״סולידריות בגאווה״: פרויקט פוליטי של אמפתיה

בין קלישאת ההומו התל אביבי האשכנזי המתנשא לקלישאת האם החד הורית המזרחית ההומופובית: התארגנות פוליטית חדשה מציעה סולידריות בין מאבקים, שמערערת על נסיונה של ההגמוניה להפריד ולמשול

לפני שבועיים התקיים מפגש ראשון של התארגנות חדשה בשם "סולידריות בגאווה", בהובלת יגאל אברהמי, ספיר סלוצקר עמראן, שי הבט ורעות נגר, בו השתתפו חברי הקהילה הגאה ופעילים חברתיים של תנועת "לא נחמדים – לא נחמדות". הקטליזטור למפגש היה, בין היתר, הסרט "גאווה" המספר על הסולידריות של חברי הקהילה הגאה עם קבוצת כורים שובתת באנגליה של תאצ'ר. פתאום נדמה שיש אפשרות דומה להתארגנות שכזו בישראל, לאור הפעילות המשותפת של ה״לא נחמדים – לא נחמדות״ עם הקהילה הגאה בבחירות האחרונות כנגד המדיניות המפלה של מפלגת הבית היהודי. ובהצטלבות שבין ההשראה שנתן הסרט לבין מציאות הפוליטית בישראל, נפגשנו כדי למצוא דרך להפוך את הרעיון של ברית מדוכאים למאבק משותף ומתמשך של קבוצות מוחלשות.

הדיון שהתקיים דמה לדיונים רבים על התארגנויות פוליטיות חדשות בהם נכחתי, שוחחנו על מטרות, פעולות, גבולות המאבק וכדומה. וכמו שהיה צפוי שיקרה בהתארגנות פוליטית חדשות שמבקשת לערער על הסדר הקיים של ההפרד ומשול, הפיל בחדר הוא כל מי שאינו בחדר – קלישאת ההומו התל אביבי האשכנזי המתנשא הממוצע, קלישאת האם החד הורית המזרחית קשת היום ההומופובית; כל מי שבדמיון או במציאות, במובן מסוים או במובן אחר, מאיים לערער על הסדר המתהווה של מה שהרגיש לי כמו השבט החדש והקטן הזה.

אולי שווה לעצור כאן רגע ולהגיד שלא היה קול אחד דומיננטי, אלא שעלו מגוון של עמדות ודעות ואעשה עוול אם אטען שהייתי עמוד האש לפני המחנה. עם זאת, ארצה להתייחס לקולות שנשמעו שכן הטרידו אותי. מתישהו, ובאופן לא מפתיע, עלתה השאלה מה קורה אם אנחנו, כחברי הקהילה הגאה, תומכים במאבק של האחר בעוד הוא לא תומך, או לא יכול לגלות תמיכה, במאבק שלנו. כך למשל, ברמה ה"פרגמטית", עלתה השאלה כיצד להנכיח את החיבור בין המאבקים ברמה התקשורתית ועל העובדה שלא אחת הדגל הגאה (בין אם נרצה ובין אם לא) משתלט על כל הפריים התקשורתי והופך את אותו המאבק למאבק גאה בלבד. ברמה ה"מוסרית" עלתה השאלה – האם עלינו להיות סבלנים לגבי עמדות הומופוביות של פלסטינים משום שאנו מכירים בכך שמצוקתם גדולה משלנו? בקיצור ולעניין – כמה המאבק הגאה צריך להיות נוכח? או שמא אותה סולידריות גאה שביקשנו לייצר יכולה להיות חד צדדית? חלקית?

