אחרי ה״מהפכה״: רשמים מיום משאל העם ביוון

הודעה מוקלטת שבקעה מרמקול שהותקן על טנדר מקרטע, בישרה ביוונית על הופעה קרובה של תיאטרון הצללים היווני המסורתי. "יהיו הרבה צחוקים" ("πολλά γέλια!"), הבטיח הכרוז וקולו הדהד ברחבי הרחובות הריקים. ספק אם למישהו היה את החשק לצחוק בימים האחרונים ביוון בכלל ובפארוס (Paros), אי בקבוצת האיים הקיקלדיים שבים האיגאי, בפרט. אנשים מרוכזים בתוך עצמם, או בחיק משפחותיהם וחבריהם, ומדברים על הפחד מהעתיד הקרוב. סגירת הבנקים והגבלת משיכת המזומנים ל-60 יורו לאדם ביום תרמו לתחושה הכבדה של אי היציבות, כמו גם המעבורות הרבות שהגיעו אל האי כאשר מתוכן יצא מספר נמוך יחסית של תיירים. "אפילו במלחמת העולם השנייה לא סגרו את הבנקים", אמר לי בכעס נוטיס, פאריאני כבן 70, "אנחנו עושים טעות נוראית. צרפת ואיטליה הן חברות שלנו, אסור להתנתק מהן. אנחנו אירופאים, אנחנו באירופה. למי נלך עכשיו?".

למרות שבאתי לנפוש בפארוס, אי שמהווה עבורי הן שדה מחקר והן בית שני מאז תחילת עבודת השדה האנתרופולוגית שלי במקום מאז 2011, פתאום מצאתי את עצמי מתעדת את אחד האירועים החשובים בהיסטוריה של יוון. אלו הם רשמיי הראשוניים מיום משאל העם היווני לגבי תנאי החילוץ האירופיים, 05.07.15. חומרי גלם מתובלים בנגיעות של ניתוחים אנליטיים, שנכתבו במהלך היום ועד לשש בבוקר ביום שאחרי ה"מהפכה".

+   +   +

5 ביולי, 10:00. אני נוהגת ברכב שכור, יורדת מהר מקצה הגבעה שבה אני מתגוררת לעבר הכביש המרכזי ותוך כדי נהיגה בכביש העפר אני מקשיבה לאחת מתחנות הרדיו האזוריות. ברקע, ראש ממשלת יוון, אלכסיס ציפראס, מעביר מסר לאומה לאחר שהצביע במשאל העם: "לא רק שנישאר באיחוד האירופי, אלא שגם נחיה ונעבוד בלי פחד (φόβος) ועם כבוד (αξιοπρέπεια). ממחר יום חדש לאומה, זה יום חג לעם היווני".

פחד וכבוד – שתי תמות מרכזיות ששולטות בשיח הציבורי בשבועיים האחרונים ביוון. פחד, כך הסבירו לי תושבים רבים בפארוס, הוא עננה שחורה שתקועה מעל לראשם של היוונים כעת. אבל הוא גם מנקר בקרב ממשלות אחרות באיחוד האירופי שצופות בתהליך הדמוקרטי שמתרחש ביוון – אזרחים רואים את המתרחש במדינה ה״סוררת״, ולומדים מה "נכון לעשות" גם בביתם הלאומי.

אני מגיעה אל מחוז חפצי, אחד הכפרים הדרומיים שבאי, מתקשרת לחבר טוב, יאניס, חקלאי בן 80, ושואלת אותו לשלומו. הוא מעדכן אותי שכבר הצביע ומוסיף: "הצבעתי ׳כן׳" (Ναι). ׳כן׳, כי אני רוצה להישאר באיחוד האירופי וביורו, ומפחד מציפראס. אני לא רוצה לחזור לדרכמה. כל האנשים אומרים שעדיף להישאר באיחוד האירופי. כשהכבש עוזב את העדר, הוא ייאכל על-ידי הזאב". כלומר, אם היוונים יעזבו את האיחוד האירופי הם יהיו חשופים לסכנות, והסכנות, לדעתו של יאניס, הם איום מהמזרח, מהטורקים. טורקיה נכחה גם בשיחת טלפון עם טינה, בת 55, קנדית בעלת אזרחות יוונית ותושבת האי: "ראש ממשלת טורקיה מעודד את אזרחי יוון להצביע ׳לא׳ (όχι), כך שיוון תאבד את הגיבוי של האיחוד וטורקיה תוכל לעשות בה כבשלה".

