• לאה צמל
    גנובה עליה
    זכרונותיה של מתמחה לשעבר במשרד של לאה צמל
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    טור חדש של ריקי כהן בנלולו על מאבק יומיומי לחיים בכבוד

הבנאליות של הנורמליזציה: על כנס ״שתי מדינות - מולדת אחת״

התכנון היה לקיים אירוע ישראלי-פלסטיני, כיאה ליוזמה שהחזון שלה מתנגד למנגנוני ההפרדה של הכיבוש. אבל על אף הקסם המובן ש״במפגש משותף״, הוא לא באמת אפשרי כרגע
רלוקה גנאה

ביום חמישי האחרון התקיים הכנס הציבורי הראשון של יוזמה שאני שותפה לה, "שתי מדינות – מולדת אחת". כפי שכבר פורסם, נאלצנו לשנות את מתכונת הכנס ברגע האחרון. במקור, האירוע היה אמור להערך בבית ג׳אלה כאירוע ישראלי-פלסטיני משותף, כיאה ליוזמה שהחזון שלה הוא ארץ פתוחה, בה לאזרחי שתי המדינות העצמאיות – ישראל ופלסטין – יש את הזכות לנוע ולהתגורר בכל חלקיה. זהו חזון של שותפות, שמנוגד למנגנוני ההפרדה של הכיבוש. אבל לחץ של פעילים פלסטינים, שראו בכנס כזה הכשרה של ההתנחלויות ונורמליזציה של הכיבוש, אילץ אותנו לקיים בירושלים המערבית כנס ישראלי, שפונה לציבור הישראלי, עם נוכחות פלסטינית סמלית בלבד.

התסכול בימים האחרונים שלפני הכנס היה רב. לא מעט קולות קראו לבטל או לדחות את הכנס עד למועד שבו נוכל לקיים אירוע ישראלי-פלסטיני. בבוקר הכנס, שמעתי על כמה פעילים ישראלים שהחליטו שלא להגיע, מכיוון שלא ראו טעם בהשתתפות באירוע שאינו משותף.

אבל בסופו של דבר, הכנס התקיים. רק כשעמדתי באולם המלא הבנתי עד כמה ההתעקשות על אירוע משותף בתנאים הקיימים היא מנותקת – לא רק מהמציאות של הכיבוש, אלא גם מהמציאות הפנים-ישראלית. קשה להודות בזה, אבל כל עוד הכיבוש בשטח נמשך, מפגשים ישראלים-פלסטינים הם בגדר נורמליזציה של הכיבוש, לא משנה עד כמה הכוונה מאחורי המפגשים הללו טובה. אולי אפילו להפך – דווקא כשאת המשתתפים משני הצדדים מאחדת התמיכה בסוף הכיבוש, מפגשים כאלו מייצרים אשליה של עשייה ושל שינוי, כשבפועל לא קורה שום דבר.

הרי מה שיביא לסוף הכיבוש הוא לא הידברות בין הכובש והנכבש, אלא שינוי מדיניות בצד הישראלי.

קשה להודות בזה, אבל כל עוד הכיבוש בשטח נמשך, מפגשים ישראלים-פלסטינים הם בגדר נורמליזציה של הכיבוש, לא משנה עד כמה הכוונה מאחורי המפגשים הללו טובה. אולי אפילו להפך – דווקא כשאת המשתתפים משני הצדדים מאחדת התמיכה בסוף הכיבוש, מפגשים כאלו מייצרים אשליה של עשייה ושל שינוי, כשבפועל לא קורה שום דבר

זו אמת טריוויאלית ממש, אבל בתוך ההכנות האינטנסיביות לכנס היא נדחקה הצידה, לטובת הקסם המובן שב״מפגש משותף״. זאת כשבעצם, מפגש כזה הוא לא באמת אפשרי. התנועה שלנו יכולה וצריכה לפעול באופן מתואם בשני הצדדים, אבל ״משותפת״ היא לא יכולה להיות. לא עכשיו. החזון שלנו מדבר על ארץ אחת, פתוחה, אבל התנאי שמאפשר אותה הוא שתי מדינות ריבוניות. כל עוד הכיבוש נמשך, השותפות חייבת להיוותר בגדר חזון, וכל אחד מהצדדים חייב להתמקד בציבור שלו.

