• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

"פנינה לב נייר": התרופה היחידה לסבל היא יופי

חמש נקודות מבט על ההצגה "פנינה לב נייר", יצירתן המשותפת של ג'קלין פערל וחנה וזאנה גרינולד, שמביאה אל הבמה סיפור אוטוביוגרפי של ילדות, זהות מגדרית, משפחה ואהבה. פרויקט מיוחד בעריכת תהילה חכימי
העוקץ

שני ניצולים יוצאים למסע מעבר לגבולות הגוף
יעל משעלי

"פנינה לב נייר" היא תיאטרון שביר שמניע את חוטיה של בובה אחת, זו ששומרת בסוד את סיפורה של הילדה שהיינו או זו שעמלה בלב רועד להפוך אותנו לאשה שעלינו להיות. את שרירותיות הגזרה הילדהבובה מנסה לגזור במספריים, אך זו מתגלה כמסיכה שקודמת לפנים, כחוק טבע, כגורל.

ההצגה ממחיזה את סיפורן של ילדות שבמקום לשחק בבובות למדות כי עליהן להפוך לבובות עם הרגע הראשון בו תנועת גופן מופקעת מהן ונמסרת בידי ידיים זרות.

הצפייה בהצגה מציעה שתיאטרון בובות הוא לא תיאטרון לילדים כמו תיאטרון ילדוּת שבכוחו להרחיק עד למחוזות אסורים, בהם הלב אילם, הנפש מפרפרת, הגוף יתום, חי הופך לדומם והדומם מדמם את סיפורו של הבשר שנשכח או נמשך כנגד רצונו אל המקום הצר שהתרבות הקצתה לו.

ג'קלין פערל ב״פנינה לב נייר״. צילום: סיוון שחור
ג'קלין פערל ב״פנינה לב נייר״. צילום: סיוון שחור

פנינה בוראת עולם מנייר שבו התרופה היחידה לסבל היא יופי, עולם שבו מכאובי הנפש נכרכים סביב הצוואר בו זמנית כחבל חונק וכמחרוזת מרהיבה, ובכל זאת אינם חשוכים כמחלה, אלא מבטאים התנגדות נואשת לחברה חולה.

פנינה לא מוותרת על תקווה, וכנגד כל הסיכויים מרשה ללבה הקמוט להתעורר למול קוציו המתוחים של דודי. ברגע, אגדה על בדידות הופכת לסיפור אהבה בין קיפוד לפצועה, בין שני ניצולים שיוצאים למסע מעבר לגבולות הגוף, מחליפים היגיון בדמיון, וכמו בגירסה ישראליתמזרחית של היפה והחיה, לומדים יחד כי הדרך היחידה לשבור את הכישוף, שמסמן גוף כמכוער ונפש כמשוגעת, היא להפוך את הלב מנייר לפנינה.

*

נמלטים מִן הצעצוע השבור שקוראים לו ילדוּת
מיכל טרן

על השעון חצות ורגע, ובשעתיים שחלפו מתום ההצגה "פנינה לב נייר" ועד לרגעים אלה סובבת בראשי השורה "המכאוב טורף בלבמשירו של אלכסנדר פן, עליו בהמשך. נכנסתי הערב מאוחר כמעט מדי לאולם תיאטרון משופּע שהלך והתמלא כמפרשֹ אדי חום, לא נותרה לי ברירההתיישבתי שורה מהסוף בכיסא השני מימין. לצד השמחה שבתפוסה רוחשת וחיהּ של קהל נרגש, תפָסני כעס. אני בפינה וְחמוצה, מה הוא נרגש? צפיתי בהצגה כמה חודשים לפני וישבתי בשורה הראשונה, ולאורכה ורוחבה של שעה נתכסיתי נשׁורת עלי אהבה ולכן נחמץ לבי נוכח המרחק. ידעתי לאן הגעתי.

את "שיר ערש" של פן הפליאה להלחין לפני שנים רבות יהודית רביץ ולחַיות רגש עז של ערסול ילדה בשעת הירדמותה בתנועת מטוטלת פשוטה ובוהקת של צמד תווים קרובים. עולמה של הילדה בשיר טרוף סערה וחֵסר, אדמת חייה שסועה, אביה מת ואמה הדוברת סוככת מעליה כשמיכת טלאים, הרוקמת בבשרה החי. מה פועם בלבה של הילדה? האם סכך האם מצל על להט רגשותיה? זיו פניניה כלוא בצדפה לאורך השיר והאמת, מעולם לא היה לי אכפת. קיבלתי את הדברים, עת להישמע ועת להידחק.

