האם נגזר על האמנים הערבים להיות ליצני חצר?

את מילותיי אני כותב בחשש כבד: האם חופש ביטוי הוא לכולם במדינת ישראל? האם אנחנו אמנים או רק שחקנים בידיה של המערכת?
חסן מסרי

את מילותיי אני כותב בחשש כבד, כאמן, שישפטו אותי על פי מוצאי, דתי, צבע עורי ודעותי הפוליטיות. אני רוצה להתבטא, אני רוצה לכתוב, להופיע, לשיר, לרקוד ולהיות חופשי לעשות זאת על פי מוחי ורגשותי. אוהב אני את עבודתי, אוהב אני את עולמי, מתנגד אני לכל עוול ולכל דיכוי.

עד מתי נמשיך להיות רדופים בארצנו? עד מתי נמשיך להיות כבולים והאם תגיע העת בה אנו נחיה האישי הוא הפוליטי, והאמנותי הוא…?

אצייר בפניכם ובפניכן תרחיש פוליטי, שיכול להיגזר מעולם התיאטרון: מושל בארץ רחוקה המחזיק ביד רמה בשלטונו ממליך תחתיו שרה חדשה, והשרה הזו בוחרת להראות כי היא הגיעה לשכונה, והיא מבקשת להסיר את כל הליצנים מהרחובות, הידועים בזהותם השנויה במחלוקת (מכיוון שרובם מגיעים מקהילת הליצנים שחיה ביער שהממלכה נבנתה עליו וישבה בו את אנשיה). הליצנים, בנוסף לזהותם השונה, נוהגים להתבטא בפומבי בענייני הממלכה השונים במהלך הופעותיהם. "אמנות היא צורה נוספת להתייחס לחיים הסובבים אותנו", אמר אחד הליצנים הבכירים.

הסיפור הזה עוד לא נגמר, עוד מחכים תרחישים רבים שישלימו אותו. באשר למתרחש מאז נבחרה הממשלה החדשה-ישנה הזו, אנחנו עדים לסדרה של אירועים שהולכים ומקצינים בקצב מהיר. מזמנים שחקנים ערבים להופיע בשטחים כבושים וסוגרים תיאטרות ערביים במקום לפתוח כאלה, שכיום חסרים. ״במדינות ערביות הם הורסים אמנות ואנחנו נותנים להם במה״, יטען המשטר תחתיו אנו חיים. ואני שואל – האם חופש ביטוי הוא לכולם במדינת ישראל או שהוא רק לחלק השולט? האם ניתן לכבוש ולרשת את האדמה ואת חופש התנועה והביטוי? האם יתכן מצב בו "ערבי ישראלי" יופיע בפני קהל שהוא לא רוצה להופיע מולו ועל אדמה מלאה פשעים ודם? השאלה הלגיטימית שעולה כאן היא פשוטה – האם אנחנו אמנים או רק שחקנים בידיה של המערכת? אנו עדים למהלך במסגרתו מתבקש שחקן ערבי להופיע באדמה כבושה, שעל שטחה מתבצעים פשעים המזלזלים בחיי אדם ובזכויותיו הבסיסיות של אותו שחקן להיות אדם, ובנוסף – רצח והוזלת חשיבותם של החיים האלו.

כשם שאנו כבולים בתנועתנו כפלסטינים תחת משטר זה, כך אנו גם כבולים בתור אמנים הרוצים להביע את עמדתם, והופכים לליצנים, על פי ציפיית המדינה – ללא דעה, עמדה או מצפון. אנחנו כבולים באופן הביטוי שלנו כמו שאנו כבולים בחופש התנועה במדינה הזאת, בין אם על הבמה ובין אם במרחב

הופעתם של אמנים ערבים בשטחים כבושים היא כלי מעולה בידי ההסברה הישראלית. הנה, יאמרו לנו מומחי ההסברה הציונית, ערבי ישראלי מופיע בגדה "בישובים יהודיים", הכל לגיטימי. מהלך כזה דווקא בעיצומה של מתקפת החרם על ישראל היה מראה לעולם על איזה כיבוש מדובר כאן. בין אם אתה אמן הקורא לעצמו פלסטיני או בין אם את אמנית הקוראת לעצמך ערביה ישראלית, בעיני הכובש אנחנו אותו היצור שכרגע הוא רוצה לדכא, ממשלת הימין מכוונת לכיוון אחד והוא לכבוש, ורק לכבוש.

