• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

לצלם את עליה

עם הזמן המצלמה הפכה ליומן עבורה, עד לרגע שבו הדליקה נרות שבת ואני כיביתי אותה. נעם אדרי תיעדה את סבתה וסיפוריה במשך כעשור – התוצאה תוקרן השבוע בפסטיבל ״לבי במזרח״
נעם אדרי

מאז שאני זוכרת, סבתא שלי, עליה, מספרת את הסיפורים הכי מופלאים ששמעתי. כילדה קטנה נהגתי להתכרבל איתה במיטה לפני השינה ובחושך, כשעיניה הבורקות מאירות לנו את הדרך, הפלגנו הרחק לעולם קסום של נסים וכשפים ושדים טובים, עולם שיש בו מלך רחום וטוב וילדות קטנות הן גיבורות שיוצאות באישון לילה לקושש פת לחם ברחובות האבן של טטואן. בסיפורים של סבתא עליה, אפשר לרפא פצעים בעזרת דבש ונערה שנשלחת הרחק לעבוד כמשרתת יכולה להפוך בן לילה לפנים החדשות של טנג'יר.

אני לא זוכרת מתי שמתי לב למבטא שלה, שהוא שונה משלי, ולכך שהיא מדברת בשפה אחרת, לשה ומגלגלת את האותיות כמו את הבצק התופח של הלחם המרוקאי. וקולה מתוק ועדין כמו של אותה ילדה קטנה שעדיין עומדת בתור הארוך למאפייה, בלילה, עם המוני זרים רעבים. היא מארגנת אותם לפי מספר ומחלקת להם אבנים במקום פתקים ואף אחד לא מעז לעקוף או להתמרד. "סבתא, את מספרת סיפורים," אני אומרת לה. "זה לא סיפור זה אמת", היא עונה.

לפני עשר שנים התחלתי לצלם בווידאו את סבתא עליה. רציתי לשמור את כל הסיפורים. הייתי אז סטודנטית בבצלאל בירושלים ונהגתי לבוא אליה לקרית שמונה בימי חמישי ולהישאר עד צאת השבת. תחילה הושבתי אותה מולי וביקשתי שתספר לי. פשוט ונקי. במבוכה קלה היא החלה. היו רגעים שקולה החריש מדברים שהיא לא חשבה שאי פעם תחלוק עם אדם אחר. זה הפתיע אפילו אותה, אבל עם הזמן המצלמה הפכה ליומן עבורה – עד לרגע שבו הדליקה נרות שבת ואני כיביתי אותה. אז היו יוצאים הסיפורים הכי משוגעים ואני הייתי אוכלת את עצמי, על כך שרק אני שומעת אותם והם מחליקים כמו מים על הקירות המעוטרים בדירת עמידר הקטנה שלה, נעלמים בין אינספור התמונות ועבודות היד וריחות התבשילים המיתמרים עד לנברשות דמויות הקריסטל. "חבל שלא היה לי שכל כשהייתי צעירה כמו שיש לי עכשיו לכתוב את כל מה שקרה לי וכל מה שידעתי. האמת, לא היה לי כסף למחברת".

את המשפט הזה אמרה ב-2010, אז הבנתי שאני צריכה להפוך את כל הסיפורים לסרט. גם הבנתי שלא נכון להושיב את סבתא עליה מול המצלמה, כשכל תמציתה היא אנרגיה ועשייה מתמדת, אשה שלא יודעת מה זה להרים את הרגליים והרעיונות מתרוצצים אצלה בראש כמו גחליליות. אמרתי לה שנצלם סרט מתכונים.

Alia Official Trailer HD from Noam Edry on Vimeo.

לאט לאט הרחבנו את תחום הפעילות שלנו גם לתפירה ולרקמה ולקיפולי נייר, ולכל אותן מלאכות שהיא לימדה את עצמה כדי לשרוד ולהתקיים במרוקו ואחר-כך כאן במעברה, כשפרנסה משפחה של 30 נפשות. בכל ביקור ראיתי פוטנציאל לסצינה נוספת, הרשימה רק הלכה והתארכה, וסבתא מצדה נהנתה מהידיעה שאני עתידה לבוא לעוד ועוד ביקורים.

"חבל שלא היה לי שכל כשהייתי צעירה כמו שיש לי עכשיו לכתוב את כל מה שקרה לי וכל מה שידעתי. האמת, לא היה לי כסף למחברת". את המשפט הזה אמרה ב-2010, אז הבנתי שאני צריכה להפוך את כל הסיפורים לסרט. גם הבנתי שלא נכון להושיב את סבתא עליה מול המצלמה, כשכל תמציתה היא אנרגיה ועשייה מתמדת, אשה שלא יודעת מה זה להרים את הרגליים והרעיונות מתרוצצים אצלה בראש כמו גחליליות

עם השנים השתכלל הציוד. עם אחת המצלמות שקיבלתי יכולתי פתאום להתענג על כל הפרטים הקטנים, לצלול עמוק לתוך ידיה החמות והמוכרות, להתקרב אל לחייה ולחוש כל נשימה שלה. לעתים כבר לא היה צורך בסיפורים, רק בתנועותיה המיומנות, שעשתה כל פעם באהבה מחודשת, כאילו היה זה התבשיל היחידי או הציור הראשון או הרקמה היחידה בעולם שלה. שעות הסתכלתי על אותן ידיים לשות, חותכות, מקלפות, מרדדות, שחורות ממי הארטישוק, סדוקות ממיץ הלימון, בלויות ונפוחות ממאמץ. ובכל זאת צלחו את העדינה שבמלאכות כשהן נעות במקצב מדוד ובלתי פוסק.