שדים מהעבר של יוון חוזרים ונוכחים כפחדים חברתיים עכשוויים: לא רק הפחד מטורקיה (שמתעורר בכל כמה שנים), אלא גם זיכרונות הצנע והרעב מימי הכיבוש הנאצי. מראה הבנקים הסגורים והתקציב המצומצם שמקבלים הפנסיונרים מעורר בתושבים שונים זיכרונות רעים של חוסר, מחנק וצורך לחפש בנרות אוכל ולהחביאו במזווה. בשנת 2012 נחשפתי לראשונה לפחד מרעב באי, כאשר שמעתי על סיפורים על פקיסטאנים ואפגנים, מהגרי עבודה ומבקשי מקלט החיים במקום, שגונבים כלבים ואוכלים אותם. כשהעמקתי במחקר לגבי פחד חברתי זה והפאניקה המוסרית שהתעוררה באי, גיליתי שהסיפורים מעבירים מסרים של איסלאמופוביה ומבנים את האפגנים והפקיסטאנים כחיות-אדם, שאם לא יגורשו יאכלו לבסוף גם בני אדם. עכשיו, החרדה המוסרית ממצב של הישרדות קיומית אינה מופנית אל ה"אחר", אלא כלפי פנים, אל החברה המקומית.

באחת השיחות בינינו, טינה אמרה לי, "סגרו את הבנקים. עכשיו אנשים ירגישו איך ייראו החיים שלנו אם נבחר ב׳לא׳. גבם של האנשים הפשוטים יישבר כי הם אלו שיישאו בנטל, הם אלה שסוחבים את המדינה על הכתפיים. אני רוצה לבחור ׳לא׳, כי אני לא רוצה לרעוב למוות. מצד שני, אולי דווקא ה׳לא׳ הוא שירעיב אותי". אוכל, עבור רבים מהיוונים המבוגרים, הוא לא רק סמל של חגיגה, אלא גם זיכרון קולקטיבי של רעב. אמצעי התקשורת הישראלים שמדווחים כי למרות המצב הכלכלי העגום, "אנשים עדיין יושבים בטברנות", אינם מתייחסים למשמעות שמאחורי הנראה לעין. אוכל בתרבות היוונית הוא סמל למאבק, להנאות החיים הבסיסיות ולשמחת החיים, לשימור הידוע והמוכר. זו אינה בהכרח חגיגה של מותרות. סאקיס, סלוניקאי צעיר שעובד באי, הזמין אותי לאכול איתו ביום שלפני משאל העם: "בואי ונאכל היום, כי מחר מי יודע מה יהיה". כבר בשנת 2012, אחד מתושבי האי לימד אותי את חשיבות הטברנות לעם היווני, כשאמר לי: "ביום שבו יסגרו את הטברנות, אפשר לכבות את האורות בשדה התעופה של יוון".

האמירה השכיחה כעת היא שאין לדעת מה יילד יום, בכל בחירה שתעשה. שהמציאות תשתנה בכל דקה ואי היציבות מעבירה אנשים על דעתם, ולראיה דבריה של טינה: "לומר ׳לא׳ – אז לא יצאו כל כך מהר מהאיחוד, וגם התוצר של ׳כן׳ לא ברור. נראה שהדרמה תימשך, ודברים יובילו לדברים אחרים. אבל כנראה שהבנקים יישארו סגורים גם ביום שני". הבנקים הם פגיעה בבטן הרגישה של היוונים. מחנק מזומנים הוא חנק החירות האישית. לרבים מהאנשים ששוחחתי איתם יש תחושה שהם נאלצים לבחור בין שתי בחירות בעייתיות ביותר, שכל אחת מהן תוביל לעתיד שלילי. כפי שיורג'וס, תושב האי ופנסיונר טרי, אמר לי בנימה סרקסטית: "בקלפי אני צריך לבחור איזה מלפפון מהשניים ידחפו לי לתחת". אגב, מבחינתו הבחירה ב"כן" היא הנוראית פחות.

ויש גם ביקורת עצמית בשפע, שנשמעת בשיחות הסלון, בחנויות ובתחנות הדלק. מרינה, יוונייה שחיה באי, אומרת לי: "היוונים ימשיכו לספר סיפורים ולא ירדפו אחרי מי שלא משלם מיסים. אני רואה איך עושים כאן הכל, המצב קשה ולא יהיה טוב יותר ומה שהיוונים עושים עכשיו מול האיחוד הוא מהלך מסוכן מאוד. האבטלה גואה, אירופה לא תחתוך בחובות של היוונים וביוון גם לא יחנכו את אלה שגונבים. והעשירים? הם כבר משכו את כספם והעבירו אותו לבנקים בחו"ל". בפייסבוק פורסמה רשימה ארוכה של פוליטיקאים שמשכו את כספם מהבנקים היוונים והעבירו אותם לחשבונות בחו"ל – הגירסה היוונית העכשווית ל-shaming.

