינוך והתמ"ת. גם הפעם נשמעו הצהרות רמות על תוכנית שתמנף אל-על את הקליטה, ושוב הובטח שבני הקהילה ישותפו בקבלת ההחלטות.

ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט קבע:

המעורבות של משרדי הממשלה, ובשיתוף מלא של נציגי העדה, אפשרה לנו לבנות תוכנית המבוססת על הצרכים האמיתיים של בני העדה, ולכן אני משוכנע שתוכנית זו תוביל לשיפור מצבם ולהשתלבותם המלאה בחברה הישראלית.

התנאי הראשון לקיומה של תוכנית רב-שנתית הוא תקציב רב-שנתי, אבל החלטת הממשלה התחמקה באופן לא אלגנטי מהקצאתו. תחת זאת, באופן תמוה הוחלט כי מדי שנה ייבנה התקציב מחדש, מה שהוביל למריבות בין-משרדיות מגוונות ולהקפאת פעולות מדי שנה. הפעם, מיהרו ארגוני הקהילה להתערב. יו"ר המטה החברתי של יוצאי אתיופיה והאגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה עתרו לבג"צ, ורק בעקבות העתירה ולחץ ציבורי ניכר שהגיע בעקבותיה, טרחה הממשלה לגבש תכנון תקציבי רב-שנתי. אגב כך, קוצצה התוכנית: כך מבין 15 יישובים הזכאים לסיוע ממוקד, נשארו רק שבעה, ואוכלוסיית היעד של התוכנית פחתה לכ-65% מהמתוכנן במקור. בהמשך, בג"צ התערב והורה להאריך את תוכנית החומש בשנה ולהוסיף לתקציבה 100 מיליון שקלים שניטלו ממנו בתואנה שלא נוצלו בשנה הראשונה.

בשנת 2013 פורסמו ממצאי מבקר המדינה בדבר תוכנית החומש. הדו"ח היה עגום ביותר: התברר שהתוכנית החדשה סובלת מכל התחלואים של התוכניות הישנות – היא לא עוגנה בהערכת צרכים מעמיקה ולא עיצבה מענה שיטתי לצרכים. במקום זאת, שוב נאלצה הקהילה להסתפק ב"אוסף תוכניות".

כך, משרד הקליטה היה אמור לתכלל את התוכנית אך לא בנה לה תורת פעולה, ולא ערך פעולות תכלול. הוא לא דאג שיוקמו מסגרות משרדיות לתיאום פעולות הגופים העושים במלאכה, לא בנה מיפוי של התקציבים והפעולות המתבצעות בתחום, ולא פיתח מערכת מדדים להערכתן של תוצאות התוכנית. כמו כן מימן המשרד שורה של תוכניות לסיוע לתלמידי תיכון לקראת בחינות הבגרות, אבל משרד החינוך לא קבע תנאים מקצועיים להפעלתן, ולא פיקח עליהן מבחינה פדגוגית. בהיעדר תיאום ותקצוב מושכל, חלק מבתי הספר זכו לקבל תקציבים למספר תוכניות ואילו האחרים נותרו ללא תקציב. איש לא ביצע הערכה מקצועית של התוכניות. בחלק מהמקרים התוכניות נוהלו לפי רצון התורמים, ולא לפי כללים מקצועיים הנובעים מבדיקה של צרכי הילדים. כספים חולקו ללא בקרה, ועלה חשד כי לעתים שולמו עבור פעולות שלא בוצעו כלל. 

כמוכן, משרד הביטחון מימן שורה של עמותות שקיימו פעילות הכנה לצה"ל, אך לא קבע מדדי הצלחה ולא ביצע הערכה של הצלחתן. גורמים שונים תרמו מלגות לצעירים יוצאי אתיופיה הבאים בשערי האקדמיה, אבל נעדר מנגנון שיתאם כך שיובטח מערך סיוע ארצי שוויוני. משרדי הממשלה חויבו בחקיקה לקדם את ייצוגם ההולם של יוצאי אתיופיה במשרדים, בחברות הממשלתיות ובתאגידים ציבוריים – אך היישום היה חלקי ביותר, ובחלק מהמשרדים והחברות לא נמצא ייצוג כלל.

העלובה והמעליבה מכולן היתה "תוכנית המשכנתאות": הממשלה החליטה על הקצאת תקציב ל-200 משכנתאות "מועדפות" בשנה לזוגות צעירים. אבל בפועל, תנאי הסיוע הקמצניים לא היו עדיפים על פני משכנתאות רגילות. התוצאה: בארבע השנים הראשונות להענקתן, הוענקו רק שתי משכנתאות לשני זוגות!

העלובה והמעליבה מכולן היתה "תוכנית המשכנתאות": הממשלה החליטה על הקצאת תקציב ל-200 משכנתאות "מועדפות" בשנה לזוגות צעירים. אבל בפועל, תנאי הסיוע הקמצניים לא היו עדיפים על פני משכנתאות רגילות הניתנות בבנקים. התוצאה: בארבע השנים הראשונות להענקתן, הוענקו רק שתי משכנתאות לשני זוגות!

בקרב בני הקהילה, שבה רבים מהצעירים הנישאים אנוסים לגור שנים ארוכות בבתי ההורים או בפתרונות דיור דחוקים, נראה מחדל זה כמהדורה צינית במיוחד של גזל כבשת הרש. זאת ועוד, בהמשך תוקנה התוכנית ושופרו תנאי הסיוע, אבל התוצאה לא השתנתה כלל. אפילו מבקר המדינה לא ברר במילים ופסק: "במשך ארבע שנים של כישלון צורם, הותירו משרדי הממשלה האחראים את תוכנית המשכנתאות בתור "אות מתה".

