הימין אולי שונא ערבים, אבל השמאל הציוני נגעל מהם

השמאל הציוני – מבוז׳י ועד שלום עכשיו – שוב מפגין את אובססיית ההפרדה שלו ומבקש להסתגר בווילה לבנה בג׳ונגל
חיים חדד

השמאל הציוני, טייק 1:

"אם אשכח ג'בל מוכאבר תשכח ימיני", מלגלג הכרוז של שלום עכשיו אשר הופץ לקראת 'יום ירושלים', על רקע תמונה דהויה ומטושטשת של שכונה ערבית צפופה, בנויה על גבעות. "בשכונת ג'בל מוכאבר במזרח ירושלים חיים כ-200 מתנחלים בלב אוכלוסיה של 22,000 פלסטינים", מוסיף הכרוז, ואם טרם נבעת הקורא דיו מן הזוועה שבקיומם של כל-כך הרבה ערבים ממש פה, לידו, אנו מקבלים מיד את השורה התחתונה, למען הסר ספק: "ג'בל מוכאבר – זו לא הבירה שלי!".

מתוך קמפיין יום ירושלים של תנועת שלום עכשיו
מתוך קמפיין יום ירושלים של תנועת שלום עכשיו

השמאל הציוני, טייק 2:

אני רוצה להיפרד מן הפלסטינים… על כל השטח יושבים 6.1 מיליון פלסטינים, מה נעשה איתם? הם יתאדו?… אני רוצה לשמור על מדינה יהודית… שהם לא יהיו כאן.. שיהיו מעבר לגדר…

כך נאם מנהיג "המחנה הציוני" יצחק בוז׳י הרצוג בכנס הרצליה, ביום ראשון בצהריים.

החודשים שחלפו מאז הבחירות הותירו את בוחרי "השבט הלבן", אשר כשל בנסיונו להשיב לידיו את השלטון מידי שנואי-נפשו – מנשקי המזוזות והקמעות, נבוכים ומבולבלים. לצד ההכרזות הרגילות שכבר הפכו לחלק מהוויי השבט מדי תבוסת-בחירות מאז 77׳ (לעזוב הכל וללכת מפה, לתת למדינה לקרוס, לשבת לבד בחושך ואתם-עוד-תבואו-אלינו-על-ארבע), ניכרות הפעם בשבט תחושות חוסר אונים והתבדלות חמורות מהרגיל.

בפרט דברים אמורים בחוסר יכולתו או רצונו של השבט לבחון מחדש ולרענן את התוכנית המדינית הכושלת שלו, שמעלה עובש מזה 22 שנה (והציניקנים יאמרו – 67 שנה), ומסתכמת בעקרון פסיכולוגי-פוליטי אחד: הפרדה. עקרון ההפרדה, אותו מעלים על נס מנהיגי השבט שוב ושוב, הוא עבורם עיקר-העיקרים בתפיסת "ניהול הסכסוך" שלהם, הדגל החשוב שבכל הדגלים. בעבר הטיפו לו מנהיגיו המיתולוגים של השבט – רבין וברק – וכיום נמצאו ממשיכים נאמנים לדרכם בדמות יאיר לפיד ("לא מסיבת נישואין אנחנו מחפשים עם הפלסטינים, אלא הסכם גירושים") ויצחק הרצוג. אובססיית ההפרדה הזו היא עוד אחד מהפרדוקסים הבלתי נגמרים של המציאות הפוליטית הישראלית. מן המפורסמות הוא שבכל מדינה שואף הימין להתבדלות ולהסתגרות, בעוד שהשמאל מטיף לגבולות פתוחים, והתמזגות עם המרחב. בישראל המצב הפוך: המתנחלים שוללים את חומת ההפרדה, ואילו המרכז-שמאל הציוני, משרון ועד הרצוג, מקדם אותה.

(בסוגריים יש לומר: השאיפה העמוקה להפרדה מן הערבים היא רק מקרה פרטי, מוחצן יותר, של שאיפתו האמיתית, הרחבה יותר, של השבט הלבן: השאיפה להפרדה מן החברה הישראלית, ובחשבון כולל מן המזרח התיכון כולו).

הבחירות האחרונות, בהן חש עצמו השבט הלבן כמגדלור בודד, זוהר, של רציונליות באוקיינוס של פראות, יצרים, דת ואמונה בסגנון מזרחי/מזה"תי, דווקא חידדו אצלו באופן פרדוקסלי את התשוקה העמוקה הזו. פרדוקסלי, יש לומר, משום שיצר הקיום של מחנה מצטמק שהדמוגרפיה שלו, איך נגיד את זה בעדינות, לא משהו, היה אמור לעורר בו דווקא את התגובה ההפוכה: להתחבר, להתחדש, ליצור בריתות ודיאלוג עם גורמים שונים בפסיפס האינטרסים, הזרמים, והשבטים המרכיבים את החברה הישראלית. אך לא כך היה. השבט נותר מסוגר בעצמו, כואב את הפסדו. חמוץ.