אני מבקרת אצל חברה פאריאנית, קיקי, בשנות ה-30 לחייה. למשפחתה יש מלון קטן ובמקביל הם גם עובדים את אדמותיהם. אחותה בדיוק יצאה להצביע ואנחנו ממתינות לה שתחזור ואז ניסע ביחד לקלפי. קיקי עוד מתלבטת לגבי תשובתה למשאל העם: "אם אצביע ׳כן׳, זה יהיה בגלל שאני רוצה שהמשפחה שלי והעסק שלנו ישרדו. אבל אני רוצה להצביע ׳לא׳, בגלל שאינני מאמינה לאיחוד. ועם זאת, אני גם רוצה להישאר באיחוד. אבל כאשה צעירה, אני כבר לא יכולה לסבול את התחושה שמה שלא אעשה, זה לא יהיה מספיק טוב בשבילם. הם צריכים להתבייש שהם כופים עלינו לעשות דברים שלא יכולים להתאים למצב שלנו כעת. צריך לתת מרחב לאנשים כדי להבין מה המנטליות החדשה שהם צריכים לשנות ביוון, וזה לוקח זמן".

אנחנו יושבות בחדר אוכל ריק מאדם בבית המלון. בחוץ, הרוח הצפונית המפורסמת של פארוס עושה שמות ומרחיקה מהחופים את התיירים שכן הגיעו, על אף הכל, לאי. "המלון שומם עכשיו", היא מסבירה לי בטון מודאג מאוד, "יש מלא ביטולים. בעיקר משפחות צעירות, כי הם מפחדים שמערכת הבריאות תקרוס ולא יהיו פתרונות אם יקרה משהו לילד". עונת התיירות באי פארוס קצרה, ובחודשים יולי-אוגוסט תושבי האי מנסים להרוויח את כספם כדי לעבור חורף נוסף ולשלם את עומס המיסים שניחת עליהם בשנים האחרונות. בשנה שעברה היתה עונת תיירות מוצלחת ביותר, לאחר מספר שנים של ירידה משמעותית במספר התיירים שפקדו את האי. השנה, אנשי התיירות קיוו לעוד הצלחה והתכוננו בהתאם. הם לא חזו את המתרחש כעת.

קיקי עובדת מסביב לשעון בימי הקיץ, לא רק במלון אלא בעבודות נוספות אשר קשורות לתיירות באי. היא לא מתלוננת שקשה לה, שכן היא אוהבת לתת שירות חם ודואג לכל תייר שמבקש עזרה או המלצה. מישהו ניגש לקבלה והיא מנתרת מהכיסא, אליו היא חוזרת לאחר מספר דקות. קיקי חושבת על הלחץ שמופעל על יוון, אבל היא גם מפנה מבט אל המתרחש בתוך החברה פנימה: "היו לנו פוליטיקאים גרועים כל כך הרבה שנים, עשינו טעויות בעצמנו ולא רק האיחוד. יש אצלנו גם שחיתות. ועוד משהו, יוונים תמיד יהיו ספונטניים. אני לא יודעת אם זה טוב או רע, אבל אנחנו לא רואים את העתיד וחיים את הדקה, לא מאורגנים. זו מנטליות שאנחנו צריכים לשנות, אנחנו צריכים ללמוד להיות מאורגנים. ועם זאת, אנחנו עובדים המון ומקבלים כל כך מעט, הרבה פחות מאחרים באירופה. פעם, היינו שמחים עם מעט יותר דברים, לא היינו עשירים. ועכשיו, למדנו לרצות יותר, לבזבז יותר אבל בעצם יש לנו פחות".

הפלאפון של קיקי רוטט כל הזמן, חברים ובני משפחה מתקשרים כדי לשתף אותה בדאגותיהם. עם סיום אחת השיחות, היא אומרת לי: "זו הפעם הראשונה שאני מפחדת כך. לא יודעת מה יהיה מחר. אמרתי לעצמי לבחור לפי מה שהלב מבקש, ולא לשמוע מה אחרים אומרים. ורק כשהתחלתי לקרוא עיתונים, התחלתי להתבלבל. האם יזרקו אותנו מהאיחוד? הרבה צעירים – האמנו בסיריזה (מפלגת השלטון) כי יש להם מנטליות אחרת והצדק איתם, אבל זה לא כך. הם עשו משהו שאני לא מסכימה איתו. יש לנו בעיות קשות עם מערכת החינוך והבריאות ביוון, והדבר הראשון שסיריזה עשו הוא לפתוח מחדש את ערוץ ERT, ערוץ הטלוויזיה הלאומי. אני רוצה שיהיה ערוץ לאומי, עם ראש פתוח ודעות ברורות ואני גם רוצה שאנשים יקבלו את עבודתם בחזרה. אבל אל תתחילו שם! תבריאו את מערכת החינוך והבריאות ואז תעברו אל הטיפול בערוץ. גם יש עוד ערוץ לאומי (VERIT) ולא צריך עוד אחד. מצד שני, לפתוח את הערוץ מחדש זה עניין של כבוד. מסך שחור במקום הערוץ זה בעייתי, זה מרגיש כמו סופה של הדמוקרטיה".

