• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

אוהל הממתינות - הפתרון היחיד שמותיר השלטון לנאבקות על דיור ציבורי

מזל אראמי ושאר הממתינות (לנצח, כנראה) לדיור ציבורי, מזמינות להצטרף למחאתן ותובעות משר הבינוי להתמודד עם מצוקת הדיור האיומה שיצרו ממשלות ישראל

מזל אראמי, אם חד הורית לשישה העובדת במשרה מלאה במאמץ לקיים את משפחתה, ממתינה לקורת גג של קבע כבר כמעט עשר שנים. היא לא היחידה. יש עוד רבות כמותה, מהן גם חברותיה בצוות המאבק על הדיור הציבורי. היום, 1 ביולי, הן מקימות את אוהל מחאת הממתינות, שנועד להציג לציבור את דרך הייסורים שעוברות כל הממתינות לדיור ציבורי, דרך שלעולם אין לה סוף, כאשר הפתרון היחיד שמותיר להן השלטון הוא האוהל.

את אוהל מחאת הממתינות מקימות אראמי וחברותיה למאבק ליד בניין של פינוי-בינוי בקרית אונו. בבניין יש דירות פנויות, אך עמידר מסרבת לתת לאראמי אחת מהן. הרי על פי גישת עמידר, אוצר כמו דירה חדשה ויפה לא נותנים לזכאיות הדיור הציבורי. אוצר כזה עדיף להם למכור ולחגוג על הכסף, כפי שכבר עשו בעברמשל המקל והגזר, ככלי של השלטון, כבר מוכר וידוע. סיפורו של הדיור הציבורי ותור ההמתנה לדירת קבע מציג בפנינו כלי שלטוני מתסכל אף יותר, במסגרתו אפילו אותו גזר כתמתם ועלוב נשאר מחוץ להישגם של היד והפה הרעב.

דומה הדבר לאותו חמור (או אתון, שהרי כך רואים אותנו בעלי הכוח והשלטון ולכך הם מנסים להפוך אותנו), שמקל ובקצהו גזר נתלה אל ראשו – וכמה שנמהר להגיע אל אותו גזר, כמה שנכפיל מאמצינו, לעולם הוא יתרחק וישאר מחוץ להישג ידינו. וראו כמה חכמים אותם בעלי הכוח והשלטון – שהרי כה גדול הרעב וכה גדול הפחד מפני הרחוב, שדי באותו ריח וצבע מפתים של הגזר כדי לגרום לנו להמשיך ולהתאמץ ולקוות, גם אם הוא ממשיך להתרחק מאיתנו בלי הרף.

דרך ייסורים איומה עוברים כל אחת ואחד בדרכם אל אותה תעודת זכאות נכספת לדיור ציבורי. אבל גם זוהי אשליה: תעודת הזכאות, אף שהיא מגדילה במעט את סכום הסיוע (למי שרעבה כל גרוש חשוב), אינה מבטיחה דבר בסופה של הדרך. הרי למה לו, לשלטון, לוותר על התלות האינסופית שהמחסור בדירות ציבוריות מספק? מול אותה תלות עומדת הדרישה ל"נחמדות", כתנאי לפירור כלשהו, זמני גם הוא. אותה תלות משמעה היטלטלות מעלה ומטה בתור ההמתנה. גם אם מתקדמים במעלה התור אין לכך כל משמעות, מכיוון שאין דירות. אראמי עצמה במקום הראשון בתור. אז מה? דירות אין! ואם יש – מוכרים אותן בשוק החופשי. ובסופו של דבר, כשאחד הילדים גדל, נגמרת הזכאות לדיור ציבורי. מה נשאר לאותן ממתינות? שוב, הרחוב והאוהל.

מתבצרות במשרדי עמידר, 04.02.15. צילום: חיים שוורצנברג
מתבצרות במשרדי עמידר, 04.02.15. צילום: חיים שוורצנברג

מאות ממתינות כבר יותר מעשר שנים. יש גם כאלו שמשרד השיכון פיתה, במצוקתן, לוותר על הזכאות בתמורה להגדלת הסיוע בשכר הדירה תוך טענה שבין כה וכה אין דירות. מי שילדיה רעבים, גם אותו סכום מועט בהווה חשוב לה. אבל הסיוע המועט הזה גם הוא נגמר – וזכאות כבר אין. ג', למשל, ויתרה על זכאותה. עתה, כשחלק מילדיה בגרו, גם זכאות אין לה. שוב אנו רואות כיצד המחסור בדירות הפך להיות אינטרס של השלטון, המשמש אותו לצרכיו.

חלק מחברותיה למאבק של מזל אראמי לא מקבלות כלל זכאות לדיור ציבורי, מאחר והן מקבלות מזונות מביטוח לאומי ולא הבטחת הכנסה (הרי לשם קבלת הזכאות נדרשת הבטחת הכנסה). ביניהן, למשל, רוית כהן, העומדת עכשיו בפני יציאה לרחוב עם ילדיה. נכון, שר הבינוי החדש מכיר בחיוניות הדיור הציבורי, לדבריו, אך הפתרון שהוא מציע – אותם 5% של דיור ציבורי – הוא פתרון המתאים רק לעתיד רחוק יותר ותלוי בצרכי הרווח של הקבלנים השונים. צריך לזכור שכאלפיים דירות ציבוריות משמשות לגורמים זרים, כפי שהתריע מבקר המדינה כבר לפני שנתיים. משרד הבינוי (וכבר לא "השיכון") לא עשה עד עתה דבר על מנת להחזיר דירות אלה לבעליהן, נאבקי ונאבקות הדיור. תארו לעצמכם כמה משפחות, כמה אמהות וילדים, יכלו למצוא סוף סוף קורת גג ובסיס לבניית עתיד בדירות אלו.

אוהלהממתינות

אוהל מחאת הממתינות, שאירוע הפתיחה שלו ייערך הערב, מראה לנו מה העתיד המחכה לכולן, עתיד אותו אנחנו מסרבות לקבל. הוא מוכיח את נכונותן של כל נאבקות הדיור הציבורי להיאבק יחד על פתרון כאן ועכשיו, על עתיד בטוח ובריא להן ולילדיהן.

אנו תובעות משר הבינוי:
• הצג כבר עתה תוכנית לבניית וקניית דירות כדי להתמודד עם מצוקת הדיור האיומה שיצרו ממשלות ישראל.
• החזר לכל מי שוויתרו בלית ברירה על זכאותן את הזכאות ומצא להן פתרון של דירת קבע.
• שנה את הקריטריונים הבלתי אפשריים וקבע אותם על פי הכנסה לנפש.
ומעמידר אנו תובעות:
הבטיחו את זכותה של מזל אראמי על אחת הדירות הפנויות, שהגיעו מפינוי-בינוי, בעיר שלה.

לאירוע ולמאבק הממתינות הבפייסבוק

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.