בקפה של הבוקר אני שומעת אותן

סיפורים קצרים מאת הדס רפאלי, חנה ואזנה גרינולד וחנה אלבג, לקראת ערב שלישי בסדרת "תורת הסיפורים הקצרים" בתל אביב
העוקץ

הדס רפאלי

לא להירדם, לא להירדם, על הספסל ברכבת, שמה את היד על התיק. לא להירדם, לא להירדם, מתעוררת שוב, איך אני יכולה לישון ככה, מה לא בסדר איתי. נופלת לאט. לאט שוב אל התיק והספסל.

רכבת עוברת בכיוון ההפוך, צמוד, מעיפה את האוויר, תפקחי את העיניים, תראי שהרכבת הזאת לא מורידה לך את הראש. הקרון פתוח לכל עבר, הראש שלך נוזל מי יודע לאן, איך את יכולה להמשיך לישון ככה. הרכבת ממול כבר עוברת, אני מציצה, פוקחת עיניים רק אחריה.

לא להירדם, לא להירדם, צונחת לאט שוב, מתעגלת לכיוון הספסל. לא להירדם, לא להירדם, כל כך קל ליפול מהקרון. לא להירדם, לא להירדם, כל כך קל ליפול אל החצץ, מדמיינת אותו בעיניים עצומות, לא להירדם, לא להירדם.

 

חנה ואזנה גרינולד

בעוד כמה ימים נגמרת שנת 2008 ואני עדיין כאן שותה קפה שחור עם סוכרזית אחת וקצת חלב דל שלוש פעמים ביום, מחפשת קול ייחודי רק לי. טבעתי בין כל הכובעים בחיים יצירתיים מדי, נשמע קולי כרעמים חלושים, חסרי צבע. אני פותחת את הפה ללגימה, שותה קפה וצמאה למים.

ואני ממשיכה לכתוב באמצע מחברת בין דפים ריקים, בלי זהות מוגדרת, לחפש מחבוא בו אפשר להגיד מילים אסורות, לחשוב מחשבות, לחפש פתח יציאה מתחת לשמיכה בצבעים הרמוניים, בלי כריות אוויר בתוך מכונית דגם מתקדם ביבוא מיוחד החיים עוברים ואני צופה, כותבת חלומות לוקחת דמות אחת ומדובבת אותה כל החלומות אפשריים, לא כל החלומות מותרים ישנם שאני לא זוכרת ישנם שאני לא מעלה בדעתי לזכור ישנם שנמחקו עוד בטרם פקחתי את העיניים חלומות של אתמול הם אופקים חדשים חלומות של אתמול הם קולה של אמא פוסע לאורך עמוד השדרה כמעין עצם המגנה על הרך, חודר את תוך החושך הכבד ללא משוא פנים.

בקפה של הבוקר אני שומעת אותן, יש פעמים שהן חלשות ואני צריכה להתאמץ ויש פעמים שאי אפשר לשמוע כלום מלבדן. אם תתאמצו גם אתם יכולים לשמוע. אני לא עושה את זה בשביל מחיאות כפיים אבל בכל זאת רעש נעים נכון. כשאני נכנסת הביתה הבעל שלי אומר שאני מלכלכת שהבאתי איתי את כל הכתמים של הרחוב. אני מחייכת ומנסה למחוק את הסימנים, את המחשבות, הרבה פעמים אני מצליחה, אני מוחקת בזהירות, משאירה קצת בשביל הזיכרון, להרדים את האשה החולמת, רק כשאני ישנה היא באה ועומדת מעל ובקול מייבב אומרת אני אשה צמאה למים. אני משתיקה אותה אבל היא ממשיכה להגיד, אני אשה צמאה למים. בסדר תשתי אני מרגיעה אותה אבל זה לא עוזר, היא מייבבת רוקעת חורקת מצרצרת.

Train in Evening, Paul Delvaux, 1957
Train in Evening, Paul Delvaux, 1957

חנה אלבג

ליל הסדר, מיותר ומייגע. לפי הסטטוסים שלה ברור לי שאנחנו חולקים תחושות דומות. היא אצל המשפחה שלה. משפחה דתית לאומית, יהודה ושומרון, הארדקור, אבא שלה היה חבר-כנסת שניתן היה לנסח עליו חוקיות כמו כוח המשיכה.

כל עוד יש כנסת, הוא יכהן בה. ימצא איך להיות שר ועדיף שיכון. כשהוא לא יהיה בכנסת זה כי הוא מת. זכרתי שלא מצאתי דבר מה מנחם לכתוב לה. אביה  היה מאלו שאני די שמח במותם וזה לא משהו לומר לבחורה שאתה מתאווה ועורג אליה באובססיה כמעט דתית. עוקב אחריה לבד מול המחשב, לבד עם האייפון.

נתתי הוראה לפייסבוק לשלוח לי התראה כל פעם כשהיא מפרסמת משהו. קראתי כל פוסט שכתבה. מעודכן בה כל הזמן שאף אחד לא יהיה הראשון לעשות לה לייק לפני, שתראה שאני הכי שם לב. זכרתי את בנה, איך הוא נראה, מה גילו ומי אביו.

ערב תורת הסיפורים הקצרים מס׳ 3 יתקיים ביום א׳ הקרוב 12.07. לפרטים

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.