הארגונים המרכזיים של הקהילה יצאו חוצץ נגד הפגיעה בתוכנית, ואף ארגנו מחאות ופעילויות סינגור במטרה להבטיח את המסגרת התקציבית של התוכנית ולשפרה. בהמשך הם נאבקו נגד המשך התוכנית במתכונת שהתקיימה אז, והציבו שורה של דרישות בנוגע לשיפורה. ראשי הארגונים אף תבעו במאי 2012 משרי הממשלה שלא להמשיך ולהפעיל את התוכנית מבלי לשנותה לפי דרישותיהם. ואולם, ללא הועיל.

בעבור הנהגת הקהילה, ובפרט מנהיגי הארגונים, היתה המכה כפולה: ראשית, אף שהם התריעו משך שנים על היעדר התקציבים ועל "אחיזת העיניים" שבתוכנית, איש לא שעה לאזהרותיהם, מה שהוכיח והפגין לעין כל את חולשתה של הקהילה, המנוצלת היטב. ושנית, חרף מאבקם על מימוש התוכנית ועל תיקונה, האשמה בכישלונה הוטחה גם בהם. 

10357812_805810316162186_1077150812971244172_n
הפגנת יוצאי אתיופיה ב-3 במאי 2015

Yes וקולות הזעם

הכישלון הנמרץ המתועד היטב של תוכנית החומש היה הקש ששבר את גב הגמל. הוא גרם לאובדן דרמטי של האמון במשרדי הממשלה ובכוונותיהם והיווה עבור רבים הוכחה חותכת לכך, שמאחורי ההצהרות ניצבת נטישה והפקרה, ואולי גרוע מזה: ניצול ואדנות.

למסקנה זו הגיעו בניו של דור חדש של מנהיגות סטודנטיאלית, שמתחו ביקורת עקרונית ונוקבת על "מדיניות הקליטה" של הממשלה. הביטוי המובהק לכך היה בלוג שיזמו צעירים בני הקהילה, חלקם סטודנטים לתארים מתקדמים במדעי החברה. הקבוצה כינתה את עצמה YES, ראשי תיבות של "סטודנטים צעירים אתיופים" (ואולי אף רמז ל-YES, WE CAN! – סיסמתו של ברק אובמה במירוץ לנשיאות). סטודנטים אלה הגיעו מצוידים בתיאוריות של סוציולוגיה ולימודי תרבות, ובחקר ביקורתי של לאום, גזע, אתניות ומגדר. הם נעזרו בידע אודות מאבקים אלה בעולם, ובפרט בארה"ב. הם יצרו שפה חדשה ומחודדת שחתרה תחת המקובל בקהילה. הידע נתן בידם כוח, ושחרר אותם במידה רבה מתלות בממסד הקולט.

הניתוח המנומק של פעולות הממסד הקולט העניק הכשר אקדמי וביסוס אידיאולוגי לביקורת הציבורית המרירה שנשמעה בקהילה גם קודם. המושגים מוסגרו מחדש באופן מחודד:

אדונים ומשרתים. תפישתו של הממסד היא תפישה אדנותית ויעדו פשוט – שליטה וניהול של יוצאי אתיופיה. מטרתו להשאיר את הנתינים נתונים לשלטונו וזקוקים לחסדיו, ולהעמיק את תלותם. זאת, למשל, הסיבה לכך שהוא מאריך את תקופת שהייתם של עולים רבים במרכזי הקליטה ואינו מבטיח להם דיור הולם. משרד הקליטה נוהג ביוצאי אתיופיה מתוך שיח אוריינטליסטי של שליטה וניצול ב"ילידים" כמשרד המטרופולין אימפריאליסטי במושבה הנתונה תחת חסותו. על כן זכה המשרד לכינוי "משרד המושבות".

אלימות ביורוקרטית. הממסד מנצל את חולשתה של הקהילה, ומפעיל אלימות ביורוקרטית על יוצאי אתיופיה. מספר פקידים נטלו לעצמם כוח בלתי רגיל על חיי הקהילה. הממסד קובע כיצד אנשים יחיו ואיך יתנהגו, ממשטר את חייהם, ומשתיק באלימות את קולות הערעור וגילויי המחאה. לכן, משרד הקליטה מכונה "משרד הכליאה".

הממסד בונה ביורוקרטיה שניזונה מהכספים הייחודיים ליוצאי אתיופיה, ועל כן משעתקת את השיח על יוצאי אתיופיה כ"עליית מצוקה" ואוכלוסייה בעייתית, המחייבת סיוע מתמיד ואינה יכולה להתקיים בלא "הכוונה". הביורוקרטיה אינה יכולה לטפל בבעיה הגדולה של יוצאי אתיופיה – הגזענות – כי היא עצמה אחת ממקורות הנגע

ביורוקרטיה משעתקת בעיות. הממסד בונה ביורוקרטיה שניזונה מהכספים הייחודיים ליוצאי אתיופיה, ועל כן משעתקת את השיח על יוצאי אתיופיה כ"עליית מצוקה" ואוכלוסייה בעייתית, המחייבת סיוע מתמיד ואינה יכולה להתקיים בלא "הכוונה". על כן זכה משרד הקליטה לכינוי "המשרד לענייני אתיופים". המוסדות הציוניים כגון הסוכנות והג'וינט משעתקים אף הם את הדימוי הזה על מנת להצדיק את קיומם ולהבטיח את גיוס הכספים שלהם. אך הביורוקרטיה אינה יכולה לטפל בבעיה הגדולה של יוצאי אתיופיה – הגזענות – כי היא עצמה אחת ממקורות הנגע. 

עלייה בסיכול ממוקד. חרף המלל הציוני, המדינה לא ממש רצתה תקופות ארוכות בעליית יוצאי אתיופיה, ואף פעלה כדי לסכלה. ארגונים אמריקאים דחקו בממשלה להביא את העולים, אך הדבר מוצנע. גם כיום, כשהשערים פתוחים, היא מוצאת אמתלות, מעכבת ומסכלת עליה נוספת. יחד עם זאת, הממשלה מנצלת את העלאת יוצאי אתיופיה במאבקה "להלבין" את התנהלותה הגזענית.

