טעם של סיפורים על הלשון

אוכל של אמא. מגע ידיה. טעם סיפוריה על הלשון. שש נשים עולות על הבמה. הזרקור עליהן. הן מבשלות ומספרות זו לזו את עצמן. חותכות עגבניות, מטגנות שום, פלפל חריף, הריחות ממלאים את הנחיריים ומעלים את הרוק לפה. מצלמה מתמקדת בפנים היפות עליהן חקוקים הסיפורים, ומקרינה אותן על מסך גדול שנמצא מאחורי השולחן.

המופע ״נשים מבשלות סיפור״, שביימה סיגלית בנאי, נוצר במסגרת פסטיבל דוקאביב ירוחם, ומגיע כעת לתל אביב במסגרת פסטיבל לבי במזרח. תהליך יצירת המופע כלל עבודה קהילתית עם נשות ירוחם: אסתר דמרי מספרת על בעלה שלא אהב את השקשוקה שלה. בעלה של רבקה אזולאי לא הסכים שתעבוד אחרי שעשרת ילדיהם עזבו את הבית, אך היא התעקשה והפכה למבשלת. שולה כנפו אומרת "כשהתחתנו בעלי חשב שהוא קנה אותי" – ולא נתן לה לצאת לעבוד, אך כשחלה היא הגשימה לו חלום. הדרה בן דויד איבדה את הוריה בגיל צעיר וכילדה לא תמיד היה מה לאכול בבית, והיום היא חזרה לירוחם כקונדיטורית ובעלת בית קפה. אוולין שושן "אימצה" נער שחזר בשאלה ומצא אצלה בית חם, ואניטה אנקב, גם היא מוותיקות ירוחם, התגעגעה לבעלה שנפטר ובכתה בכל יום מול תמונתו עד שהחליטה לחזור לחיים.

בין סיפור לסיפור מוקרנים סרטונים תיעודים פיוטיים מראים את הנשים בביתן – במלוא עוצמתן ויופין. ידים לשות ומשמנות בצק. כפות ידיים. מושחות קרם ומרגיעות. מסירות איפור מהפנים העייפות.

אנו מביאים כאן מקולותיהן של משתתפות המופע.

שולה כנפו

כשהתחתנתי, חשב שהוא קנה אותי. כל בוקר הייתי קמה, מתלבשת, מתאפרת, ויוצאת לעבודה במפעל בפניציה. בעלי חסם לי את הדלת ואמר: ״ככה את לא יוצאת מהבית. ככה יוצאים לעבודה? ככה יוצאים לפגישה!"

אבלין שושן

כשהכרתי את בעלי בכלל לא ידעתי שהוא היה הילד מיקו ב״צ'ארלי וחצי״. רק אחרי שהתחלנו לצאת אחיו אמר לי. שאלתי אותו: ״למה לא סיפרת לי?״ הוא אמר: ״לא אוהב לדבר על זה. לא אוהב לראות את הסרט הזה״. מאז ועד היום, כל השנים הוא אף פעם לא הסכים לראות איתי את הסרט.

אניטה אנקב

בעלי היה זהב. ספר תורה. אף פעם לא דיבר אלי לא יפה, לא עצבני, מכרה זהב בעלי. כשהוא מת מסרטן, לא יכולתי להתגבר. שמתי תמונה שלו מולי על הקיר, וכל היום הייתי יושבת בבית, ורבה איתו. איך עזבת אותי? למה הלכת?

הדרה בן דויד

כשהייתי בכיתה ב', אבא שלי עבר תאונת דרכים קשה והתאשפז בבית חולים. אז גם גילו שיש לו סרטן. אחרי שנתיים גילו גם אצל אמא סרטן וגם היא אושפזה. אנחנו נשארנו לבד בבית, שבעה ילדים. לא היה לנו מה לאכול. אם היה נשאר אוכל אחרי ארוחת הצהריים בקמ"ג היינו אוכלים, ואם לא – היינו נשארים רעבים.

רבקה אזולאי

יום אחד אנחנו יושבים אני ובעלי, פתאום באה אלי חברה אמרה שמחפשים מישהי שיודעת לבשל. בעלי קם, התחיל לצעוק עליה: ״מה פתאום תעבוד, למה חסר לך משהו? היא אף פעם לא עבדה. למה שתעבוד?״ אמרתי לו, ״מה אתה רוצה, שנשב בבית כל היום? אני אסתכל עליך ואתה תסתכל עלי? ננסה! טוב – טוב, לא טוב – לא טוב!״

אסתר דמרי

בבוקר הערתי אותו לבית הספר, הוא אמר ״אמא, אני עייף, לא רוצה לקום״. אמרתי ״בוא מתוק שלי, אתה חייב ללכת ללמוד״. הכנתי לו סנדביץ' ושלחתי אותו לבית הספר. באותו יום לא הרגשתי טוב. לא מצאתי את עצמי. פתאום בצהריים, באו ילדים, אמרו את אמא של קובי? אמרתי כן חמודים, למה? מה קרה? אמרו לי בואי מהר, פגעה בו משאית.

סיגלית בנאי, יוצרת הפרויקט, היא בימאית של סרטים תיעודיים חברתיים כמו "אמא פאיזה" על מלכת המוסיקה הערבית בישראל, "החלוצים" על הקמת שדרות, ו"בן הארץ – וולד אל בלד" – מסע עם זאב רווח למרוקו, חוקרת קולנוע מזרחי ומלמדת בימוי במכללת ספיר ובאוניברסיטת תל אביב.

המופע ״נשים מבשלות סיפור״ יעלה במסגרת פסטיבל ״לבי במזרח״ ביום ג׳ ה-23.6.15 בסינמטק תל אביב. לפרטים