מחיפה לוושינגטון וחזרה: סופשבוע של גאווה

שלשום צעדתי בסולידריות יחד עם החברות והחברים מהקהילה הגאה במצעד הגאווה בחיפה. המצעד החיפאי הוא הרבה מעבר למצעד גאווה בפני עצמו – עם השנים הוא הפך למפגן סולידריות בין ארגונים ומאבקים, ובעיני הוא ה-אירוע האקטיביסטי המשמעותי שקורה אחת לשנה בעיר. מצעד אליו מתנקזים בכל שנה כל הפעילים והפעילות החברתיים, מתוך שותפות מקומית וארצית, ומתוך הבנת העומק של משמעות המונח "מאבקים שלובים".

לצד זה שחברי וחברות הקהילה הגאה בחיפה מחוברים בעצמןם למאבקים מקומיים ובכלל, במצעד החיפאי יהיו תמיד פעילי שכונות, ארגונים ופעילות פמיניסטיות, פעילי ופעילות ארגוני עובדים, סביבה, חינוך, תרבות, שלום ומפלגות. התמהיל הזה הופך את המצעד לכזה המלא באג'נדה ובעומק ולסמל שהוא הפך להיות (כמובן שזה לא במקום החשיבות של קיום המצעד מהסיבות הברורות של הכרה, דרישה לתקצוב, שוויון ומאבק בגזענות נגד להט״ב).

זה היה המצעד הגדול ביותר שידעה חיפה עד כה. מעבר לכך, בלטה בו הנוכחות הגבוהה של בני ובנות הנוער, דבר שכצועדת היה מאד מרגש להיות חלק ממנו ולצפות בו, בטח לאחר מערכת בחירות שבה בני ובנות נוער הביעו את אחת המחאות חוצות הגבולות והמוצלחות מבחינה ציבורית ותודעתית שידענו כאן, בדיוק על הנושא הזה. בקרב כל החברותים שצעדתי איתןם, ניכרו ההתרגשות והאנרגיות שנטעו המראות האלה.

לאחר המצעד, בעודי יושבת עם חברותים לבירה של אחרי, נודע לנו שהעולם זכה לרגע היסטורי כאשר המעצמה החזקה ביותר החליטה כי נישואים חד-מיניים הינם חוקיים על פי החוקה. מדובר לא רק בחקיקה שתאפשר את עצם הנישואים, אלא בהיפוך חקיקתן של 14 מדינות בהן הוטל איסור בחוק על נישואים חד-מיניים.

בקפיצות הקידמה של מאה השנים האחרונות, אנו נוכחים כי מאבק נחוש מצליח לא פעם לדלג על תהליכים שלמים בהחלטה היסטורית ואמיצה של מנהיג או מנהיגה. על הבשורה המרגשת מתווספת סמליות מעצימה, על כך שבתקופת כהונתו של הנשיא השחור הראשון של ארצות הברית התקבלה החלטה שכזאת. כמו כן, ההחלטה שעברה ברוב זעום [4-5 לטובת ההחלטה] בבית המשפט העליון עברה פה אחד בקרב הנשים [3]. זו אולי לא ברית מאורגנת מראש, אך בהחלט יש להבין את הקשר הבלתי תלוי בקריאה לשוויון וצדק שעובר בין השחורים, הנשים והקהילה הגאה.

מדובר בפסיקה המתיישבת גם עם מנהיגוּת הקושרת עצמה באמון הציבור: קיום ההבטחות שעליהן, בין היתר, הציבור שהצביע אובמה נשען. אובמה עצמו טרגט את הקמפיין הראשון שלו בין היתר לקהילה הגאה – אותו קמפיין מכונן שמלמדים וצריך ללמד היום בכל מקום שרוצה לנצח בחירות על ידי פנייה ישירה, יצירת רשת קהילתית והתארגנות אקטיבית של אזרחים ואזרחיות כחלק מהקמפיין. הנשיא המכהן גם התייחס מפורשות אל ההיבטים המלאים של החקיקה בנושא והביע תמיכה מלאה בכינון "איחודים אזרחיים", כולל מתן זכויות חוקתיות מלאות. למשל: ביקור בן או בת הזוג בבית חולים, זכויות רכוש וביטוחים למיניהם, ואף חוקים מהצד השני של המתרס כמו הכללת פשעי שנאה על רקע נטייה מינית בחוק פשעי השנאה.

בשנה שעברה יצא לאקרנים אחד הסרטים המרגשים והטובים שיצא לי לראות: "גאווה". הסרט, המבוסס על סיפור אמיתי, מתאר את הצטרפות פעילי ופעילות הקהילה הגאה בבריטניה למאבק הכורים בתקופת מרגרט תאצ'ר ב-1984. הצטרפות מכוונת ונחושה, מתוך תחושת שותפות וכמי שנאבקים מול המשטר, ההתנכלויות, ההתעלמות והאלימות שאפיינה אותו. הקשר שנרקם בין איגוד ועובדי הכורים לבין חברי הקהילה התחיל בקשיי הסתגלות והמשיך בשותפות אמת שהסתיימה בהצטרפות הכורים למצעד הגאווה 1985 בלונדון. שרשרת האירועים הזאת הובילה את איגוד כורי הפחם לאמץ אליהם את האג'נדה של הקהילה ההומו-לסבית בבריטניה בוועידת הלייבור הבריטי – דבר שנתן רוח גבית למאבקי הקהילה בממלכה הבריטית בשם הסולידריות המעמדית.

הסרט אולי יצא בשנה שעברה, אבל הסולידריות הזאת אכן התקיימה כנגד כל הסיכויים כבר לפני שלושים שנה; סיפורים שלמדנו כי נאיווי מאיתנו לצפות ולחלום אותם, שנראים בגדר אוטופיה רחוקה. אם רק נכיר מעט את ההיסטוריה הלא רחוקה, נראה שגם תחת שלטונה הקשוח של תאצ'ר היה אפשר לראות מעבר לצרות המוחין המפלגת, שניתן לקיים את המאבקים המשותפים במרחב אחד, מתוך הזדהות וגם מתוך שותפות ואינטרסים משותפים.

בין אובמה, שופטות בית המשפט העליון, הכורים בבריטניה והמצעד החיפאי, עומדים ערכים משותפים של שילוב ידיים וקריאת תיגר על השמרנות, והפחד והבורות שמגיעים איתה. בכל תחום ובכל מאבק. בקרוב אצלנו – אם רק נשלב כוחות כולנו. תודה מלאה בהערכה וסולידריות לקהילה הגאה בחיפה ובארץ, על העבודה הקשה לאורך שנים, על זה שהםן מלמדים ומלמדות חברה שלמה לבקש שוויון ולצאת מהחושך, שטוב יותר יחד מלהדיר שטוב יותר לאהוב מלשנוא.