איחוד מאבקים הוא הדרך ליישב את הזהות עם האידיאולוגיה. זה יגיע רק דרך ארגון מחדש של הסדר החברתי הקיים, כשנפסיק לאמץ את ההנחות של ה׳הפרד ומשול׳ שנכפו עלינו ולא נניח, למשל, שהומופוביה מתקבלת על הדעת במקרים מסוימים, או שהמאבק נגדה טריוויאלי פחות מאשר המאבק בגזענות

שמעתי את הקולות האלו ומשהו בי נשבר. עבורי, הרעיון של איחוד מאבקים אינו רק בחזקת "התגייסות למטרה טובה", אלא הדרך לייצר את השלם שאני מחפש, השקט הנפשי הזה שההומופוליטקוס שבי מבקש למצוא באותו יום מבורך, בו כל חלקי הזהות יתיישבו עם כל חלקי האידיאולוגיה. אבל למדתי לגלות שהשקט לא מגיע בכל מצב, לא ניתן לייצר לו גבולות מלאכותיים. הוא מגיע רק דרך ארגון מחדש של הסדר החברתי הקיים, והערעור שלו בכל המוקדים בהם הוא מתבסס. השקט הזה אינו יכול להגיע כאשר אנחנו מאמצים את ההנחות של ה״הפרד ומשול״ שנכפו עלינו מלכתחילה, הוא אינו יכול להגיע כאשר אנחנו מניחים שהומופוביה מתקבלת על הדעת במקרים מסוימים, או שהמאבק נגדה טריוויאלי פחות מאשר המאבק בגזענות.

הדרך התלולה הזו היא הדרך היחידה לבצע קפיצת מדרגה ללב הקונצנזוס הישראלי, זה שנמצא בכל שאר החדרים (ואולי אפילו בחדר שלנו), זה שמפולג, מפורד, זה שמארגן את חייו סביב הדומיננטיות שיש לשבט כזה או אחר בחייו. אותו הסדר השבטי, ואנחנו איתו, מאמץ לא אחת את אותן קלישאות חבוטות כנקודות התייחסות מוסריות, הוא מאפשר לנו את המקף המאפשר לסלוד בקול או בלחש מאותו הומו-מנותק או מרוקאית-הומופובית שלא עומדים בפני עצמם, כאשר הם רק מרוקאים, או רק לסביות.

ואנחנו יכולים לייצר פרויקט פוליטי חדש, אבל רק בתנאי שאותו הומו סטריאוטיפי יילחם למען הדיור הציבורי, רק אם אותה פלסטינית תתבונן לעדשת המצלמה ותגיד שזכותו של כל אדם לאהוב. המסרים האמיצים האלה יראו שאפשר למצוא מתח באותן קלישאות חבוטות, מתח שיכול לגלות שיש דרך אחרת, שאינה רק בגדר עמדה תיאורטית, המגיעה לא פעם מאותם מטיפי המוסר הנחים למעלה ומורים לילדים כיצד לשחק, אלא בגדר צו מחייב! זהו צו שנגזר מעיניי הגאות, הרואות את אותם אב מזרחי וטרנסג׳נדר תל אביבי יד ביד, באותו המעשה, מחברים בין הדברים, מערערים על כל ההנחות המוקדמות. עד מתי אוכל להצדיק את רמיסת זכויותיהם כשהאדמה הסטריאוטיפית הולכת ומצטמצמת מתחת לרגליי? זוהי סולידריות בעיניי. היא אינה מתפשרת ואינה אינדיבידואלית, היא מחייבת את הרחבת האמפתיה שלי למצוקתם של קבוצות מיעוט אחרות, אך מתוך האומץ שבהיכרות, מתוך האומץ שבהבנה ומתוך האומץ שבשותפות.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. סמדר לביא

    אחת מהסיבות שמאבקים חברתיים בארץ לא ממריאים היא התעלמותם מההסטוריה של מאבקים דומים, והפקת לקחים מהם. ב 2002 (אם אני זוכרת את השנה…) אירגנה הד"ר אראלה שדמי "כנס קישורים" לעסוק בדיוק באותה הסוגיה של יצירת קואליציות רחבות בצומת של גזע-מין-מגדר-דת מול המדינה. הכנס התקיים בשלומי, לא בת"א. הייתי מציעה לכן ליצור עמה ועם משתתפות הכנס קשר.