עם הזמן, סבתא עליה כבר לא קיפצה בקלילות ממדרגה למדרגה כשעלינו לביתה. ורגליה כבר לא שעטו הלוך וחזור בבטחון במטבח הקטן. היא החלה נאבקת בגוף החורק, המתאבן, בעולמה החיצוני שהלך והצטמצם לקירות ביתה. הבית הזה – במשך עשר שנים נלחמה כמו לביאה להשיגו מעמידר, יום יום עמדה בתור לדלפק בזמן שבצריף המשפחתי זחלו העקרבים והנחשים מעל התינוקות שלה. עבדה בחמש עבודות שונות כדי לרהט ולמלא אותו וכעת, חמישים שנה אחרי – הוא נהיה לה לכלוב. גרם מדרגות של חצי קומה עומד בינה לבין העולם.

"אבל למה את לא שמה את המקל הזה שהבאת ועומדת על ידי?…את לא יוצאת בתמונה. איך זה?" היא שאלה באחד המפגשים. "כי הסרט הוא עליך", עניתי לה. רק אז הבינה שאנחנו בעצם מצלמות סרט. "כל הזמן הזה הייתי בטוחה שאת עושה תמונות. לא ידעתי שאת מקליטה את כל השטויות שלי".

היא פחדה שלא תזכה לראות את התוצאה, חששה מהחשיפה ומהסודות שיתגלו כשהסרט ייצא. התחלתי לערוך אותו ולהראות לה גרסאות. עכשיו כבר עבדנו עם תסריט וצילמנו לפעמים שלוש או ארבע סצינות ביום. כל אימת שהמצלמה דלקה היא התמלאה בכוחות והגוף הדואב לא ידע גבולות. הרגשתי שהזמן דוחק, רציתי לצלם כל עוד היא מסוגלת לעמוד על הרגליים.

alia
במשך ששים שנה השתמרה מרוקו בזיכרונה, כאילו רק אתמול עוד עמדה על סיפון האניה שלקחה אותה משם לאדמת הטרשים של קרית שמונה. צילום: שי-לי עוזיאל

במסגרת העבודה על הסרט, נסעתי עם בן זוגי למרוקו. מצוידים במפות שסבתא ציירה לי הלכנו לכל אותם מקומות שהכרתי מהסיפורים. וכל מילה שלה אמת – כה הופתענו לגלות עד כמה התאימו תיאוריה למציאות. כיצד ייתכן שבמשך ששים שנה השתמרה מרוקו הצבעונית בזיכרונה כאילו רק אתמול עוד עמדה על סיפון האניה שלקחה אותה משם לאדמת הטרשים של קרית שמונה? התחקינו אחר מסלול חייה מטטואן לרבאט לטנג'יר. נכנסתי לכל הבתים של ילדותה והסרטתי לה כל אבן. "סבתא, אני אהיה הרגליים והעיניים שלך", הבטחתי לה. רדפתי אחרי הילדה הקטנה ברחובות האבן של טטואן. לא פעם ראיתי אותה.

כשחזרנו הבאתי לה אבנים מהקברים של אביה ושל אחותה, שמעולם לא ביקרה בהם. היא נישקה את האבנים וליטפה את מסך המחשב שהריץ את הסרטים. "ביקשת ממנו ברכה?" שאלה אותי.

בגיל 87 זכתה עליה אדרי לעדנה. ביתה הפך לסט צילום מפואר. צלמים באו, פנסים האירו אותה מכל הכיוונים, הוראות בימוי ניתנו לה והיא ששה למלא אותן וגם הוסיפה משלה כגדולת השחקניות. מהמוניטור הבהיקו חפציה במלוא הדרם, מוגדלים וססגוניים כיאה לכלי קודש. והרמב"ם השקיף ממרום מושבו שעל הקיר וחייך למראה הפלא.

הריון ארוך היה לסרט "עליה". כשסיימתי לערוך אותו גיליתי שאני נושאת בתוכי את הנינה הראשונה שלה.

הקרנת הבכורה של הסרט "עליה" תתקיים במסגרת פסטיבל ״לבי במזרח״ ביום ד' 24.6 בשעה 17:00 בסינמטק תל אביב. לאחר ההקרנה יתקיים דיון עם הבמאית נעם אדרי וד"ר זמירה פורן ציון. לכרטיסים | לעמוד הסרט בפייס

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.