״נהיה בסוף רעבים?״

המלחמה בין ה"כן" ל"לא" הפכה במהירה גם למלחמה תקשורתית. ערוצי טלוויזיה שונים, למשל Mega, או Antena וSkai, שהנם בידיים פרטיות, עודדו את הצופים להצביע "כן", בשונה מהערוץ הלאומי ERT. האחרון הפך לכלי בידי ציפראס, שבימים האחרונים לפני משאל העם בחר להתראיין אך ורק אליו והביע את שמחתו בעקבות חזרתו לאולפן הטוב והידוע. ההתערבות הפוליטית של ערוצי התקשורת הפכה לסוגיה נוספת באווירה מתוחה גם כך, ותושבים באי דיברו על כך שהתקשורת מנסה לעצב את המציאות לפי ראותה עיניה ומציגה נתונים שמתאימים לאידיאולוגיה שלה.

קיקי טוענת שה"מקרה היווני" הוא רק חלק ממשחק כולל יותר, ושכל העיניים נישאות כעת ליוון כדי לנסות ולחזות מה יקרה בהמשך, במדינות אחרות באיחוד: "אני מרגישה שאנחנו בניסוי, מה שיקרה איתנו ילמד מדינות אחרות איך לשרוד". חברתה של קיקי, אלני, פאריאנית כבת 30 ומורה בבית ספר בסלוניקי, נכנסת אל חדר האוכל. היא הגיעה במיוחד אל האי כדי להצביע. אחת הבעיות המרכזיות של משאל העם היא שניתן להצביע אך ורק היכן שרשומים, ובעיות מנהלתיות רבות מנעו מצעירים עירוניים, שחיים באי, מלהצביע. במהלך הקיץ, רבים מהצעירים שגרים בערים הגדולות עוברים אל האיים, כדי לעבוד בתיירות במדינה עם אחוזי אבטלה משמעותיים (בעיקר בקרב הדור הצעיר בשוק העבודה). כדי להגיע אל אזור הרישום ולהצביע יש לצאת למסע ארוך ויקר, למרות שניתנו הנחות (בין 25 ל-50 אחוז הנחה להפלגות ונסיעות חינם באוטובוסים).

אלני מסבירה לי היכן, לדעתה, טמונה הבעיה: "כעת ניתן להוציא רק 60 יורו ביום. אז נגיד שיש לי רק מאה יורו שהוצאתי עד כה ואני רוצה להצביע בפארוס. אבל אני מפחדת להיתקע ללא כסף, ואם ייסגרו לחלוטין הבנקים ממחר? מצד שני, אני רוצה לומר לעצמי ולילדים שלי שהצבעתי ביום החשוב הזה. ולכן אני כאן". אני מנסה להבין את משמעות אירוע משאל העם ומציינת בפניהן שמשאל העם הקודם היה לפני כ-40 שנה (1974), כשאזרחי יוון נשאלו אל הם רוצים מלך או לא. קיקי מגיבה: "עם המלך זה היה פחות חשוב. סוגיית המלך היתה עניין פוליטי – האם אנחנו רוצים דמוקרטיה עם או בלי מלך. משאל העם הנוכחי הוא קריטי, כי מדובר בכלכלה. אם הכלכלה משתנה – החיים של כולנו ישתנו. משאל העם גם ישפיע על הדורות הבאים".

אחותה של קיקי הגיעה מהקלפי וכעת תורה של קיקי, אבל היא מתמהמהת. פניה מעידות על כך שהיא עוד מתלבטת האם תסמן צלב לצד המלה "כן" או ליד המלה "לא". היא בוהה בנקודה בקיר ואומרת: "את יודעת, ההיסטוריה שוב חוזרת על עצמה. כמו שלינקולן אמר – צריך להילחם בגרמניה. הם תמיד רוצים לשלוט, שיהיה להם כוח פוליטי. לא צריך להילחם בגרמניה, אלא בצורך שלהם לשלוט. זו המנטליות הגרמנית". אחת ההאשמות הבולטות ששמעתי באי, נגד גרמניה, היא שבשונה מהכיבוש הצבאי ההיסטורי של יוון בזמן מלחמת העולם השנייה, כעת גרמניה מנסה לכבוש את המדינה בעזרת השתלטות כלכלית.

