פה שצריך לסתום עם זונדה

אסיר פלסטיני, מה יש לו בחייו? יש לו חייו ויש לו קולו. ולעתים, כשזה ממש חשוב לו, הוא מוכן לתת את חייו כדי להשמיע את קולו. את זה בדיוק ממשלת ישראל, זו שכלאה את אותו אסיר פלסטיני, בהחלט לא אוהבת. על כן הממשלה רוצה להשתיק את מחאת האסיר הפלסטיני.

הצעת החוק להזנה בכפייה של אסירים שובתי רעב שאושרה השבוע בממשלה, רואה באסיר שובת הרעב פה שצריך לסתום עם זונדה.

זו ממשלה שאוהבת חוקים, בעיקר את החוקים שהיא מחוקקת, תוך התעלמות מחוקים אחרים (למשל החוק להגנת החולה או האמנות הבינלאומיות של מלטה ושל טוקיו). ויש למחוקקים הצדקות ונימוקים: המחוקק דואג להציל את חייו של שובת הרעב מחד, ומאידך רואה בו עוד סוג של מחבל פלסטיני מתאבד הרוצה להרוס את מדינת ישראל, כמו כל מחבל מתאבד אחר.

הצעת חוק זו עומדת בניגוד לעמדתה של הקהילה הרפואית בארץ ובעולם. ההתנגדות לחוק האכלה בכפייה נובעת הן מהפן המוסרי-אתי והן מהפן המעשי. האכלה בכפייה הנה פרוצדורה אכזרית, אלימה ומשפילה המסכנת את המטופל בפציעות, בחנק ובזיהומים ואשר עלולה להביא למוות. האכלה בכפייה אינה הצלת חיים, אלא סיכון החיים או אבדן החיים. זהו אקט המזוהה בעולם כולו עם עינויים האסורים בחוק ובאמנות בינלאומיות שונות, הרואות בו צורה של דיכוי וענישה מהקשים שיש.

אם כך, מדוע מתעקש השלטון להאכיל בכפייה את שובתי הרעב? בדיוק בגלל שמעשה זה מהווה עינוי בפני עצמו, בדיוק בגלל שזהו אקט משפיל ושובר רוח. זאת יש לדעת: העינויים באשר הם נועדו רק לדבר אחד – לשבור את רוחו ואת גופו של המעונה, של משפחתו ושל החברה הסובבת אותו. אין להאמין לשקר הנפוץ כי עינויים נועדו לספק מידע. הם לא. האכלה בכפייה, שהיא עינוי גופני ונפשי נועדה גם היא, כמו העינויים בידי השב"כ, לאותה מטרה בדיוק: לדכא ולשבור את גופו ורוחו של האסיר שובת הרעב.

החוק להאכלה בכפייה הנו חוק פוליטי המבקש לדכא שביתה פוליטית. האסירים שובתי הרעב מוחים על עצם המאסר המנהלי, שהוא מאסר ללא משפט. הממשלה תובעת מרופאים להוציא לפועל את החוק שהיא מבקשת לחוקק, כלומר – שרופאים יבצעו את הפשע (החוקי) הזה באסירים שובתי הרעב, בטענה השקרית שהרופאים מחויבים להצלת חיים ואי לכך הם חייבים לבצע את ההאכלה בכפייה.

הרופאים המתנדבים של עמותת רופאים לזכויות אדם (רל"א), שטיפלו בשובתי הרעב בשנים 2011-2012, השכילו להביא את השובתים לכך שלא יחריפו את שביתת הרעב ויסכימו לקבל מינרלים שיעכבו את הידרדרות בריאותם. הם אמנם מסכנים את בריאותם ואת חייהם, אך יכולים להחזיק מעמד בחיים גם למעלה ממאה ימים רצופים. ואילו בשנים קודמות, בעיקר בשנות השמונים, כאשר רל"א לא היתה בתמונה, האכלה בכפייה גרמה באופן ישיר למותם של חמישה אסירים.

אך מעל להיבט המעשי הזה נמצא העיקרון של כבוד האדם, רצונו החופשי (החופש היחיד שיש לאסיר) ונאמנותו של הרופא לאדם החולה. נאמנות זו אינה ניתנת לחלוקה או להמרה בשום נאמנות אחרת. אם רצונו של האסיר למחות באמצעות שביתת רעב – אין לכפות עליו טיפול בניגוד לרצונו ובניגוד לכבוד האדם שלו. אין זה מתפקידה של המערכת הרפואית להיות כלי משחק פוליטי בידי הממשלה. התנגדותה הנחרצת של הקהילה הרפואית בישראל – בתמיכת ארגוני בריאות וזכויות אדם בינלאומיים – עיכבה במעט את המירוץ החפוז והמביש לאישור החוק בשנה שעברה.

ישנה סכנה שהחוק יעבור, אך אני מאמינה כי רופאים אינם עושי דברם של השלטון. טענתו של ראש הממשלה משנה שעברה שנשמעה שוב מפיו של השר לביטחון פנים השנה, כי הוא בטוח שימצא רופאים שיסכימו להאכיל בכפייה, הנה זלזול מופגן במוסר ובאתיקה הרפואית וחסרת כל בסיס במציאות.