נראה שנבצר מ״שלום עכשיו״ להבין שבשלום או במלחמה, בטוב או ברע, ג'בל מוכאבר, ובית חנינא, וסילוואן וכל אותן שכונות "מפחידות" הן חלק בלתי נפרד מירושלים, ויוסיפו להיות כך גם בעתיד. שכן – ללא קשר לסוגיית הריבונות – לא תהיה, ואסור שתהיה, חומת ברלין בלב ירושלים, והעיר תוסיף להיות העירוב האנושי הרבגוני והמיוחד שהיא. אי אפשר לסגור את מזרח העיר בקופסא, להשליך אותה מאחורי הגב, ולזרוק את המפתח. ומדוע שנרצה לעשות זאת בכלל?

ומכאן מגיעים שלום עכשיו. אין לי דבר נגד התנועה הזו, להיפך, אבל הקמפיין המצער שלה (בלי להידרש למילים חריפות יותר) מעיד על כך שגם היא יודעת את נפש-שבטה, ומבינה שהקלף החזק ביותר שלה ביחס לתעמולה הפנימית כנגד השליטה בשטחים אינו הפרת זכויותיהם של מיליוני בני אדם, אינו אי-צדק וחוסר הגיון פוליטי ואנושי שמחירו בכסף ובדם נורא – לא. הטיעון ששולפת תנועת השמאל הציוני הותיקה כנגד השליטה בשטחים הוא העובדה הפרוזאית למדי שפשוט יש בהם מלאאאא ערבים. מלא. לא תאמינו כמה. וערבים… נו, ערבים זה פחות הקטע שלנו. בטח שאנחנו לא רוצים כל כך הרבה מהם לידנו, בתוכנו, במדינתנו.

נראה שנבצר מ״שלום עכשיו״ להבין שבשלום או במלחמה, בטוב או ברע, ג'בל מוכאבר, ובית חנינא, וסילוואן וכל אותן שכונות "מפחידות" הן חלק בלתי נפרד מירושלים, ויוסיפו להיות כך גם בעתיד. שכן – ללא קשר לסוגיית הריבונות – לא תהיה, ואסור שתהיה, חומת ברלין בלב ירושלים, והעיר תוסיף להיות העירוב האנושי הרבגוני והמיוחד שהיא. אי אפשר לסגור את מזרח העיר בקופסא, להשליך אותה מאחורי הגב, ולזרוק את המפתח. ומדוע שנרצה לעשות זאת בכלל?

ומכאן מגיע בוז'י "שיהיו מעבר לגדר" הרצוג, שעל קצה לשונו ממש עמדה כבר האמת במערומיה, אילו רק היה אומר אותה סוף סוף: שיהיו גם על טיל לירח מבחינתי, בכלוב, או בעמאן (היכן שהאיש שאני ממשיך את דרכו, יצחק רבין, גירש את ערביי אל-רמלה ואל-ליד ביולי 1948) – רק לא בינינו, לא כאן.

כמה מעט תבונה פוליטית יש באמירות מסוג זה, כמה מעט תבונה אלקטורלית. הרי הבוחרים הערבים (המהווים כ-15% מכלל בעלי זכות הבחירה בישראל נכון להיום) הם, לכאורה, חלק מהגוש האלקטורלי של הרצוג, מדוע – אם כן – שישאף לצמצם את מספרם? להעבירם "מעבר לגדר"? מדוע שיסתייג מהם בפומבי בצורה כה בוטה, איזה הגיון יש בכך? יש הגיון, אם מבינים שכל המילים היפות מכסות על שאיפתו הבסיסית של הרצוג ושל האלקטורט שלו, שהיא לבודד עצמו ככל הניתן "מהם".

כן, הימין הישראלי מידרדר מדחי אל דחי, לעבר שנאת אדם בכלל ושנאת ערבים בפרט. המגמות הפאשיסטיות בתוכו מחריפות, ועתידנו תחת שלטונו נראה קודר מתמיד. אך האלטרנטיבה שמציג המחנה המכונה "שמאל" איננה אלטרנטיבה המבוססת על שוויון, זכויות, וכבוד לכל אדם באשר הוא – אלא אלטרנטיבה המבוססת על סלידה, התבדלות, ורצון להסתגר בגטו, וילה לבנה בג'ונגל.

הימין שונא ערבים – אבל חלק גדול מהשמאל הציוני-האשכנזי פשוט נגעל מהם, ומכל מי שאיננו הוא. איזו מחלת נפש קל יותר לרפא?

כנראה שיעניין אותך גם: