בין הכרישים לסרדינים: על המאבק לשיפור החינוך הציבורי

בשבוע האחרון תפסה "מחאת הסרדינים" תאוצה, וכך גם הוויכוח בדבר נחיצותה. תמצית הדרישה של המוחים, התארגנות מרשימה של עשרות ועדי הורים יישוביים, מרביתם ממרכז הארץ, היא לקבוע תקרה של 32 תלמידים בכיתה בחינוך היסודי ולממן זאת. חשיבות המאבק אינו בשאלת מספר התלמידים הרצוי בכיתה, אלא בהיותו מאבק אוניברסלי שמובילים הורים חזקים לחיזוק החינוך הציבורי בישראל. 

המספר 32 גבוה יותר מהמספר המופיע במחקרים התומכים בטענה שגודל הכיתה מהותי ליכולת הלמידה בה – עד 25 תלמידים בכיתה. הוא נסמך על החלטת ממשלה מ-2008 בתקופת כהונתה של יולי תמיר ועל המלצות ועדת בן שמחון שהוגשו לשר החינוך לשעבר, שי פירון. החלטת הממשלה והמלצות ועדת בן שמחון נגנזו. סיבה מרכזית לגניזתן היתה העובדה, שעיקר מאמצי משרד החינוך, באופן בולט החל מכהונתו של גדעון סער, היא לשפר את רמת ההישגים של התלמידים במבחנים הבינלאומיים ולמצב את ישראל במקום טוב יותר בתחרות המדידה העולמית. רווחת התלמידים והמורים כשלעצמה, אינה יעד מדיד.

מחקרים שונים, ובעיקר דוח מקינזי משנת 2007 אשר סקר מערכות חינוך ברחבי העולם, לא מצאו קשר בין מספר התלמידים בכיתה להישגיהם במבחנים הבינלאומיים. כך למשל בסין, יפן וקוריאה הצפיפות מגיעה לעתים ל-50 תלמידים בכיתה, ובכל זאת ההישגים גבוהים מאשר במדינות רבות בהן הכיתות קטנות יותר.

תמריץ חשוב למחאת הסרדינים היתה פסיקת בית המשפט בשנה שעברה, בעתירת עיריית הוד השרון נגד משרד החינוך, האוסרת על רשויות מקומיות חזקות למממן מתקציבן פיצול כיתות, בשל הפגיעה בשוויון. אם עד אז התמקד לחץ ההורים החזקים על הרשות המקומית בה הם גרים לפצל כיתות, הרי שהפסיקה הכריחה את הוועדים ביישובים המבוססים לנסח תביעה אוניברסלית לצמצום מספר התלמידים בכיתות ולהפנות את הדרישה למשרד החינוך. תרמה לכך מצגת השקיפות התקציבית שפרסם המשרד בה נחשפו הפערים בין הזרם הממלכתי-דתי והחרדי מחד, לזרם הממלכתי היהודי והערבי שם צפיפות התלמידים בכיתות גבוהה משמעותית.

32 הוא גם תקן המקסימום לתלמידים הקיים בבתי ספר בפרופיל חלש כבר כיום, כלומר בתי ספר ברשויות חלשות כלכלית וחברתית ובשכונות מצוקה. משום כך, עלתה הטענה כי קביעת תקן של 32 תלמידים ברשויות החזקות יחזק את הפערים העצומים הקיימים כבר היום בין בתי ספר ותלמידים מרקע שונה ויעלים את מעט הדיפרנציאליות הקיימת בתקצוב משרד החינוך (למשל מירב ארלוזורוב בדה-מארקר). הטענה היא נכונה ויש להידרש לה, ולהקטין בהתאם את התקן במוסדות חינוך בהם לומדים תלמידים מרקע חלש. דרישה זו כמובן לא עלתה במחאת הסרדינים. מדובר בדינמיקה דומה לזו של הדרישה לחינוך חינם (או כמעט חינם) מגיל 3 והתביעה של של מחאת ההורים לילדי הגן "גן זה לא מחסן" להוסיף סייעת נוספת לגני הילדים. גם כאן, חינוך ציבורי חינם מגיל 3 והוספת סייעת באופן אוניברסלי מבטלת את ההעדפה שהיתה לרשויות החלשות.

אולם, למרות שמחאות אלה מקדמות את התלמידים החזקים במערכת החינוך, תלמידים מהמעמד הבינוני ומעלה שמרביתם לומדים בין חדרה לגדרה ("כרישים", כפי שכינתה אותם ארלוזורוב), אין לזלזל בחשיבותן. זאת משום שלראשונה מזה שנים רבות אנו עדים להתגייסות רחבה של הורים לחיזוק החינוך הציבורי, המצוי בנסיגה כבר כשני עשורים. ה"כרישים" האמיתיים לא נמצאים שם. הם שולחים את ילדיהם לבתי ספר יוקרתיים הממיינים תלמידים על פי הרקע של הוריהם באמצעות גביית שכר לימוד של אלפי שקלים בשנה. חלקם גם בוחרים את התלמידים המצטיינים שהסתגרותם בבתי ספר אלה מחלישה את המערכת הציבורית עוד יותר.

הדרך לצמצם את מגיפת בתי הספר הבדלניים הנהנים מתקציבי עתק המבוססים על מימון פרטי משלים, היא לחזק את המערכת הציבורית. רק ההורים החזקים במערכת הציבורית מסוגלים להוביל שינוי כזה. יש לקוות שתוספת הסייעות וצמצום מספר התלמידים הכיתה הן רק התחנה הראשונה במסע הארוך הנדרש לשיפור החינוך הציבורי בישראל.