• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

שירה שנוגעת בקצות העצבים

הצלחת השירה המזרחית הובילה לדרישה לענווה מהמשוררים וממאבקם. אבל הגיע הזמן לזקוף קומה, להתגאות בהישגים שלנו (כן, גם פרס ברנשטיין) ולחגוג אותם
אינס אליאס

בפרס ברנשטיין לספרות השנה זכו המשוררות תהילה חכימי ועדי קיסר והמשורר רועי חסן – זכייה שכבר נכתב עליה לא מעט.

מי שקראה ולו מעט מהשירה של תהילה, עדי ורועי יודעת עד כמה הם שונים זו מזה בפואטיקה, בצורת הכתיבה, בתוכן. הזכייה של שלושתם ביחד מעוררת תמיהה, בעיקר משום שעד כה בכל שנה זכה משורר אחד בלבד בפרס. ייתכן שהזכייה של כולם יחד מעידה על קושי של נותני הפרס לערוך הבחנות בין משוררים ומשוררות מזרחיות. אבל ייתכן גם שזאת אמירה. אמירה של הכרה ביוצרות וביוצרים שטרם קיבלו הכרה ממסדית מסוג זה או אפילו אמירה פופוליסטית שקוראת את רוח הזמן. כל אחד מהמשוררות הללו השפיעו, כל אחת בדרכה, על עולם השירה העברית. בסופו של דבר, יש פה תיקון של עוול היסטורי.

ואולי יש כאן אמירה שהגיע הזמן שהשירה תרד לעם. עולם השירה יכול לעתים להיות מנותק ובלתי נגיש. שירה מסוימת גם שואפת להיות כזאת, מתוחכמת ומורכבת מכדי לאפשר הבנה של מי שאינו בקיא ברזי הפואטיקה. הטלטלה שיצרה עדי קיסר בעולם השירה הביכה את קברניטי השירה העברית. פתאום היו ערבי הקראת שירה מלאים באנשים, שמאזינים בשקיקה, ולאחר מכן נשארים לרקוד לצלילי מוזיקה מזרחית. במקום ערבי שירה של מתי מעט שגם הם לא תמיד מבינים את המשורר-המתוחכם-מכדי-הבנה – יש פה חאפלה אמיתית של שירה בועטת שנוגעת בקצות עצבים שהודממו במכוון במהלך השנים, עצבים שאנשים כבר שכחו שיש להם.

הנגשת השירה העברית לקהילות שלא התחברו אליה בגלל הניתוק שלה-עצמה מעולמן, צריך להיות אינטרס של כולם. אבל למרבה הצער האינטרס של השירה בישראל, כמו תחומים רבים אחרים, הוא לבדל את עצמה, לשכון לה בעולם שרק מעטים יכולים לגעת בו.

השירה של תהילה, עדי ורועי היא מה שמכונה "שירה פוליטית", שירה שמשמיעה קול מדוכא ומושתק במטרה לייצר שינוי חברתי. קשה לי לדבר על השירה של המשוררות/ים הללו בהכללה, משום שכל אחד ואחת מהן מייצרות עולם שונה וייחודי. אך אם נדבר על הנושא הפוליטי, ניתן לומר שמאבקים פוליטיים לרוב מחולקים בגסות לשני זרמים: מאבק לשינוי מבפנים, מתוך המערכת, ומאבק לשינוי מבחוץ. דרך ההתנגדות היעילה ביותר בעיני היא שילוב של שני זרמים אלה.

עדי, תהילה ורועי פועלים במהותם מחוץ לממסד. הם לא היו חלק מהממסד של השירה העברית, והמזרחיות שלהם גם גררה את הדרתם מהממסד הישראלי כולו. אבל למיטב הבנתי, האנטי-ממסדיות היא לא ערך עליון עבורם. הם לא מתבדלים על מנת להתבדל ולא מתבצרים בעמדה הזאת, אלא שואפים באמת לעשות שינוי. לעתים גם אנשים ששואפים לשינוי מוצאים את עצמם לכודים בעמדה הזאת, של האאוטסיידר, ואפילו מאוהבים בה. לא מעוניינים להרפות מהמקום הנוח של ביקורת חיצונית המבדלת את עצמה מהמיינסטרים הכל כך רדוד ושטחי ושנוא. תהילה, עדי ורועי יוצרים בראש ובראשונה עבור עצמם, מספרים את הכאבים שלהם, של הוריהם, של הניתוק מהמשפחה, מהשורשים, מהתרבות, וגם מתריסים נגד התרבות שאליה נדרשו להסתגל, התרבות האשכנזית השלטת שמחקה את ההיסטוריה שלהם כדי לכונן במדינה הזאת שליטה בלעדית. אי אפשר להתחמק מזה.

