אם ״נשמות לוינסקי״ היה רק סרט

נשמות כמו רלי, רתם, נתן, לנה, ליאן ועוד רבות רבות וטובות חיות כאן שקופות בינינו, 
נראות על ידי מתי מעט. וגם אלו שרואות מצליחות לסייע מעט מאוד. פה ושם. על הסרט התיעודי ״נשמות לוינסקי״ – שהוא לא רק סרט, אלא החיים של אנשים ונשים בלי בית
הדס גול ורעות גיא

אם ״נשמות לוינסקי״ היה רק סרט, אז המצלמה היתה קצת מתרחקת עכשיו, מראה אותנו מרוסקים על הספות, אלון עם הזרוע מקופלת על הראש, אני בוהה בכתמים בתקרה. אם היו מצלמים סרט אז עכשיו המצלמה היתה זזה אל התמונה שעל הקיר שצילם קיקו, בזולה, לפני שש שנים, מתמקדת בכתובת "איןליכלוםבראש". ברקע לא הייתה מוזיקה. היה השקט הזה. שקט סמיך. הבמאית היתה צריכה לבחור איזו סצינות ייכנסו. יום הצילומים ארוך ועמוס, הרבה התרחשויות, רובן יישארו על רצפת חדר העריכה.

אם ״נשמות לוינסקי״ היה סרט, העיניים של רלי היו חייבות להיכנס, העיניים שלה כשהיא אומרת לי שהיא בכלל לא רוצה שאני אהיה עובדת סוציאלית שלה, או מתנדבת, או מלווה, או פעילה. תודה אבל לא תודה. באיזה קטע את חושבת שכשאני בודדה אני צריכה עובדת סוציאלית וכשאת בודדה את צריכה חברה?

בערוץ אחר רלי היתה כבר דמות ראשית. עכשיו היא בקושי נכנסת. ככה זה כשיש לך דירה, כבר לא באמת דואגים לך. ושלא יספרו לך סיפורים. כבר שנתיים שאני בלוד ובקושי שלושה טלפונים קיבלתי. אוהבים עאלק. אפילו ארגז מסכן לא נותנים לך כי "יש לך בית". לכי תספרי להם שבית זה לא ארבעה קירות מסריחים. שבית לא היה לך בחיים ואולי גם לא יהיה. נסי לספר להם שאת לא מזהה את החיים שלך כבר, שאין לך כיוון. ספרי איך נבהלת אתמול כשהיו לך דקירות חזקות, איך ביקשת שיחות משלושה אנשים זרים כדי להתקשר אליהם. אנשים זרים בעצמם. עאלק רוצים לעזור… אפילו לענות לטלפון הם לא יכולים. ועוד לך, שאף פעם לא מתקשרת, שברור שזה דחוף אם את מנסה. ונכון שזה לא המספר שלך, אבל זה רק כי אין לך פאקינג חמישים שקל למלא שיחות בפלאפון אז מה הם רוצים?

זין תספרי להם את זה. את לא תתני להם את התענוג. כבר עדיף לקלל את האמאמא שלהם כמו שמגיע להם, לתת להם סיבה טובה להרחיק אותך. לפחות ככה לא תהיה אשליה שאת עוד פה.

רלי חייל וחברה. צילמה: רלי חייל
רלי חייל וחברה. צילמה: רלי חייל

אם ״נשמות לוינסקי״ היה סרט, מה עם ליאן? אולי עדיף שלא. אולי עדיף שהיום הזה לא יתועד בשום מקום, שהיא תוכל לשכוח. עדיף לה לשכוח איך ישבה על המדרגות עם מבט חלול ולא הסכימה לזוז גם כשהשכנה המבוגרת ביקשה ממנה בחשש. עדיף לה לשכוח איך הבינה שמפחדים ממנה, איך ההבנה הזו קרעה אותה לחתיכות מבפנים, גרמה ללב שלה להתכווץ קטן קטן, מרוכז וקשה. איך צעקה על השכנה שהיא מטומטמת, איך סירבה לצאת החוצה, איך התביישה לחזור, איך הכל התפרץ לה החוצה מהעיניים במים מלוחים כששאלתי אותה מה קרה לה. היא בטח גם תשמח לשכוח איך עוד חלום על בית קטן עם וילון במטבח ומלא אור מתרחק ממנה שוב, למרות שהיא נאחזת בו חזק חזק, מוכנה לעצום עיניים ולא לראות, לא להרגיש, לא לחיות.