כשם שאנו כבולים בתנועתנו כפלסטינים תחת משטר זה, כך אנו גם כבולים בתור אמנים הרוצים להביע את עמדתם, והופכים לליצנים, על פי ציפיית המדינה – ללא דעה, עמדה או מצפון. אנחנו כבולים באופן הביטוי שלנו כמו שאנו כבולים בחופש התנועה שלנו במדינה הזאת, בין אם על הבמה ובין אם במרחב.

אני תמיד צופה באמנים היהודים מבצעים דמויות של ערבים על במת המסך. אם התכנית היא הומוריסטית הדמות תמיד תהיה מגוחכת. אם זו דרמה, היא תהיה מאיימת. כך רוצה לראות אותנו המשטר: מגוחכים או מחבלים. כולנו ערבים רעים ומגוחכים בעיני המשטר הדכאני שאנו חיים בו. הוא לא רוצה לראות דמויות אחרות, במיוחד לא דמויות שהן ערביות אמיתיות.

כל מי שאינו עובד על דרך המלך אין לו מקום כאן. ודרך המלך של מדינת ישראל לשנת 2015 היא כיבוש.

חסן מסרי הוא שחקן ואקטיביסט

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דןש

    מדוע דווקא אומנים ? הערבים כערבים אינם מקבלים את מלוא הזכויות המגיעות. כאשר יתייחסו אל כלל הערבים בצורה שוויונית גם מצב האומנים ישתנה – הא בהא תליה.

  2. עמית

    פעם חשבתי שרק אמנים ערבים ירדפו במדינת ישראל וצעדיהם יפוקחו ויוצרו. עתה הולכת צנזורת העדר ונוגסת גם ביהודים שלא חושבים כמונו…אמרתי לעצמי איזה תמים על גבול הטיפש הייתי – דיקטטורה, בסופו של דבר אינה עושה הבחנות בין גזעיות אלא מדכאת את כולם. היא מתחילה עם המיעוטים והם הסובלים הראשונים והעיקריים, אך היא לא נעצרת שם…בסופו של דבר כל הראשים המתעקשים להיות עצמאיים, מובלים אל הגיליוטינה.

  3. דפנה

    חסן,
    מדבריך ניתן להבין כי המחזאים, התסריטאים, הבמאים והשחקנים הם נציגי המשטר, הדכאני כדבריך, וכי המחזות והסרטים המיוצרים ומוצגים כאן נועדו לשרת את השלטון.
    אתה ער בכלל למה שמתרחש כאן בשבוע האחרון? שמעת על מחאת האמנים הללו?
    אתה כותב כי תמיד, אם מדובר ביצירה הומוריסטית, דמות הערבי בה תהייה מגוחכת, ובמידה ומדובר בדרמה הדמות תהיה מאיימת.
    אין ממש באמירה כזו. כאשר מדובר ביצירות שנועדו להצחיק, רבות מהדמויות נראות לפעמים מגוחכות ונלעגות: זה יכול להיות על בסיס מוצא. גם דמות הערבי, אבל גם יהודי. יהודי רומני, מרוקאי, פולני, תימני ועוד. וזה יכול להיות גם על בסיס אחר, שאין לו כל קשר ללאום ולמוצא, למשל, מראה חיצוני. צחוק עוד לא הזיק לאף אחד.
    וכאשר מדובר בדרמה יש אין סוף דוגמאות הפוכות. יש דמויות של ערבים המוצגים דווקא כמסכנים, כקורבנות, כאנשי עבודה, כאנשי עסקים. ולפעמים גם כדמויות מאיימות. כך בדיוק מוצגות גם דמויות היהודים.
    מקווה שיהיו בך הרצון והכוח להקליל את נקודת המבט שלך, ולפעול בשיתוף עם יתר אומני ישראל המנהלים מאבק בימים אלה למען חופש הביטוי של רובנו. גם שלך.
    וכתבתי "למען רובנו" כי לטל תמם, אחייניתו של החייל שנרצח, לא נתנו אותם אמנים להתבטא. אשמח לדעת מה עמדתך לגבי הארוע המביש הזה, בו לא אופשר לטל תמם לסיים את דבריה, והיא נאלצה לרדת מהבמה בדמעות.