זמנה של הפנינה לפצוע את החשיכה הגיע מבחינתי שנים לאחר כתיבת השיר וכדרכה של היסטוריה להוליך מהלך, בהצגה "פנינה לב נייר".

פנינה לב תמונה
אין דרך לתאר את ההצגה באופן המחייב שימוש בשפה. מתוך ״פנינה לב נייר״

על במה מעוצבת בקפידה ומלאכת מחשבת של יד אמנית, נזרק לפנַי שק מרהיב וקלוע נצרים של נפש שבירה כנייר, פצועה כפני יתמות וסוד ותקווה שעולה ובועטת לְעולם. זה יִשמע מליצי וזה סיכון אבל אני אומרת חד וחלק, אין לי דרך לתאר את ההצגה באופן המחייב שימוש בשפה. רוצים/ות גם מהרעד הזה? הזמינו כרטיס, לכו לתיאטרון ושייעתקו המילים גם מפיכם/ן. אבל מה שאני יכולה לתת, בשמחה אתן.

עולם הדימויים בהצגה נע ונד על מנעד רחב ותלת ממדי הפוגש את הצופה מכל עבריו; שפה עשירה הלבושה בדים רגישים ומחורזים לעילא המדמה את הילדות לצעצוע שבור, בובות נייר בהירות מבע ועין המספרות את סיפורה של הנפש; פעם פנינה עוברת מטמורפוזה ונגלית אלינו מגופה של קרפדה, פעם גופה משורג מיתר ויפה כנגינת אורפאוס, פעם פניה זועקים אלינו מגופו של בלון לבן פולט אוויר דחוס, פעם רוגש לבה מבעד לתקווה חדד הלֹא הוא דודיזהותה הנוספת, המרפאת, שירה דמוית מקהלה ברגעים בהם פנינה זקוקה להצלה וישועהמחר יש לי יום הולדת ואני רוצה למות…”, ועוד. תנועת המטוטלת ב"פנינה לב נייר", נעה בין כאב חד וחדווה רכה וכל זאת על דרך הרגש והחן הגדול, גדול  בכתיבה בימוי ומשחק משכרים. ניסיתם פעם לחרוט לב בשתי אצבעות על עור בית החזה? הלב אדום וחם ולאיטו נספג, לא פג, את כל זה ראיתי קורהמן השורה הראשונה ומדפנות האולם בקצה.

*

עולם פנטסטי ורגיש הספוג גם בכאב
גל לוי

"פנינה לב נייר" היא הצגת תיאטרוןבובות פואטית הכתובה בחרוזים, סיפור 'קטן' המובא בלשון פיוטית ולירית ומגולל את סיפורה של פנינה הילדה מפיה של פנינה האשה. ההצגה מאפשרת מבט כן אל סיפור ילדותה של פנינה, תוך התייחסות למרחב ההיסטוריחברתיפוליטי בו גדלה בישראל של שנות ה-90. בעדינות ובאומץ אנו נחשפים לעולמה הרגיש והיצירתי, הספוג גם בכאב, בדידות ותחושת זרות וחריגות. עולם פנטסטי מלא קסמים ומעשי דמיון הנרקם בפני הקהל.

על הבמה, השחקניות והבובות מחליפות תפקידים וחושפות עולם נפש עשיר, כן ושלם של ילדה החווה משבר ומצוקה רגשית. מספרת הסיפור היא ג'קלין פערל – מי שכתבה ויצרה את התפאורה של ההצגה ומשחקת את דמות האשהילדה. בסצינה הפותחת, היא נכנסת אל הבמה ומזוודה בידיה: מצד אחד נכנסת דמות אשה אל סיטואציה ריאליסטית, אך מצד שני באופן די מיידי מתפוררת ההנחה שהעולם שמוצג לפנינו פועל (רק) לפי חוקי העולם הממשי; הדמיון והזיכרון סוחפים אותנו פנימה אל תוך עולם המציית לחוק ההיגיון הפנימי של הלך הדברים כפי שנחווים בעיני הילדה פנינה, ומונעים על ידי פנינה האשה. זוהי מעין יציאה למסע בזמן, כאשר בידיה היא סוחבת משא טעון של סיפור ילדותה והתבגרותה: אל זיכרונות, אל מערכת היחסים הכואבת והצמאה לחום עם האם, והן אל התמודדות מול מערכות חברתיות וממסדיות שמייצגות דמויות כמו האם, המורה והאחות בבית החולים (המשוחקות כולן על ידי השחקנית ענת זוננפל, באופן מרגש, אמיץ ונוגע ללב).