אנחנו נוסעות ביחד אל אתר ההצבעה. קיקי מעדיפה להסיט את קו המחשבה ומספרת לי בהתלהבות על עצי המלוח (αλμύρα) שאביה והיא שתלו לצד הכביש ובקירבת הים. במשך שנה הם ניגשו ערב-ערב אל העצים הצעירים, שבמרחב הציבורי, והשקו אותם. כעבור שנים העצים העמיקו שורשים ואינם זקוקים יותר לעזרת האדם. הם נישאים לגובה, ומתנופפים מצד לצד בקצב הרוח הצפונית החזקה. מאחוריהם, ומתחת לצוק, נפרס הים האיגאי בגווני כחול-טורקיז. גלים קטנים ולבנים על רקע כחול עמוק וסוער – בדיוק כמו יוון ודגלה ברגע זה. שתינו מסכימות על כך שהקיץ הזה כולל לא רק סערות פוליטיות וכלכליות, אלא שגם מזג האוויר מוזר מאוד בפארוס: הטמפרטורה נמוכה ואפילו הצרצרים לא משמיעים את צרצורם המפורסם. יש משהו באוויר.

בקלפי המנומנם שבאחד הכפרים יושבים שלושה אנשים לצד שולחן בית ספר ארוך. קיקי נותנת לאחד מהם את תעודת הזהות שלה ואני מצלמת את הארגז השקוף שאליו משליכים את המעטפות החתומות. מאחורי הארגז יושב פאריאני עם חולצה כחולה עליה כתוב בלבן "Hellas" (יוון), בחירה אופנתית שמזכירה לי איך בצעירותנו לבשנו בישראל כחול-לבן והתייצבנו בחצר בית הספר כדי לצפות בטקסים הלאומיים, תמימים ופטריוטים. אני מצלמת את המתרחש בעוד שקיקי נעלמת מאחורי הפרגוד הכחול שכבר יצא לי להכיר ממערכת הבחירות של שנת 2012 – מערכת בחירות שבה החלה לצבור כוחות אלקטורליים משמעותיים מפלגת "השחר המוזהב" (Χρυσή αυγή), מפלגה ניאו-נאצית יוונית. הפרגוד, אגב, חושף את רגלי המצביעים. אני תוהה אם זה כדי לבדוק אם עומד שם באמת רק אדם אחד.

עובדי הקלפי שואלים אותי ביוונית אם גם אני מתכוונת להצביע. השאלה מעוררת בי תהייה רגעית: אינני יכולה להצביע שכן אינני אזרחית, אבל מה הייתי מצביעה אם יכולתי? אין לי תשובה ברורה ומידית, אם כי אני נוטה לכיוון סימון המלה "לא". להבנתי, שתי האופציות בעייתיות וגוררות חיים אומללים, ובכל זאת, התנגדות לעוולות שנעשות על-ידי האיחוד האירופי נראית לי כמטרה ששווה להילחם עבורה. אבל עבורי המלה "לא" כוללת גם דרישה לבחינה רפלקסיבית את האופן שבו אנשים מתנהלים כלכלית במדינה. יש ליטול אחריות אישית וקולקטיבית ולהפסיק את השחיתות הכלכלית ואת הקלות שבה אנשים חומקים מאחריותם הלאומית לשלם מסים. ברמה הלאומית, המילה "לא" מעוררת ביוונים זיכרון בלתי נשכח, כאשר יוון התנגדה לכיבוש האיטלקי במהלך מלחמת העולם השנייה. היא גם זכתה לחג לאומי – יום ה"לא". (Όχι Μέρα).

אני מסרבת בנימוס להצעה להצביע ומסבירה שאינני אזרחית יוון. "באמת?!", שואלת אשה מבוגרת שעומדת ליד דלת הכניסה ועל חולצתה האדומה מדבקה אדומה עם המלה "לא", "אבל את מדברת יוונית כל כך טוב! אז מאיפה את? צרפתייה?". "לא", אני עונה בחיוך נבוך, "אני מישראל". "אה", אומרת הגברת בטון ביקורתי, ופונה לעשות דברים אחרים. אני כבר רגילה לסיטואציה הזו. זהותי הלאומית-ישראלית אינה זוכה, בדרך כלל, לאהדה רבה בקרב חלק מהיוונים. אבל אני מרגישה שהזהות הפחות אהודה כעת ביוון היא הזהות הלאומית-גרמנית. בשבוע שעבר מישהו באי אמר לי שאני, כישראלית, אמורה להבין ללבם של היוונים כי יש לנו אויב היסטורי משותף, הגרמנים.

בדרך למכונית, קיקי מבשרת לי בגאווה שבחרה לסמן "לא": "אני שמחה מאוד שזה מה שבחרתי לבסוף. אני צעירה ויש לי עוד תקווה (ελπίδα) לגבי העתיד. אני לא רוצה לאבד את התקווה". המילה "תקווה" היתה המושג המרכזי בכרזות של סיריזה ובנאומיו של ציפראס במערכת הבחירות האחרונה ביוון. עכשיו קיקי מאשררת את תמיכתה בציפראס ותולה בו את התקווה שיצליח להוציא את כלכלת יוון מהבוץ הטובעני.