"אתיופים" כתופעה חריגה. הממסדים הקולטים מפתחים מסלולים מיוחדים ליוצאי אתיופיה בכל שלב, מהגן ועד היחידה הצבאית, סיוע בדיור או שירות התעסוקה. מסלולים אלה, המסמנים אותם כחריגים וחלשים, אינם מקנים להם יתרון ממשי. כך, המסלולים הנפרדים ליוצאי אתיופיה בעת הגיוס לצבא מתעלמים מכך שרוב המתגייסים הם "צברים" הרואים בהפרדתם תיוג מעליב, ומציעים להם במסלול ידע ומיומנויות שרכשו מזמן. המסלולים החדשים יוצרים "מדינה אתיופית" חדשה.

החברה השבעה. החברה הישראלית הרחבה שבעה ואינה נותנת דעתה למצוקת יוצאי אתיופיה, ודאי שאינה מבינה אותה. עדות לכך היא מחאת "העם דורש", שראשיה לא שיתפו את יוצאי אתיופיה ואין להם מושג מהן מצוקותיהם.

שתי אוכלוסיות זוכות בבלוג של YES לביקורת המרירה והשיטתית ביותר: המומחים ליהדות אתיופיה וראשי העמותות. נכתב שם כיצד הממסד נשען על חשיבה אנתרופולוגיסטית שמקורה ב"מומחים ליוצאי אתיופיה" למיניהם, העושים במומחיותם קרדום לחפור בו. אלו נותנים לגיטימציה מקצועית לתפיסה המציגה "בעיות" של יוצאי אתיופיה, הקשורות בתרבותם ובמסורתם, ומתעלמת מהמצוקה החומרית, מהתלות בביורוקרטיה, מהאפליה ועוד. חלקים בממסד המומחים אף נותנים לגיטימציה לזלזול ביכולות האינלקטואליות של יוצאי אתיופיה (למשל: מכון פוירשטיין).

המומחים האלה רחוקים מהיכרות עם הקהילה ומהבנת מהשטח, ועל כן מאמצים להם "בני לוויה" ועוזרי מחקר יוצאי אתיופיה. הם מפרשים את המציאות בראייה אירופוצנטרית תוך כישלון בהבנתה, ומסלפים את ההיסטוריה והתרבות של בני הקהילה. הם מציגים את יוצאי אתיופיה כפאסיביים ותלותיים ומתעלמים ממנהיגותם ומעשייתה. הם תורמים לסירוס הרוח, התרבות, הזיכרון וההיסטוריה הקהילתית. הם מדברים בשם הקהילה אך רובם אינם פועלים למענה.

במקביל, הממסד בונה לעצמו קבוצה של משתפי פעולה מקרב העמותות, הקרנות וגורמי הסיוע למיניהם. הללו עושים במצוקה שימוש, על מנת לגייס כסף על גבם של יוצאי אתיופיה, למען העסקה של אנשים שחלק גדול מהם אינם בני הקהילה. בתוך כך, הם "ממתגים" את יוצאי אתיופיה בפעילות גיוס המשאבים כבניה של קהילה כושלת ובלתי מסוגלת. כל זה נעשה לקידום האינטרסים האישיים של אותם מנהלי עמותות, ולקידומם האישי, ובמקרה של המנהיגים יוצאי אתיופיה- תוך פיצול הקהילה והכפפת מנהיגותה, ומתוך תלות מלאה בכספים ובמחלקיהם. בחלק מהמקרים המובילים אינם יוצאי אתיופיה. בני הקהילה הם רק "פועלים שחורים", ואחרים מדברים בשמם. בתעשיית הניצול שותפות גם ההנהגה הדתית, המסורתית והחדשה.

למנה "קטלנית" במיוחד של ביקורת זוכות המנהיגות הפוליטית של יוצאי אתיופיה, המתברגת במפלגות, והיועצים יוצאי אתיופיה המשרתים גופים כגון משרדי הממשלה, הסוכנות, הג'וינט. גם הללו מכונים "מנהיגים מטעם עצמם" ואף "משת"פים". הגינוי אישי וחד.

המאבק ניטש איפוא לא רק מול הממסד, אלא גם בקרב הקהילה. המסר התקיף לראשי המנהיגות הקהילתית היה: די, תפסיקו לשתף פעולה! והשדר של YES לא הגיע רק לקומץ סטודנטים: בקהילה צעירה ופזורה בה הרשת מהווה מדיום מרכזי, האתגר שהציבו נעשה ויראלי. לקולם הצטרפו במידה רבה כותבים צעירים נוספים. למשל, אפרת ירדאי, פעילה חברתית ובלוגרית שתרמה בין השאר כתיבה ישירה ורבת עוצמה בבמות שונות הדנה בגזענות ה"מעודנת" של קבוצות של ליברלים, הומניסטים ואנשי שמאל.

קולה של YES מהדהד גם בתת-התרבות הצעירה, ומצטרף לקולות מחאה העולים מהשטח, כגון שיריה של להקת הראפ מקרית גת, KGC.

"הדרך החדשה": חדשה באמת?

לנוכח הכישלון המוחץ של תוכנית החומש והביקורת הציבורית הגואה על הממשלה והממסד הקולט, ואף על הנהגת הארגונים הקהילתית, התחולל שינוי בעמדת ההנהגה. נציגי הקהילה הביעו סירוב תקיף להמשך ההפקדה של הטיפול בענייניהם בידי משרד הקליטה, כפי שהוחלט בממשלה (החלטת ממשלה מס' 1300 מיום 9/2/14), ותבעו ממשרד ראש הממשלה ליטול את המושכות לידיו. משרד ראש הממשלה הודה בפה מלא בכשלים הרבים בפעולת התוכנית, ואולם באופן לא מפתיע, לא מיהר ליטול עליה אחריות.

הפתרון נמצא בצורת מודל חדש של הידברות: דיאלוג ציבורי על בניית תוכנית ממשלתית חדשה, בו ייטלו חלק כל הארגונים וגורמי ההנהגה של יוצאי אתיופיה. דיאלוג זה, שזכה לשם הנאה "דרך חדשה", הונחה על ידי היועץ הארגוני אלון גל. לרשות הדיאלוג הוצב מערך אינטרנטי חדשני של התייעצות ציבורית בה נטלו חלק מאות אנשים, שעוצב בידי חברת תובנות. מנגנון זה של דיאלוג היה אמור לחדש את האמון בממסד ובכוונותיו.

היו בין בני הקהילה מי שהבטיחו כי לקחי העבר אכן נלמדו, ואכן דרך חדשה נפתחת. ואולם, היו גם רבים שלא השלימו עם הפטנט החדש, שנתפש כאמצעי לקנות לגיטימציה לפעולות ממסד הפסולות והכושלות חרף עוולות העבר. אחדים מהארגונים סירבו להיכנס לתהליך הדיאלוג, בטענה כי משרד הקליטה אינו יכול כלל להוביל תהליך מוצלח לנוכח כשליו הרבים.

האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, עמותה ותיקה שניהלה דיאלוגים רבים עם הממסד, סירבה בתוקף לחזור לתהליך המנוהל על ידי משרד הקליטה ואימצה את הרטוריקה החריפה של YES:

רשויות הקליטה לא קולטות! הן כולאות!
משרד העלייה והקליטה נוהג בקהילת יוצאי אתיופיה כבקבוצת עולים שהגיעה זה עתה. "הדרך החדשה", זהו השם המכובס לתכנית החדשה שהממשלה אישרה פה אחד, ותנוהל כמו קודמתה, תכנית החומש, שהס מלהזכירה. התכנית ההיא, כמו זו החדשה, נוהלה ביד 'רמה' על ידי אותו משרד שהפך להיות פטרונה הבלתי מעורער של קהילת יוצאי אתיופיה בישראל.
לא עוד!
האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה יוצאת חוצץ כנגד ההחרגה הבירוקרטית שהותוותה ע"י ממשלות ישראל.
יוצאי אתיופיה צריכים לקבל שירות על-פי צרכיהם באגפים הרלוונטיים של משרדי הממשלה והרשויות המקומיות!

מנכ"לית האגודה, זיוה מקונן דגו, הופיעה בועדה לביקורת המדינה באוקטובר 2013 ונאבקה נגד המשך הבעלות של משרד הקליטה בענייני יוצאי אתיופיה. בין השאר אמרה:

לא יכול להיות שנישאר כעולים לנצח במשרד הקליטה. […] לא יכול להיות  שהכספים, ה- 500 מליון שקל, הולכים לאיבוד, ובסוף אומרים "אנחנו נכשלנו" ומנציחים את הגזענות [..] כי אומרים: האתיופים האלה מקבלים כל כך הרבה כסף, ובסופו של דבר הם נשארו אותו דבר.

יושבת ראש האגודה, שולה מולא הסבירה את סירובה של האגודה להצטרף ל"דרך החדשה" ואת הסתיגותה מהמהלך:

גם הפעם הטילה הממשלה על המשרד לקליטת עלייה את האחריות להוביל את התוכנית, וזאת למרות שהמוניטין של משרד זה זועק כישלון. על מנת לעקוף כישלונותיו, שכר המשרד שירותים מחברת ייעוץ חיצונית שהגיחה לעולם לא מזמן, עם רטוריקה חדשה-ישנה של "שיתוף הציבור בתכנון מדיניות"… לצערי, כבר עכשיו אפשר לראות את מסקנות הדו"ח הבא של מבקר המדינה.

מנכ"ל עמותת הלה, דני אדמסו, פעיל בולט בקהילה ומנכ"ל לשעבר של האגודה, נימק אף הוא את התביעה להינתקות מממסד הקליטה. לטענתו, משך חמש שנים ניהלו משרדי הממשלה והעמותות היונקות מעטיניהם חגיגת הוצאות מתקציב החומש, אך יוצאי אתיופיה לא נהנו משירותים של ממש. כעת, המשרדים החלשים הללו באים לחדש את תקציבם על חשבון יוצאי אתיופיה, אך הללו שוב לא ייהנו מהתוכניות הסגרגטיביות שיוצעו, שתוצאתן העיקרית היא שהן מוציאות אותם מכלל ישראל. רבים מהארגונים אנוסים להצטרף ל"דרך חדשה" מחשש לתקציבם, אך ראשיהם לא היו מוכנים לשגר את בניהם לתוכניות המוצעות. השותפות בקבלת ההחלטות המוצעת היא לטעמו בלוף מוחלט: "שיתוף הפעולה המוצע לנו הוא בעומק אותו ׳שיתוף פעולה׳ שמציעה הגננת לילדי הגן", כתב במאמר באתר זה.

האגודה הישראלית עתרה לבג"צ נגד הפקדת הניהול של התוכנית בידי משרד הקליטה. האגודה אף בנתה עם שורה של ארגונים אחרים תהליך מקביל לדיאלוג על מדיניות חלופית, שזכה לכינוי "מרחב השפעה". התהליך, שנועד לגבש חזון משותף לקהילת יוצאי אתיופיה, היה גם בגדר אלטרנטיבה ל"דרך החדשה" הנסללת בחסות ממלכתית.