המחשבה על הילד שהיינו וחי בתוכנו הינה שגורה ונתפסת, אך בעקבות ההצגה חשבתי שאולי לא רק הילדה שהיינו נוכחת בתוכנו – אולי גם האשה שהפכנו להיות מאותה הילדה היתה שם איתנו בילדות, והיא יכולה גם להוות מקור כוח ועוצמה.

ברגישות ותבונה רבה ניצחה חנה ואזנה גרינולד על מלאכת הבימוי, זו המרפרפת בין הריאליסטי לפנטסטי, בין הסמלי והפואטי אל הישיר והגלוי. התוכן משלב גם ידיעות מפורשות וריאליסטיות במהותן: מיטת בית חולים, חלוק לבן, קול שדרן רדיו המוסר חדשות, ספרי הלימוד הכתובים בעברית ונלמדו (למרבה הפלא אך באמת) בבתי הספר בישראל; זאת כאמור לצד קצב המונע לפי הלכי לבה ודמיונה של פנינה המועברים בין היתר על ידי בובות נייר חיות המישירות מבט בעיניהן הגדולות – מלאות הבעה מחד אך קפואות מאידך.

הבובות הן פנינה השסועה והסתורה, המפוצלת ונשברת עקב אירועי חיים שחלקם מפורטים ומועלים לנגד עינינו במהלך ההצגה, אך לצד זאת מהוות הבובות כעין אפשרות לחילוץ והצלה פרי יד הדמיון, וככלי שרת ביד פנינה האשה המתקשרת עם פנינה הילדה. גם בהקשר זה ישנה משמעות כפולה של פירוק ופיצול לצד ריפוי ואיחוי: הפיצול של הפנינות זו מזו ועצם היותן שתי דמויות נפרדות, אך האיחוי של השבר והקלת הכאב מעצם הדיאלוג ביניהן. ניתן גם לקרוא את הנפרדות בין שתיהן כמעשה תרפויטי, האשה פנינה חוזרת אל הילדה שהיתה ובאה להציע לה מבט בוגר וחומל אל ועל המתרחש. הנוכחות של פנינה האשה החוזרת בזמן כאשר סימולטנית נוכחת על הבמה פנינה הילדה (המשוחקת על ידי רותם גולדנברג בחן רב, ובהומור וכאב שובים לב) הינה בחירה אמנותית מרתקת בעיני. נדמה לי שהמחשבה על הילד שהיינו וחי בתוכנו הינה שגורה ונתפסת, אך בעקבות ההצגה חשבתי שאולי לא רק הילדה שהיינו נוכחת בתוכנו – אולי גם האשה שהפכנו להיות מאותה הילדה היתה שם איתנו בילדות, והיא יכולה גם להוות מקור כוח ועוצמה.

רותם גולדנברג ב"פנינה לב נייר", צילום: דן בן ארי
רותם גולדנברג ב"פנינה לב נייר". צילום: דן בן ארי

כנגד הכאב והמצוקה הרגשית שאנו כקהל חווים ועדים לו במהלך ההצגה, צפו אצלי במהלך ההצגה ולאחריה רגשות של אופטימיות ואהבה לחייםהדיאלוג, האהבה, היצירה והדמיון מצילים מפני כוחות המוות, עולם הבובות ומשחקי התפקידים מאפשרים הן תקשורת מורכבת והן הצעה לעולם רב ממדי, גמיש ופתוח לשונות ואחרות. בהצגה נשמע טון המבקש לשבור תפיסה בינארית של זהות בכלל וזהות מגדרית בפרט, ומכיל רב תרבותיות ככוח יצירתי וכאפשרות לקיים דיאלוג ולהרגיש אהבהלעצמי ולאחר.