וגם כאן אין סימטריה. מה שצריך להשתנות הוא קודם כל המדיניות הישראלית. ולכן התעקשות על קיום הכנס דווקא בבית ג׳אלה היתה מביאה אותנו לזנוח את המטרה האמיתית של התנועה שלנו: להשפיע על השיח הציבורי הישראלי. בתחילת הפעילות החלטנו לוותר על תרומות מקרנות וממדינות זרות, ובכך ויתרנו גם על הכנסים ה״משותפים״ במלונות באירופה. ועשינו את זה כי ברור לנו שהעבודה האמיתית נעשית כאן – בקריית שמונה, בואדי ערה, בבאר שבע, ביפו.

הכנס בשבוע שעבר היה מלא תקווה, לא מעט בזכות הקהל, שהיה מגוון בהרבה מהמקובל באירועים מסוג זה. והקהל הזה, ברובו, לא יגיע לבית ג׳אלה. הוא כן הגיע לירושלים.

רלוקה גנאה היא פעילה בתנועת ״שתי מדינות – מולדת אחת״

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דן וקסלר

    המאמר מחזק את האמירה על האופן שבו התנועה גורמת לנורמליזציית הכיבוש.
    "האמת הטריוואלית ממש" היא שהצד הישראלי צריך לשנות את דעתו, וזו גם מטרת התנועה לשנות את השיח הישראלי. עד כאן על פניו המציאות ומטרות נכונות כולנו רוצים לשם.
    אבל נקודת המוצא הזו מובילה לפרקטיקה, לפחות לפי איך שהיא משתקפת בטקסט, שהשיח יכול להיות חד שיח בין הכובש לכובש. שהצד הישראלי בינו לבינו יכול לקבל החלטה, יכול להתוות את הדרך ומה שמתרחש בצד הפלסטיני אינו באמת מעניין (או מעניין בכך שיש חברים פלסטינים שמקבלים אותו ולאחרים לא תהיה ברירה אלא להצטרף אם זה יוביל לסיום הכיבוש).
    המציאות לא מכתיבה שהכובש והנכבש לא יוכלו לדבר. המציאות מכתיבה דבר אחד את חוסר הסימטריות כפי שכתבת. ובחוסר הסימטריות הדבר היחיד שיש לעשות הוא לשבור את חוסר הסימטריות. זאת אומרת שדעת הנכבש תבוא בחשבון.
    גם אם הכובש (למרות שהוא מתנגד לכיבוש) מאמין שהוא יודע מה הדרך, ושהוא מבין את רוח העם בישראל ומצליח לגייס אליו, אנשים שבמתכונת הסכם שונה לא היו מתגייסים – אם הוא מתעלם מהנכבש אז הוא כובש. אולי לא את האדמה אלא את השיח. ובכך הוא עושה נורמליזציה לכיבוש (וזה בלי להיכנס לתוכן שגם מנרמל את הכיבוש, אבל נעשה הנחות כי על פניו גם את שיבת הפליטים הפלסטינים).
    אם הועדות העממיות אומרות במפורש שהפתרון המוצע אינו מתאים להשקפת עולמם – אז לא צריך כפות את הפתרון, צריך לדבר על מה כן הפתרון. האם באמת אי אפשר לדבר? את הרי יודעת שזה לא נכון! קחי למשל המפגש שהיה בחברון של תנועת התחברות-תראבוט, אמנם לפני כמה שנים אבל היה – אפשר!
    כן השיח בישראל צריך להשתנות, כן רק אם בעל הכוח יוותר על הכוח יהיה סוף לכיבוש. אבל אין דרך קסם לשם ואין פתרונות קסם. הדרך תהיה ארוכה ואיטית, אולי בסופה הפתרון המוצא על ידי "שתי מדינות מולדת אחת" יהיה מקובל על כל הצדדים, אולי לא (אולי זו תהיה מדינת כל אזרחיה, או שתי מדינות), אבל מה שבטוח הוא שכדי לעשות שלום צריך לעשות אותו ביחד – ליצור אמון בשני הצדדים, אמון שמתחיל בכך שהקול של הצד האחר ישמע, גם כשלא נוח לשמוע אותו (וזה מה שהכובש הכי שונא).
    המצב בארץ היום הוא נורא, והכיבוש לא הולך להפסק בקרוב. במקום באמת לחשוב בשמאל איך פועלים בתוך ישראל, איך בונים שמאל אחר שלא נתפס כאליטיסטי וצדקני, איך בונים תנועה יהודית ערבית בתוך ישראל, איך יוצרים שיח אמיתי עם שותפים פלסטינים. אנחנו נכנעים לשיח ולפחד, ואנחנו פולטים משפטים כמו "'מפגש משותף'… הוא לא באמת אפשרי" – אפשרי גם אפשרי ורק כשנוכיח שאנחנו לא מפחדים ומקיימים אותו נקדם פה שלום.
    ואני מאוד רוצה להאמין שמה שנכתב כאן הוא לא אמונתם של כל היוזמים.
    די לכיבוש!