התרבות הישראלית האשכנזית, ואותם אלה שכוננו אותה, נושאים באשמה על עוול היסטורי לפחות כלפי פלסטינים ומזרחים. לא משנה מה יהיו ההצדקות לכך או ההסברים, שחלקם מתקבלים על הדעת, נעשה כאן עוול שאין עליו כפרה וצריך להכיר בכך.

אולי במתן פרס ברנשטיין לתהילה חכימי, עדי קיסר ורועי חסן יש אמירה: הגיע הזמן שהשירה תרד לעם. יש כאן חאפלה אמיתית של שירה בועטת, שנוגעת בקצות עצבים שהודממו במכוון במהלך השנים, עצבים שאנשים כבר שכחו שיש להם. הנגשת השירה העברית לקהילות שלא התחברו אליה בגלל הניתוק שלה-עצמה מעולמן, צריך להיות אינטרס של כולם

אפשר לכנות את הדרך של תהילה, עדי ורועי למאבק פוליטי "דרך מזרחית", המשלבת בין מאבק לשינוי מבחוץ ומאבק לשינוי מבפנים. דרך זו בועטת במערכת כדי לטלטל אותה ולייצר בה שינוי אבל לא מתכחשת אליה. זאת דרך הרבה יותר כנה ויעילה ויש לה פוטנציאל ממשי לסחוף קהל גדול. חיבור לעם, ואפילו פופוליזם אינו דבר פסול, ולעתים הוא עדיף על פני עקרון אמורפי המנותק מהמציאות החברתית.

ההצלחה של המשוררות והמשוררים המזרחיות/ים בתקופה האחרונה ייצרה גם דרישה לענווה, בדרך כלל בתואנה של דאגה להם ולמאבק המזרחי. ענווה היא תכונה מצוינת וכדאי שאלה שדורשים אותה ידעו גם ליישם אותה בעצמם. אך מעבר לכך, ענווה עבור המדוכא אינה דומה לענווה עבור המדכא, יש לה משמעות אחרת לחלוטין. בעוד שהמדוכאים נדרשו לענווה הזאת על מנת שיוכלו לשרוד, עבור המדכאים היא היתה עניין של בחירה. שנים אחרי הדור הכפוף הגיע הזמן לזקוף קומה, להתגאות בהישגים שלנו, לחגוג אותם. אין בכך שום דבר רע, להפך.

ומילה אחרונה, ויתור על פרס כספי היא פריווילגיה של מי שיש להם את המשאבים להמשיך וליצור, וגם היא לפעמים חלק מאותו רצון להתבדל כדי להרגיש נעלה יותר מבחינה מוסרית. אפשר גם למצוא דרך אחרת, שבמקביל לבעיטה בממסד, גם מברכת על הכרה מצדו, מתוך ידיעה שלעולם לא נוכל לחיות לגמרי מחוץ לממסד, ואם כבר אנחנו חלק ממנו, אז עדיף לנצח.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מזרחי

    ואני נעלב כשמעניקים פרס ל"מארז" משוררים ומחלקים את הכסף ביניהם. עצם הבחירה אומרת, לא בגלל טיבו של האחד, אלא בשל התקבצותם יחד, "תעשו לנו טובה, קחו את הכסף פעם אחת, תתחלקו ביניכם ולכו". עדי שליש משוררת, תהילה שליש משוררת, רועי שליש משורר.
    כמה עוד ישפילו אותנו האשכנזים? כמה?

  2. אהוד

    לא מדוייק – פרס ברנשטיין ניתן בעבר למזרחיים לא פחות – למשל – פדיה, בהר ועוד.