אנחנו מתיישבות ליד שולחן בטברנה קטנה, הסמוכה לקו החוף. קיקי מנהלת שיחה קצרה עם המלצר, בן דודה הצעיר, והוא מדווח לה על הזרם הדקיק של התיירים שהגיעו למסעדה בימים האחרונים. "מה יהיה?", היא שואלת אותו בדאגה, "נהיה בסוף רעבים?". הוא מחייך ועונה לה, "אולי יהיו רעבים ביוון, אבל אנחנו, באי, לפחות יודעים כיצד לשתול וליהנות מפירות האדמה. באתונה הם אפילו לא יודעים מה הצבע של העגבניה או של הסלק".

במהלך עבודת השדה שלי באי, שעסקה ביחסי אדם-כלב וקונפליקטים חברתיים-תרבותיים הנוגעים לשייכות, זרות ואחרוּת, עברו למקום צעירים מערים גדולות ביוון. הם מאסו בסגנון החיים העירוני וניסו לאתר מקור פרנסה שמתבסס, בין היתר, על תיירות. ככל שהעמיק המשבר, יכולתי להבחין בהבדל בין החיים באתונה לבין החיים בפארוס. למשל, בכל הנוגע לאוכל ולתבואת האדמה. בני הדור הצעיר שעברו לאי החלו לנצל את חלקת האדמה שבסמוך לבתים ששכרו, ובמסגרת התופעה החברתית של "חזרה לטבע" גידלו ירקות לצריכה עצמית ותרנגולות בעבור ביצים ובשר. בשונה מהם, אנשים שחיים באתונה נאלצו (ועדיין נאלצים) להתמודד עם אבטלה גואה, עם שלטים צהובים ("למכירה/השכרה") על חלונות חנויות שנסגרו, אווירת נכאים ברחובות ותמונות חוזרות ונשנות בתקשורת של אנשים שמחטטים בפחים. תמונה מוכרת בישראל.

״המוח שלהם ריק!״

לאחר ארוחת הצהריים נפרדתי לשלום מקיקי ונסעתי אל כפר נוסף באי, אל בני משפחה מקומית. השעה היא שבע בערב, הקלפיות נסגרות כעת. סטאט'יס האב, כבן 70, ובנו הבכור ניקוס, כבן 37, ישבו במרפסת הבית עטוף הבוגונביליות ושתו קפה יווני מהביל וריחני. "אני בחרתי ׳כן׳", הצהיר האב, "ניקוס בחר בדף לבן ועליו כתב כמה מילות תוכחה, והבת הצעירה בחרה ׳לא׳". אנחנו משפחה מגוונת", הוא מחייך אלי ומגיש לי כוס קפה. ניקוס מגלגל סיגריה מטבק, ואומר "ציפראס מסוכן יותר מסמראס (אדוניס, מנהיג האופוזיציה) כי הוא לא הציג לוח זמנים. הוא רואה את המציאות ומאלתר". סטאט'יס ממתין בסבלנות שבנו יסיים את דבריו ואז מעיר בעוקצנות: "ציפראס הוא מהמר פוליטי" (Πολιτική χαρτοπαίχτη), ומוסיף עוד שמן למדורה: "זו קמיקזה פסיכולוגית" ("ψυχολογία καμικάζι).

ניקוס מבקר מזה זמן רב את ההתנהגות של הממשל היווני בפרט ואת התנהגות היוונים בכלל: "ציפראס חושב כמו ילד ובאיחוד האירופי הם קשוחים איתו. אבל הוא לא מבין – כדי לשנות את אירופה כפי שהוא רוצה ומצהיר על כך, צריך לשנות קודם כל את עצמך. וכדי לשנות את אירופה, אתה גם צריך להיות בתוך האיחוד האירופי. מאז 1830 (עצמאותה של יוון) יש הרבה דברים שלא עובדים טוב ביוון, כולם יודעים להאשים אחרים אבל לא את עצמם. אחרי משאל העם, אם נאשים אחרים – אכעס מאוד. כי מעכשיו אנחנו אחראים לגורלנו".