אם ״נשמות לוינסקי״ היה סרט, נניח סרט מתח, כשצלצל הטלפון והמספר של אתי היה על המסך מישהו היה צועק "אקשן". זה היה אוף-סקרין. היא לא אוהבת שמסתכלים עליה, בטח לא כשהיא הולכת בקושי, מנסה לספר בבהלה שאין לה מושג איפה היא נמצאת, היא לא יודעת אם היא בירושלים או בתל אביב, היא לא רואה מסביב אנשים, היא בוכה. היא צוחקת. היא מבקשת שאעזור לה. היא מפחדת ממני. בטח המוזיקה הייתה הופכת קצבית יותר, אווירה של מתח… האם הגיבורה תצליח להסביר איפה היא? האם אני אצליח להגיע אליה בזמן? כמה סוללה נשארה לה בטלפון? מי יגיע אליה קודם, אני או האיש שממנו ברחה?

האמת זה לא משנה, היא גם ככה בסוף מתה, הנה, הרסתי לכם את המתח. סליחה שהרסתי, אבל לא באמת חשבתם שאפשר לחיות ככה לאורך זמן, נכון?

אם ״נשמות לוינסקי״ היה סרט, אז ללא ספק רתם היא הגיבורה. אם העדשה תישאר קרובה מספיק זמן זה יקרה. היא תופיע. היא תכבוש את הקהל. מה שחשוב בסיפור של רתם זה לא הלקוחות או הסמים או הניתוקים, היא יודעת כבר ששום דבר מלבד המוות לא עושה שקט בנשמה. הפרק שלה הוא דווקא על אהבה. היא תגיד שזה לא פייר שהיא קיבלה פרק על משהו שלא קיים, אבל המצלמה תקלוט את הלבבות בעיניים העצובות שלה. רתם תיכנע. וזה יכאב. אבל אז היא תגיד, סוף סוף היא תגיד ישר וברור למצלמה: אני לא מאמינה באהבה. זונה מגיל 11, אין לך מושג איזה סימנים יש לי בגוף. זה לא עובר. זה לא יעבור אף פעם. אף פעם זה לא יעבור.

אם ״נשמות לוינסקי״ היה סרט, לנה גרנובסקי ז"ל היתה יכולה להיות אחלה גיבורה, הסצינה תהיה מושלמת. אין סיכוי שתסתיים כמו שהתחילה, בטוח שיהיה מכשול, התפתחות, הבנה. בטח הבנה. לנה בחורה נבונה, תמיד אמרו לה את זה. אבל את לנה צריך להספיק לצלם מהר כי לא ברור עוד כמה זמן היא תישאר. היא גם הזהירה מראש שהיא לא הולכת להישאר פה יותר מידי. מלה של לנה זאת מילה. היא לא תגמור כמו כולן. אין סיכוי. ובאמת ב- 7.3.13 היא התאבדה. שום אזכור לא היה, שמעתי שכמה חסרי בית הרימו לכבודה כוסית וודקה. בטח תלו תמונה לזכרה בהוסטל, ופוסט שזכה לשישה עשר לייקים בפייסבוק. רלי אמרה אז, עזבי, לא שופטים אדם בזמן המוות. אין לי מה להגיד לה דברי פרידה. רק תכתבי שהיא מתה זה הכל, ושכבר תנוח בגן עדן. לפחות שם שתנוח. מזל שעוד הספקתי לצלם אותה, אז, כשהחלטנו לחגוג לרלי יומולדת 52 בפעם הראשונה בחיים, באיכילוב למטה, איפה שכולם באים לנוח. וגם חגגנו את הסרטן שניצחה. או לפחות שחשבנו אז שהיא ניצחה. לא חשוב, העיקר שחגגנו.

לנה גרנובסקי ז״ל. צילמה: רעות גיא
לנה גרנובסקי ז״ל. צילמה: רעות גיא

אם ״נשמות לוינסקי״ היה סרט, אפשר שהוא גם היה סרט קרב. דרוש מאמץ בלתי סביר בכל קנה מידה נורמטיבי לשרוד את החיים האלו בנתונים ובמשאבים הפיזיים והרגשיים שיש לנשמות כמו רלי, רתם, נתן, לנה, ליאן ועוד רבות רבות וטובות טובות שחיות כאן שקופות בינינו, 
נראות על ידי מתי מעט. גם אלו שרואות, כלומר אנחנו, זאת אומרת חלקנו, חלק מהזמן, בסך הכל מצליחות לסייע מעט מאוד. פה ושם. הצלחות קטנות ממש.