מחאה מתגברת: החזית לשחרור יוצאי אתיופיה

הרטוריקה של צעירי YES מצאה דרכה אל שדה האקטיביזם גם באמצעות קבוצה נוספת, רדיקלית, שבחרה לעצמה את הכינוי האנטי-קולוניאלי "החזית לשחרור יוצאי אתיופיה ממשרד הקליטה". המסר של החזית ברור, ולפיו המאבק ניטש נגד הגזענות הממוסדת של הממסד ה"קולט", ויעדו "לשרוף את כל המערכות המחריגות".

במהלך המחאה, "החזית" הבהירה במעין מניפסט את עמדתה:

הדרישה הנה בסיסית- שוויון בפני החוק. על כן, מתנגדים אנו בכל תוקף, לדרישה דה פאקטו, […] לשים עלינו שרים ומפקחים יוצאי אתיופיה, משל היינו שבט מונוליטי. לא ולא! אנו דורשים הפוך:
אנו דורשים פירוק כל מנגנוני הפיקוח והשליטה מכול הסוגים – בניהול יוצאי אתיופיה או בניהול מוצאים אחרים- ולבטל אותם לאלתר בכול משרדי הממשלה: במשרדי החינוך, הקליטה, הכלכלה, הרווחה, הפנים והצבא.
אנו דורשים וועדה עם כתב מינוי, שתביא הצעות מעשיות לשיפור חייהם של יוצאי אתיופיה.
אנו דורשים לשחרר את אחינו הכלואים במחנות הקליטה, אשר נמצאים שם במשך שנים.
אנו דורשים משפט וצדק כלפי גזענים במערכת הביורוקרטית.

המסר של "החזית" כולל דגש על התנגדות ל"ייצוג" בידי מנהיגים שחורים והטעמה של הצורך בביטול המסגרות הנפרדות לטובת השתלבות שוויונית במערכת החברתית הכללית:

אדוני ראש הממשלה…
לא מועצה או ראשי שבט, שאף אחד לא בחר, הם נציגיה של קבוצה מגוונת כל כך. זכור, הגם שכולנו שחומים, לא כולנו דומים בהשקפתנו. העם בחר בך להיות ראש הממשלה, המפתחות לפעול נכון ועל פי חוק בידיך הם. הגם שאינך קייס או ראש השבט האתיופי, אנו מאמינים לך, שאתה ראש הממשלה, גם שלנו.

החזית נוקטת לשון איומים, ומפנה את האזהרות הישר לנתניהו:

בידך להפוך את הצעירים המבריקים של יוצאי אתיופיה לבוני הארץ המשותפת לכול אזרחיה ובידך להפוך אותם לטרמיטים שיכרסמו ויפילו את הבית הזה על יושביו – הצעירים הללו באו לבנות, אך כשיחליטו שכלו כל הקיצים- בולטימור תביט עלינו בתדהמה!

מתוך עמודו של רה״מ
״בולטימור תביט עלינו בתדהמה״. צילום מתוך עמוד הפייס של רה״מ

החזית נקטה אסטרטגיה בוטה של זיהוי, שיום וביוש של מנהיגים, פוליטיקאים וראשי ארגונים, ובאחד הדיאלוגים אף הציגה עצמה בלשון מחודדת כ"יחידת חיסול". ב-28 למאי הציגה החזית את הבחירה בין המנהיגות הוותיקה להנהגת הצעירים כך:

"זה הזמן להכריע. וזה בכלל לא מסובך. יש פה קבוצה אחת שדורשת חופש, לעומת אחת שדורשת דיכוי ביורוקרטי נוסף. אחת שמורכבת מנציגות הארגונים (משפחת אקלה), פנינה תמנו, טבקה וכו' והשנייה שמקדישים זמן ומחשבה למה שהם עושים. עליכם להחליט! עכשיו זה הזמן!". 

ממניפסט למאבק

לקו של YES והחזית נודעה השפעה רבה על ההתמודדות בקרב הנהגת הקהילה, ובעיקר על העימות שבין התארגנויות של צעירי הקהילה לבין ראשי הארגונים בעת המחאה. כך למשל, דיווח הארץ ב-7 במאי כי שמונה ממובילי המאבק של יוצאי אתיופיה פרשו מפגישה עם נציגי המשטרה, אותה הובילו סגנית ראש העיר תל אביב-יפו מהרטה ברוך ומנכ"ל טבקה עו"ד פנטהון אספה-דוויט. וכך אמר אחד הפעילים המובילים:

המשטרה מנסה לקבוע לנו מי יהיו ראשי המחאה ולנו יש הנהגה ברורה […] אנחנו לא ניתן לפעילים חברתיים ולפוליטיקאים לקחת לנו את המחאה ולעשות הון פוליטי. יש לנו דרישות ומטרות מאד ברורות.

ב"מקום הכי חם בגיהנום" דווח באותו מועד כי בין הפורשים מהפגישה היו גנטו מנגיסטו, ענבר בוגלה (שניהם היו אז מקבוצת "דור אמיץ") מולטו אררו (מקבוצת "אתיופים מאוחדים בעם") ואורית סבהט. פעיל אנונימי צוטט כאומר כך:

הארגונים שישבו שם, זה לא האנשים שלצדנו. זה אנחנו מולם. הם חלק מהממסד. הם נפגשו עם המפכ"ל ביום חמישי עוד לפני ההפגנה, לנסות להרגיע את הרוחות – אותנו. אנשים יצאו להפגין גם בגלל אותה פגישה. נגד השיטה שגופים ממומנים על ידי משרדי הממשלה, שהמשאבים שלהם מגיעים משם, באים ומייצגים את הקהילה. מבחינתנו זה כמו שהמפכ"ל ייפגש עם המפכ"ל. ואנחנו מתחילים להבין שיש פה תרמית […]. אין בזה כלום עבורנו. האנשים האלה נמצאים במשרדים ובמקומות המשפיעים כבר שנים, ולא נעשה שום שינוי.