סטאט'יס חושב שציפראס נופל לבור ללא תחתית: "הוא יהיה חייב כעת למצוא הסדר אחר עם האיחוד והם יציגו לו הצעה קשה יותר". ואילו ניקוס מציג תיאוריה אנתרופולוגית-כלכלית להסבר המתרחש בין האיחוד האירופי ויוון: "יש חוקר בשם קוסטאס מלאס (Κώστας Μελάς) שכותב שביוון יש מודל כלכלי אחר, שאינו מערבי. שביוון מחשבים דינמיקות אנושיות דרך מודל אחר. ומי אמר שהמודל המערבי הוא הנכון והטוב ביותר?" אני משתפת את ניקוס במחשבות על אוריינטליזם ותפיסת המערב את המזרח. סטאט'יס שנכנס הביתה כדי לצפות בתחילת ספירת תוצאות האמת, יוצא החוצה בפנים זעופות, מתיישב בכבדות על שרפרף הקש הקלאסי, ומסנן "שטויות!" (φούμαρα!). ניקוס ואני מפסיקים לדבר ומפנים את המבט אליו. אני לא רגילה לראות את סטאט'יס במצב רוח קרבי שכזה. והוא ממשיך "ריק!" (κενό), "המוח שלהם ריק! לא, לא ריק. המוח שלהם מלא בחרא" (έχουν σκατά στο μυαλό τους) ומתכוון לאנשים שבחרו ב"לא". מתברר שהתוצאות מראות שיש יתרון קל להתנגדות להצעה האירופית. "אני שמאלן, את יודעת את זה. אבל אני שמאלן עם שכל", הוא אומר לי. "אבא, מה אתה כועס?", אומר לו בנו, "ככה זה השמאל ביוון".

כבוד כאמור הוא עיקרון מרכזי בתרבות היוונית, כתבו על כך אנתרופולוגים שונים בשנות ה-60 וה-70. כבוד ובושה (ντροπή), ליתר דיוק, אבל על בושה עצמית לא מדברים כעת. הכבוד הוא עקרון שיש להילחם עבורו, כדי לכבד את הגבריות, המשפחה והמדינה. אבל לכבוד יש משמעויות שונות במערבולת החברתית-פוליטית-כלכלית העכשווית, ולא מדובר רק בכבוד שיוונים רבים דורשים מהאיחוד האירופי. להבנתי, התמות "כבוד", "פחד" והמשך נוכחות המושג "תקווה" מסמלות, בין היתר, חזרה אל הפנים, אל השמות, הרגשות והסיפורים האישיים מאחורי המודלים הכלכליים, המספרים והתוכניות הכלכליות.

משאל העם הנוכחי עסק, מאחורי הקלעים וגם בקדמת הבמה, בשאלות לגבי "מהי אירופה" ואיזה מודל שלה יוונים ותושבי מדינות נוספות באיחוד, מבקשים לדמיין. וכמו כן, למי בכלל הזכות הפוליטית והחברתית לטעון "מהי אירופה", מי מושתק ומי משתיק ביחסי הכוח הפוליטיים האזוריים ואילו קולות אלטרנטיביים קיימים, כמה גרסאות יש לרעיון של "אירופאיות" ו"אירופיזציה". בהקשר זה, ניתן לומר שהפחד החברתי שמביעים יווניים הוא לא רק מימים של רעב ממשי, אלא גם רעב לשייכות אזורית ופחד מתלישות ונידוי מהאיחוד האירופי. לא בכדי חששם, שכן מנהיג האופוזיציה סמראס חזר ואמר בנאומיו לקראת משאל העם, שבחירה ב"לא" משמעה הוא סילוק יוון מהאיחוד. רבים שהתלבטו אם להמשיך ולתמוך במנהיג שבו הם בחרו במערכת הבחירות, ציפראס, נקרעו בין גיבוי לבין החרדה להישארבחוץ.

משאל העם הנוכחי הוא גם סימון דרך (נוסף) לגבי שינוי בין דורי ועליית דור פוליטי חדש. דור שגדל, למשל, על סדרת הטלוויזיה "פרוטופיה" (Φρουτοπία"), ששודרה בשנות ה-80 ועסקה במדינה אוטופית של פירות וירקות שנחלצו מידיהם של בני האדם תוך כדי מחאה פוליטית. הסדרה גם הכילה מסרים פוליטיים סוציאליסטיים ורבות מהכרזות שהופיעו ברחובות בהפגנות נכחו גם בה. דור שהתחנך באוניברסיטאות ביוון ובאירופה ושתופס כעת פיקוד על הנעשה ביוון ונציגו, ציפראס, מואשם לעתים בחוסר ניסיון. אבל ניקוס, למשל, לא משוכנע שאכן מדובר בדור בעל חשיבה ועשייה אחרת: "גם הדור הצעיר שעלה לשלטון – כלום לא ישתנה. כי יש לנו את אותה המנטליות עדיין. וזה יהיה בדיוק כמו האופנה הישנה – גזענות, לאומניות, התנהגות רעה".

"אנחנו עושים מהפכה!"