ברוב השעות מחזיקים תקווה איפה שרק מי שסובל מתיוג פסיכאטרי יכול להחזיק, אחרת איך אפשר להסביר. 
רוב הזמן אנחנו מסתכלות עליהן נרמסות תחת ערימות הביורוקרטיה, חוסר הרלוונטיות של השירותים לחייהן, חוסר האונים של אנשים טובים שעובדים במערכת, ועייפים ממנה כמעט באותה מידה שבה הנשמות עייפות מהחיים, כל כך עייפות שמפלרטטות עם הרעיון לעזוב את הגוף אחת ולתמיד, כל פעם מפלרטטות יותר ויותר. עד שזה מצליח, והן עוזבות באמת.

אם ״נשמות לוינסקי״ היה סרט, עוד מעט הייתי שומעת "קאט". מכבה את האור. מתרסקת חזרה אל הספה, לבהות בכתמים על התקרה, לנשום לרווחה בהקלה שזה רק סרט, אבל ״נשמות לוינסקי״ הוא לא סרט. הוא החיים של אנשים שאין להם בית.


רוב הזמן אנחנו מסתכלות עליהן נרמסות תחת ערימות הביורוקרטיה, חוסר הרלוונטיות של השירותים לחייהן, חוסר האונים של אנשים טובים שעובדים במערכת, ועייפים ממנה כמעט באותה מידה שבה הנשמות עייפות מהחיים, כל כך עייפות שמפלרטטות עם הרעיון לעזוב את הגוף אחת ולתמיד, כל פעם מפלרטטות יותר ויותר. עד שזה מצליח

השירותים הקיימים כיום לאנשים חסרי בית עובדים כמערכת של גמול, רק מי שתשתף פעולה עם המערכת, תתקדם בטיפול, תסכים לשנות את ההרגלים, הדפוסים, את כל מה שהיא מכירה, רק היא תוכל להגיע בסופו של דבר לבית, וגם זה לא בטוח, ובטח שלא לתמיד, זמני כזה, תמיד זמני, תמיד רק סיוע, אף פעם לא הפתרון.

לעזוב את הסמים, את הרחוב, את החברים, את הזנות, את כל מה שמוכר ושומר מפני הכאבים תמורת משהו ממש לא ודאי וידוע. לא כולן יכולות. לא כולן מצליחות. זה לא אומר שהן צריכות למות ברחוב. יכול להיות להן עדיין בית. קודם כל פיזי ואולי אחר כך גם רגשי. אולי גם לא.

בעולם, מודלים מוצלחים להתערבות עם אנשים חסרי בית הם מודלים שעובדים על פי עקרון של "דיור תחילה". המודל קובע שהסדר הפוך: שלמי שיהיה לה בית קבוע יהיה גם סיכוי טוב יותר לשפר את חייה באופן ספירלי, כלומר כל פעם קצת יותר. לכן לשם אנחנו צריכים לשאוף כשאנחנו רוצים לשנות את החיים של אנשים חסרי הבית. לא פחות מזה, קודם כל בית.

לנשמות לוינסקי עדיין אין בית, אולי גם לא יהיה, אבל יש להם נשמה יתרה. והנשמה היתרה שלהם היא החסרה שלנו, לכן אנחנו קשורות בהן כל הזמן. אי אפשר לכבות את זה. אי אפשר לא לדעת את זה. יש אנשים חיים מתים בינינו, אבל מתים לחיות. צריך לתת להם בית, אחר כך את כל השאר.

הסרט הדוקומנטרי ״נשמות לווינסקי״ ישודר ביום שבת ב-13:00 בערוץ הראשון; בימוי, הפקה, תסריט ותחקיר: קלאודיה לוין.

הדס גול היא מנהלת ״גלגל – בית הידידות״, לצעירים וצעירות חסרי בית בירושלים, עמותת עלם. רעות גיא היא ראש תחום קצה ונערות בעמותת עלם.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.