גם האגודה הישראלית בחרה להימנע מהשתתפות בצוות שניהל דיאלוג עם המשטרה, ונימוקיה דומים במידה רבה לביקורת שהשמיעו ההתארגנויות הצעירות. העימות בין המנהיגות "הותיקה" לבין ההתארגנויות הצעירות המנהלות מאבק מיליטנטי יותר בלט במיוחד סביב הפגישות עם הדרג הממשלתי הבכיר. בעקבות פגישה של "נציגי הקהילה" בפורום מורחב עם ראש הממשלה שרים ובכירים ב-4 במאי דווח כך:

פעילים אחרים במחאה אמרו כי חלק מהמשתתפים בה אינה מייצגים איש. "האכילו אותם ברוגלעך והתנהגו אליהם יפה, אז עכשיו הם מרוצים. שמענו מספיק הבטחות ואנחנו לא מתכוונים להפסיק במחאה שלנו עד שנראה תוצאות". אמר אבי יאלו, ממארגני המחאות בשבוע האחרון.

ראובן רטה, מראשי המוחים ואיש קבוצת "אתיופים מאוחדים" הצהיר בעקבות הפגישה כך:

זה מרתיח אותי. אין דבר כזה "נציגים", כי זה סוג של התייחסות שכאילו עכשיו הגענו מהג'ונגלים ויש לנו קומונות. זה משהו שהיה. פאסה. אנחנו אינדיבידואלים. אין נציגים, והאנשים האלה שנפגשו עם ראש הממשלה לא מייצגים אותנו. […] גם אם ראש הממשלה יגיע להסכמות כלשהן עם אותם נציגים לכאורה, שום דבר לא יצא מזה, כי אם אותם צעירים יחליטו למחות שוב, הם יעשו את זה בלי קשר להבנות של הנציגים. המחאה הזאת היא ביטוי של רגשות, ומה שהעם מרגיש זה מה שיקרה.

doramits

הביקורת הוטחה גם במנהיגים הפוליטיים, או כפי שהם מכונים לא אחת "עסקנים", כגון ח"כ לשעבר פנינה תמנו שטה. גם כלפי מנהיגותו של ח"כ ד"ר אברהם נגוסה (ליכוד), מנהיג קהילתי ותיק וראש עמותת "מכנף דרום לציון", שזה עתה נבחר לכנסת, קם ערעור. בהפגנה שנערכה בירושלים אף נמנע ממנו לנאום. ייתכן שקריאתו להימנע מאלימות לא עוררה את אהדת הדור הצעיר.

בה-בעת, התקיימו מתחים ומחלוקות בין התארגנויות צעירות כגון "המטה המשותף", "דור אמיץ", אתיופים מאוחדים", וקבוצות נוספות בקרב בני הדור הצעיר של המוחים, ואף דווח על קרע בקרבן. כך, למשך תקף גנטו מנגיסטו, שחבר למטה המשותף בהנהגת פנינה תמנו שטה, את קבוצת דור אמיץ:

לצערי יש קומץ אנשים שחושב שרק כוח הוא הפתרון, ללא מחשבה מעמיקה ומטרות ברורות. [..] בהפגנה זו בחרה הקבוצה שקוראת לעצמה 'דור אמיץ' לקחת את האחריות לידם, הם לא מוכנים להידבר עם אף גורם או לבנות אסטרטגיה. אני לא מסכים לסכן חיי אדם בלי מחשבה, לא אסכים להיות מונע על-ידי גורמים אנרכיסטיים ולא על ידי כאלה שלא דואגים באמת לטובת הקהילה. במקום שיש קולות קיצוניים צריך להשמיע את הקול הנחרץ והשפוי שרוצה לשנות באומץ, אבל בתבונה. הקהילה היא לא כלי משחק בידי חבורה שבוחרת לפעול מתוך אמוציות ורגש.

אבי ילאו חשף ב-18 במאי את המצב בניסוח מריר:

נוצר מצב אבסורדי שבו במקום להתעסק במהות אנחנו עוסקים בטפל. המאבק בגזענות הממסדית הוזנח בשל מאבק פנים-קהילתי. ריבוי הפעילים החברתיים והאנשים שרוצים לסייע במאבק יצר מציאות מורכבת ואי-סדר. ממש קטסטרופה. נעשו ניסיונות ליישור קו, כך שנוכל לנהל את המאבק בצורה אחראית ושקולה, אבל הם לא צלחו.

נראה, אם כן, כי הנהגת הקהילה עברה במהלך המחאה תהליכים קשים: ראשית, נתגלעה מחלוקת קשה, בחלקה פומבית, בין ההתארגנויות הצעירות לבין ראשי הארגונים והעמותות הוותיקות. שנית, גם בקרב ההנהגה הוותיקה של הארגונים והעמותות ובקרב הנציגים הפוליטיים שחברו אליה (כגון פנינה תמנו שטה, אברהם נגוסה או מהרטה ברוך) בלטו מחלוקות, וכך למשל, כאשר האגודה הישראלית שהינה ארגון סינגור מוביל, מאמצת במידה רבה את הקו של ההתארגנויות הצעירות. לבסוף, ההתארגנויות הצעירות גילו עוצמה בהובלת ההפגנות והפגינו קו אידאולוגי נחרץ שעורר בקהילה הזדהות והטיל צל על ההנהגה הקיימת, ואולם הן לא היו מגובשות די הצורך בפעולתן, נולדו בקרבן מתחים רבים, והן התקשו להוליד מנהיגות מובילה מלוכדת משל עצמן.

