• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

דרכים עקלקלות בדרך לתחושת שייכות

לנסות למצוא את ערערה בין הרכב המקרטע בעליות ירושלים ובין שוק הפשפשים הנהנתני ביפו

"בנהיגה. אני בדרך". זה המענה האוטומטי אותו קיבלה חברתי שחייגה אלי כדי לוודא שתוכניותינו עדיין מתקיימות.

בשבועיים הראשונים של מגוריי בירושלים התניידתי בתחבורה ציבורית, בעיקר ברכבת הקלה. אני מכירה את עצמי: פחות דאגות של אחזקת רכב ומציאת חנייה; פחות נושאים המהדהדים בראש שלי, שמסרב להרפות.

מהר מאוד למדתי שלהשתמש בתחבורה ציבורית באופן קבוע בירושלים זה לא מעשה חכם, בלשון המעטה. הרגשתי שאני צריכה להימנע מקשר עין עם הנוסעים, שאני לא יכולה לבהות בבחור נאה, לנהל שיחה עם שכני למושב או פשוט לבחון שרשרת מגניבה שענדה על צווארה אשה אנונימית. תקשורת זה דבר מחשיד, מאיים, שבעקבותיו אני עלולה לשאת בתוצאות כבדות.

לכן נאלצתי לסחוב איתי את המכונית הישנה והמקרטעת שאבי הוריש לי כשהחליט להתחדש באוטו קצת יותר נורמלי. בכל פעם בעליות ירושלים נהגתי עם יד על הלב – אין לצפות מתי היא תאכזב אותי, למרות שהחשש הזה עומד בסתירה למשמעות הכינוי שלה, "אסילה" (בתרגום חופשי לעברית: "מקורית"), שעומדת באתגרים ובציפיות. אבל "אסילה" נפלה קורבן לחבר'ה המתוקים מירושלים, כשמבין מגוון המכוניות החונות ברחובות הגבעה הצרפתית דווקא היא משכה את תשומת לבם והם החליטו לגנוב אותה.

כביש מס׳ 1, איילון, פנייה ימינה לשדרות קק"ל, רמת אביב. מסלול שבועי כמעט קבוע, באוטו הנורמלי של אבא אותו הוא העביר אלי, לעת עתה, אחרי הדיכאון אליו נשאבתי בעקבות שדידתה הדרמטית של "אסילה".

"אני למטה, רדי", התקשרתי וציוויתי בקול נוזף לחברתי, כשאני עוצרת באמצע הכביש ומחכה לה בפתח ביתה. "נוסעות בתחבורה ציבורית. תכף פותחת לך את השער", היא השיבה. במחשבה שנייה עדיף כך, למצוא חניה במרכז תל אביב בשעות הצהריים זו משימה לא קלה בעליל.

היא זרקה על עצמה שמלה קיצית צהובה, לקח לה מעט מאוד זמן להתארגן, ונפגשנו מתחת לבניין. בלי לכלכל את צעדינו יתר על המידה הלכנו לכיוון התחנה, כשלפתע ראינו את קו 4א׳ מגיע מהכיוון הצפוני. היא רצה, חיקיתי אותה בספונטניות, וחצינו באור אדום על מנת להספיק.

"את לא עושה את זה שוב!", אמרתי כשהאצבע שלי מורמת באוויר, בקו ישיר מול האף, כאות של איום. חיוך ממזרי עלה על פניה: "תזרמי, ירושלמית כבדה שכמותך".

מהר מאוד למדתי שלהשתמש בתחבורה ציבורית באופן קבוע בירושלים זה לא מעשה חכם, בלשון המעטה. הרגשתי שאני צריכה להימנע מקשר עין עם הנוסעים, שאני לא יכולה לבהות בבחור נאה, לנהל שיחה עם שכני למושב או פשוט לבחון שרשרת מגניבה שענדה על צווארה אשה אנונימית. תקשורת זה דבר מחשיד, מאיים, שבעקבותיו אני עלולה לשאת בתוצאות כבדות

אין לי ספק שהמעבר הזה קשה לה, אפילו יותר מאשר לי. במהלך ששת החודשים שעברו, היא לא פספסה שום הזדמנות לרדת עלי ולהטיח בפניי את השלכות המעבר מנקודת מבטה "העניינית". מכיוון שכך, מצאתי את עצמי לוקחת יום חופש ומבלה יחד איתה בשפת הים, שומעת שוב את הקיטורים שלה על "מחסור החוויות" ממנו היא סובלת כתוצאה מהמעבר, בפעם ה… הפסקתי לספור! עוד אחריות המוטלת על כתפי. עוול נוסף שאצטרך לכפר עליו.

בימים אלה מוסלמים מקיימים את מצוות חודש הרמדאן, ואני מקפידה ומשתדלת לצום. אני סולחת לבורא עולם על הכל – הצום, הצמא, הימים החמים והארוכים, ג'אנק פוד במקום אוכל ביתי. כמעט על הכל – העיתוי של הרמדאן לא ממש מוצלח השנה. להעביר חודש יולי בלי ים? בלתי מתקבל. שברתי את הצום והלכתי לים. בכל זאת, ים הוא אחת מאהבות חיי.

שוק הפשפשים היה התחנה הבאה שלנו: לשבת בשמש הקודחת עם שתייה קרה, לסבול מהלחות של יפו מרצון, באיזה בר שכונתי מוצף עציצים ומוקף אופניים זרוקים, כששעון עתיק תלוי על הקיר ומתקתק באיטיות, מזכיר לי כי כל שנייה שעוברת לא תחזור לעולם; צעירים וצעירות צפונבוניות מהלכים להם בסמטאות, צחוקים מכל כיוון ובחורה עם שמלה פרחונית וכלב מקסים, שלא יכולתי להימנע מלהעיר לה על שניהם. לאחרונה פיתחתי אהדה בלתי מוסברת לבעלי חיים. בעצם מוסברת, אחרי חיטוט קליל בתת-מודע, אך עדיין מצויה בהדחקה. אותו הסבר מן התת-מודע התערער כשהבחורה החליטה להצטרף אלינו, לכוס או שתיים. בחורה זרה שפגשנו בפעם הראשונה, וקרוב לוודאי שגם האחרונה.

market
צילום: Uwe Weihe, cc by-nc

לא רק שהכלב המקסים, ברושם הראשוני, השתלט לנו על השולחן ולא הפסיק ללקק את כפות רגליי, אלא שחבר ממש טוב של הבחורה בשמלה הפרחונית עומד להצטרף אלינו. "בכיף, להכיר אנשים חדשים זה אוצר בפני עצמו", הגבתי כשהזזתי את הראש הצידה, תנועה המעידה על שביעות רצון מההרגשה כי אמרתי משפט חכם. והנה הוא מצטרף, הוא לא חדש, ואפילו לא קרוב להיות – מדובר באחד החברים שלי.

בירכנו אחד את השנייה והתחבקנו בעודו מדגיש בקול נחוש: "אין, את אחת מהם. פשוט רואים עלייך את ה׳תל אביביות׳".

החיוך נמחק.

היקום דואג לשגר לי בתכיפות תזכורות לגבי התלבטויותיי ומחשבותיי, בעיקר המשמעותיות שבהן.

תל אביבית? ירושלמית מקודם? והיכן ערערה בכל הסיפור הזה?

אני עוצמת עיניים, מודה ביני לבין עצמי שאת ערערה לא אצליח לתאר בפרטים ובדקויות כמו שעשיתי כאן.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אורית

    אוקיי….נו ו….