  2. דןש

    לצערינו בעולמנו לא קיים "יצור" כזה. כל מדינה וגבולותיה המוגדרים שלה. בכל מדינה קיימים אזרחים בעלי אזרחות מובהקת שלה. לכל מדינה ישנם חוקי התאזרחות משלה.
    למדינת ישראל קיים חוק השבות ( חוק בעייתי, שאינו מקנה אזרחות שוות זכויות לזכאים ) אני מניח שבמדינת פלסטין תוכר זכות השיבה. כמובן שרק ב"זכות" שני חוקים אלו לא ניתן יהיה לממש את אידיליאת ה"ארץ הפתוחה".
    תקומנה שתי מדינות לשני העמים כאשר במדינת ישראל יהיה קיים מיעוט ערבי בעל אזרחות ישראלית ובמדינת פלסטין מיעוט יהודי בעל אזרחות פלסטינאית.
    על נושא זה חייבים לעבוד – זה יצור את פריצת הדרך.

  3. פריץ היקה הצפונבוני

    1)לדן וקסלר ארוך מדי לתגובה.קראתי רק כמה משפטים ברפרוף. והבנתי שאתה חוזר ל לדינה 1 לכולם מה שלדעתי לא ישים בכלל.
    2)לעינין המפגשים המשותפים שרלוקה מתיחס אליהם. אלה השוללים אותם בגלל הכיבוש .מתעלמים מכך שמקרה הזה מטרתם לסיים את הכיבוש . ואלה הרואים בהם חזות הכל מתעלמים מהקשיים הנובעים מהמשטר הקיים עשרות שנים ושהביא פלסטינים רבים ליאוש והכתיב את העמדה שנמאסו עליהם השיחות(שבעצם התכונו ל,,תהליך שלום׳׳ וו,,חידוש השיחות׳׳ של השלטון הישראלי שכל כונתו להמשיך את משטר הכיבוש הנוכחי) ויש עבודה רבה לתומכים בצד הםלסטיני להתגבר על היאוש ולשכנע את המתנגדים בצדקת דרכם. מסמך הנקודות הרי התקבל בהסכמת הנציגים משני הצדדים.

  4. עדנה זיידמן

    כל פעילות שהיא אנטי כיבוש לא חשוב מה הגדרתה ומה אופיה נחוצה והכרחית
    בימים אל ה של הנהגה הלוקה בעיוורון מוסרי..כל שתהיינה יותר התארגנויות.מחאות
    והתנגדויות ,כך אולי תיה איזה תזוזה ולו זעירה בדעת הקהל המסומם.
    מחאה מלמטה חשובה.מ
    הלבטים של הכותבת מובנים ולגטימיים.היוזמה שלה חשובה!