עוד ניכר, כי למגמת ההסלמה שהובילו הקבוצות הצעירות נודעה השפעה גם על עמדת המנהיגות הותיקה והממוסדת. דוגמא בולטת לכך היא קביעתו הבאה של ח"כ לשעבר שלמה מולה, במאמר:

אנחנו, בני דורי יוצאי אתיופיה, נכשלנו כי לא הצלחנו להביא לשינוי אמיתי. […] היום אני קורא לצעירים האלה להמשיך בנחישות. בשלב הבא של המאבק הזה צריך להיות מרי אזרחי. צריך להפסיק להתגייס לצבא, לא להצטרף למשטרה ולהפסיק לשלם מיסים, כי אם המדינה לא סופרת את אזרחיה, מותר גם לאזרחים לא לספור את המדינה.

מתוך עמוד הפייס ״אתיופיה הקטנה״
מתוך עמוד הפייס ״אתיופיה הקטנה״

סיכום: לקחיו של משבר כפול

להתפרצות המחאה של יוצאי אתיופיה סיבות רבות. מאמר זה לא נועד לזהות את "סיבת הסיבות" כי אם לתרום משהו להבנת המציאות. ב"פרשת הדם", היה העלבון הכרוך בהשלכת מנות הדם של יוצאי אתיופיה גורם חשוב כשלעצמו, אך בד-בבד עלבון זה שימש מאיץ להעלאה על פני השטח של מצוקות רבות הקשורות בתהליך ההשתלבות של יוצאי אתיופיה בישראל. בדומה לכך, גם באירועים האחרונים היתה אלימות השוטרים זרז לתהליך שהציף על פני השטח מצוקות עמוקות ומגוונות – והררי כאב.

ראוי להבהיר, כי אין מקום לטענה שהמפולת של תוכנית החומש היתה אירוע בודד, אשר הביא לבדו למשבר האמון בין המדינה לבין הנהגת הקהילה. אירועים נוספים עוררו מחאה ותרמו רבות להתערערות האמון במדינה, ודי אם נזכיר את הגילויים הנוגעים להזרקת דפו-פרוברה לשם שליטה בפוריות הנשים, החשיפה של אפליה שיטתית בהשכרת דירות בקריית גת, החלטות הממשלה בדבר הקצאת מענקי דיור בשכונות מסוימות בלבד, או המאבק על קליטת תלמידים יוצאי אתיופיה במערכת החינוך בפתח תקוה וביישובים אחרים.

אבל חרף זאת, ניתן לטעון כי מאחורי ההתפרצות האחרונה עומד שבר כפול, הממוקד הן ביחסי הקהילה עם הממשלה והן ביחסים בין הגורמים המובילים בקרבה. ראשית, משבר אמון עמוק ביותר עם מוסדות המדינה ובפרט עם מוסדות הקליטה, שהתהווה בין השאר סביב כשלונו של "הפרויקט הלאומי" והגיע לשיאו עם המפולת המביכה של תוכנית החומש. שנית, המשבר הפנימי הנלווה, המתבטא בערעור האמון בהנהגה הצעירה של ראשי הארגונים של יוצאי אתיופיה, בכוונותיה ובכוחה, כמו גם באסטרטגיות השירותיות והסינגוריות בהן היא נוקטת. משבר זה הוליד התארגנויות חדשות וקולות חדשים, המותחים ביקורת קשה על הממשלה ועל הממסד הקולט כולו.

בימים אלה, הממשלה כבר עוסקת בהקמתה של ועדת שרים, וסביר כי בקרוב יוכרז על תוכנית חדשה להתמודדות עם מצוקות הקהילה. ואולם, לא בטוח שהופקו לקחים מניסיון העבר. כמה מסקנות ראשוניות מתבקשות מהניתוח שהובא כאן:

להכיר במשבר הכפול. הממשלה תצטרך לקרוא את המפה, ולתת את הדעת על המשבר הכפול שתואר כאן. כל מדיניות שתנקוט חייבת להיות מכוונת לשיקום האמון הבסיסי עם הקהילה והנהגתה. כל מהלך מוכרח להתחשב בצורך להתמודד עם הקרע הפנימי, ועם ערעור הלגיטימציה של ההנהגה שהובילה את יוצאי אתיופיה עד למאי 2015, ובפרט של ראשי הארגונים. לתשומת לבו של שר הקליטה אלקין: אסור לממשלה להתעלם מהקרע הזה, ודאי שאסור להעמיקו ולנצלו.

שותפות ממשית בקבלת החלטות. על הממשלה לחתור לייצוג הולם של בני הקהילה בשירות הממשלתי, בפרט בדרגות הבכירות, ובד-בבד לנהוג כבוד בהנהגה הקהילתית על כל גווניה, ולשתפה בקבלת החלטות באורח הולם- ולא למראית עין בלבד.

דרך חדשה, באמת. כל תוכנית שתציג הממשלה חייבת להתבסס על דיאלוג ישיר ומקיף עם בני הקהילה, המתאפיין בכנות ובפתיחות לשינוי. יש לעצב תוכנית מפורטת לסגירת פערים, המגובה במשאבים הולמים, ולהפעילה תוך עמידה עקבית בתקציב ובלוח הזמנים לביצועה. חשוב לקבוע יעדי תוצאה קונקרטיים ומדידים ולפעול להשגתם תוך הקצאת כל המשאבים הנדרשים (למשל: העלאת שיעורי ההצלחה בבגרות). בפרט, חיוני להשיג הישגים מהותיים במניעת הפגיעה בילדים ונוער במסגרות קצה (כגון חסות הנוער) ולהפסיק את תופעת ההפניה השגויה לחינוך המיוחד. מבחן חשוב ביותר הוא המאמץ להביא לצמצום מספרם של בני הקהילה הדרים במרכזי קליטה משך שנים, תוך מתן סיוע לקליטתם בקהילה. לשם כך, מן הראוי להפעיל כלי מדיניות אמינים, המלווים בהערכה מהימנה של הצלחתם, לשם מתן מענה מתאים לצרכים הדוחקים של בני הקהילה.