*

הקצב של הלב
תהילה חכימי

ההצגה מתחילה בדפיקות קצובות שמייצרות השחקניות על הבמה, ולאט לאט במהלך 50 הדקות המרגשות של ההצגה הקצב הזה גם הופך לקצב הדפיקות של הלב, הלב שלי. שלוש שחקניות מדברות יַלְדוּת ממרחק ומאותו הרגע, יַלְדוּת שיש בה כאב רב אך כרוך בה גם כל מה שכולנו ידענו בבית הספר, בשכונה, זה אותו הנוף. הטקסט מופלא, התפאורה כולה עבודת ידה של ג'קלין יצירות מצוירות מנייר, וצילומים מיוחדים שזזות בקצב, התלבושות המוזיקה והתנועה על הבמה ביחד מייצרים יצירה יפה כל כך ומרגשת והכל ממשיך לדפוק עם קצב הלב. ג'קלין מצליחה לחשוף ולטפל בנושא קשה מנשוא בעדינות ויופי כזה המייצר תחושות קשות אבל גם כאלה של שחרור, ומעבר לכאב, נוף דודי השמש מעל השיכונים. בכיתי הרבה אך גם יצאתי עם חיוך. כאב רב יופי ועדין כזה לא ראיתי בחיי. תודה ג'קלין וחנה הלוואי שתעלו על עוד במות רבות עם היצירה היפהפייה שלכן.

ענת זוננפלד ב"פנינה לב נייר", צילום: דן בן ארי
ענת זוננפלד ב"פנינה לב נייר". צילום: דן בן ארי

*

לפעמים אני רוצה להיות מנייר
עתליה ישראלי-נבו

אני יוצאת מההצגה כשאני נוגעת לעצמי בזרועות, בודקת את העור, מוודאת שיש בשר מתחתיו. מוודאת שאני לא בובה מנייר. יש משהו כל כך עדין ושברירי בנייר: העין העצובה, החודרת, המאשימה, שמצוירת על כל אחד ואחד מהפרצופים של הבובות בהצגה, כאילו מאיימת להטביע בדמעות את הנייר ממנו היא עשויה.

לפעמים אני רוצה להיות מנייר. אני רוצה לרחף מעל הרחוב, על המבטים שלו והצעקות והצחוק. אבל כשאני מביטה על הבמה, פתאום אני מרגישה כל כך ברת מזל שאני לא מנייר: פתאום נייר, קרקע של יצירתיות, הופך לסיוט מתמשך, ליכולת למחוץ ולהעלים, למחוק ולהימחק. המוזיקה של ההצגה נחקקת לי על העור, כשהדמויות והבובות פורטות את הכאב שלהן, כמו בית חזה שהופך לבית תהודה לנבל קטן.

אני מבינה שהלב של הילדה פנינה הוא לא מניירהוא פועם ורועם בכל האולם, בפיוטיות ובעדנה ובעיניים יבשות, שגורמות לכל הקהל (או לפחות לי) לדמוע. מה לי ולמיטת אשפוזים, או לילדות בפריפריה בבית לא מתפקד? אבל אז אני רואה איך בסיפור ההתבגרות העדין והמורכב הזה, אני מצליחה לשזור את עצמי, בהתבגרות הנשית הנוכחית שלי. הדמות של דודי, שהיה פעם בת, מהדהד אליי, שהייתי פעם בן. וזה כל כך נפלא, שפשוט בא לי לבכות. ברגע הזה שדודו ופנינה חולמים יחד, ופנינה הופכת להיות אישה, בשר ודם, גם אני הרגשתי את הגוף שלי מתמלא באהבה, בפנינים שמעטרות אותי האהובות שלי, ובכוח שאופף אותנו מתוך חיבור של גופים, נפשות וזהויות שסועות.

1907572_10206148029042375_4327404997252253577_n
חיבור של גופים, נפשות וזהויות שסועות. דימויים מ״פנינה לב נייר״

"פנינה לב נייר"
יצירתן המשותפת של ג'קלין פערל וחנה וזאנה גרינולד
שחקניות יוצרות: ענת זוננפלד ורותם גולדנברג

הצגות קרובות:
20/07 בשעה 14:30 ובשעה 20:00 בתיאטרון הערביעברי ביפו. לאירוע בפייסבוק
11/8 בשעה 21:00 בפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות בירושלים. לפרטים נוספים

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.