אני ממשיכה להתגלגל ברחבי האי, והפעם לעבר הכפר המרכזי. הוזמנתי לחברים, לצפות יחד בתוצאות האמת. חברתי, יורג'יה, סלוניקאית בת 32, כבר עומדת במרפסת ומחכה לי. אני זוכה לשתי הנשיקות היווניות הידועות וגם למספר ליקוקים של ארבעת כלביה. אנחנו נכנסות הביתה וצופות בשידור החי של ERT – המועדף בקרב הצעירים שהצביעו "לא". בעלה של יורג'יה, קוסטס האתונאי, מחייך חיוך גדול תוך שהוא צופה בתוצאות האמת, שכעת עומדות על כ-25% מכלל הקולות שנספרו. הפער לטובת ה"לא" הולך וצובר תאוצה ובניגוד לנתונים סטטיסטיים שהוצגו בערוצים השונים בימים האחרונים ובישרו על פער זניח בין ה"כן" וה"לא", נראה כי עכשיו ה"לא" גובר על ה"כן".

באיים הקיקלדיים (Κυκλάδων), וביניהם האי פארוס, אחרי ספירת 39.6% מהקולות, 62% ענו "לא" לעומת 38% שענו "כן". במקומות שונים ברחבי יוון, כך אנחנו מגלים מהמידע שמופיע בתחתית המסך, ה"לא" זוכה לרוב די משמעותי. למעט מרכז אתונה, שם המרחק בין שלילה לקבלה הוא מצומצם מאוד – בין 48% ל"כן" לעומת 51% ל"לא".

בן זוגי האתונאי מתקשר אלי. אני מחכה לשמוע את שמחתו, אחרי הכל, הוא עשה את כל הדרך מישראל, מקום מגורינו, ליוון, כדי להביע את מחאתו נגד ההסכם עם האיחוד האירופי. "אנחנו עושים מהפך!", הוא צועק מאושר, "מהפכה!" (Επανάσταση!). הוא נמצא בסביבת כיכר הפרלמנט (הסינטגמה) שבאתונה וחוגג עם חבריו בבר. אלפי אנשים צובאים על הכיכר, גם המזרקה המפורסמת מאירה בצבע אדום (צבעה של מפלגת סיריזה), היום הכיכר אדומה. המוני אדם עם דגלי לבן-כחול יווני ודגלי סיריזה רוקדים במעגלים ריקודים מסורתיים יווניים, מחזיקים ידיים.

אחד אחרי השני מופיעים פוליטיקאים יוונים בשידור חי: שר האוצר, יאניס וארופקיס, מבשר על תחילתו של עידן חדש, כאשר ממחר הפחד שזרעו ביוונים האיחוד האירופי והאוליגרכיות, דרך סגירת הבנקים, נגמר. "העם התנגד לאולטימטום" ("ο λαός επέστρεψε το τελεσίγραφο"). הוא מסיים את דבריו, חובש קסדה, עולה על אופנוע כבד ונוסע משם. סמארס עומד מול המצלמה ומבשר שהוא פורש מהנהגת המפלגה. החברים בסלון בפארוס שמחים מאוד עקב הצהרת הפרישה, ויורג'יה מציינת שסבו וסבתו של סמראס היו יוונים גאים, אנשים שהשקיעו בחברה היוונית ושהנכד סטה מדרך הישר.

לאחר דקות ארוכות מופיע ראש ממשלת יוון מול המצלמה, מאחוריו קיר עם דמויות מפוסלות מיוון העתיקה. אין לי ספק שהרקע נבחר בקפידה. כבר מיומו הראשון של ציפראס בשלטון, הוא שם דגש על פעולות שקשורות לכבוד הלאומי, למשל הנחת זר פרחים על אנדרטה לזכר רצח 200 יוונים שהתנגדו לשלטון הנאצי ביוון בזמן מלחמת העולם השנייה – זאת כפעולה ראשונה בבוקר לאחר בחירתו להנהגת המדינה. ציפראס אומר כעת שזו חגיגה לדמוקרטיה היוונית, ושאותה אי אפשר לסחוט באיומים. נוכחותו של המנהיג האדום מעורר התלהבות בקרב הצופים שבסלון וגם הקהל שבכיכר, שצופה בנאום, צועק צעקות תמיכה ועידוד.

עם תום הנאום, המפגינים שוב פוצחים בריקודים. הלילה עוד מוקדם ואפשר לחגוג עד הבוקר. מחר? זה כבר סיפור אחר. נכון לעכשיו, ב-6 בבוקר, נראה שהמהפכה היוונית מערערת את הבורסות ומנהיגים קובעים פגישות דחופות. וביוון, בבוקר שאחרי? אגייס אמירה משבוע שעבר, בשיחה עם רוכל מקומי, שאמר בציניות: "השמש ביוון אינה במשבר. היא תמשיך ותזרח גם מחר".