הממשלה תצטרך לתת דעתה לתביעה לשחרר את יוצאי אתיופיה מכבלי ממסד הקליטה. בין השאר, יש לבחון מחדש את פעולתם של מרכזי הקליטה, כמו גם את הפניית יוצאי אתיופיה ל"כפרי נוער" ולמסגרות מבחינות אחרות. יש להרחיב שירותים היוצרים מרחבים משותפים או מחזקים אותם, כגון בתי ספר משותפים ומרכזים קהילתיים משותפים. יש לפעול נגד המגמה להיווצרות שכונות נפרדות ומוסדות נבדלים

די להחרגה. הממשלה תצטרך לתת דעתה לתביעה לשחרר את יוצאי אתיופיה מכבלי ממסד הקליטה, ולצמצם את המוסדות ה"מחריגים", ובעיקר אלה הכרוכים בתלות ובפיקוח. בין השאר, יש לבחון מחדש את פעולתם של מרכזי הקליטה, כמו גם את הפניית יוצאי אתיופיה ל"כפרי נוער" ולמסגרות מבחינות אחרות. יש להכיר בתביעה לחזק את מתן השירות ליוצאי אתיופיה בערוצים המיועדים לכלל הישראלים. יש להרחיב שירותים היוצרים מרחבים משותפים או מחזקים אותם, כגון בתי ספר משותפים ומרכזים קהילתיים משותפים. יש לפעול נגד המגמה להיווצרות שכונות נפרדות ומוסדות נבדלים. עקרון ההכללה צריך להיות נר לרגליה של הממשלה בפיתוח הדור הבא של מערכי הדיור והשירותים.

כן להכללה. אל מול מגמות של הדרה, ראוי לפעול להכללה של סמלי זהות וסממני תרבות של הקהילה במרחבים הציבוריים ובשיח הציבורי. יש לסייע לקהילה לשמר את זהותה, שפתה ומנהגיה, באמצעות תקצוב הולם, ולתת מענה למקומה של ההנהגה המסורתית.

לא לגזענות. על הממשלה להוביל את המאבק בגזענות, ובפרט כך ביחס לגילויי גזענות בקרב השירותים הציבוריים. כך, למשל, חשיפה של תלמיד יוצא אתיופיה לגילויי גזענות בקרב מוריו, בלתי נסבלת וחיוני שהמערכת תלמד להתמודד מול תופעות כאלה אחת הדרכים למנוע זאת, היא כמובן, קליטה של מורים יוצאי אתיופיה, וייצוג הולם בשדרות השירות הציבורי.

די לפירוטכניקה. אסור לממשלה להסתתר מאחורי "פירוטכניקה" של הידברות בערוצים של ייעוץ ארגוני וניו-מדיה. ראוי לנהל דו-שיח ישיר, אישי, המבוסס על היכרות הדדית, כנות, כבוד ואמון. ראוי שראש הממשלה יבחר להיענות לקריאה שעלתה במסיבת עיתונאים שארגנו אחדים ממובילי המחאה: בוא לבקר בשכונותינו, לראות מקרוב את מצבנו, ולדבר איתנו.

דיכוין האלים של ההפגנות היווה דוגמה חיה לכל הרעות החולות שמחאת יוצאי אתיופיה יצאה נגדן: האלימות חסרת ההבחנה, הפגיעה בכבוד, והדבקות בשליטה ובפיקוח. הדיכוי החליש את הקולות בקהילה שקוראים להידברות וחיזק את הכוחות הקוראים למרי. יש לקוות, כי בהמשך הדרך יחול שינוי של ממש במדיניות. זו שעתה של האחריות, והקמת הממשלה החדשה עשויה להיות הזדמנות לשיקום האמון ולבניית תוואי להיחלצות מהמשבר- ובפרט, לראשיתו של טיפול עמוק בשורשיו.

אם השינוי לא יתחולל, אין להוציא מכלל חשבון החרפה ניכרת של עוצמת ההתפרצות וחומרתה בעתיד: הזעם כבר כאן, וכך גם התשתית הארגונית והאידיאולוגית.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. kush

    לטעמי אין פה כרוניקה של הזנחת יוצא אתיופיה בשל היותם יוצאי אתיופיה. מדובר בהזנחה כללית של כל מנגנוני התמיכה בשכבות החלשות והנזקקים באשר הם. מכיוון שיוצאי אתיופיה נזקקים למנגנונים אלו יותר ממגזרים אחרים, הם כנראה אלו שנפגעים הכי קשה מכך.
    קשה לי להצביע על מנגנון ציבורי אחד אשר באמת פועל באופן יעיל לטובת הציבור אותו הוא אמור לשרת. להערכתי, ב 95% מהמקרים על האזרח להלחם על הזכויות שמגיעות לו.

    אז למה לצפות שהיחס ליוצאי אתיופיה יהיה שונה? הם מקבלים את היחס והשירות והגרוע שכולם מקבלים. ההבדל הוא שהם כנראה נפגעים קשה יותר מקבוצות אחרות בציבור.

    לטעמי, לא יכול להיות פתרון ייחודי ליוצאי אתיופיה. יש לבחון את כל מנגנוני הרווחה בישראל והשירות אשר הם מעניקים "ללקוחות" שלהם. רק לאחר בחינה מעמיקה ורפורמות קשות במנגנוני הרווחה ניתן יהיה לבקש ממנגנונים אלו לתת שירות "נכון" ליוצאי אתיופיה.

    אבל בואו נהיה כנים, למי יש כוח ומשאבים לטפל ברווחה כאשר אנחנו כלכך עסוקים "בחיים עצמם" ודע"ש נמצא על הגדרות…

    1. אלון ב

      KUSH, מחזק את תגובתך ואת הנימה הצינית בפסקה האחרונה שבה.
      יופי של סיכום, תודה רבה.