מס סולידריות לקצבת הזקנה: צעד ראשון בכיוון הנכון

בזמן שעובדים מסוימים נהנים מפנסיה על חשבון משלם המסים, אחרים מכלים את חסכונותיהם. כיצד ניתן להגדיל את קצבת הזקנה הבסיסית בישראל – עבור כולם?
עו"ד אמנון דה הרטוך ומרכז אדוה

בימים אלה מתנהל דיון ציבורי סביב ההמלצות של ועדת לוקר לבדיקת תקציב הביטחון. על רקע זה אנו מעלים הצעה הרלבנטית במיוחד לסוגיית הפנסיה התקציבית, ושיכולה לסייע למי שנאלצים להתקיים אך ורק מקבצת זקנה ולמי שהפנסיה שלהם נמוכה במיוחד.

קצבת הזקנה הבסיסית, שעמדה בינואר 2015 על 1,531 ש״ח לחודש (כ-16% מהשכר הממוצע במשק – 9,475 ש״ח בינואר 2015 – למשרת שכיר של ישראלים, לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) היא נמוכה בהשוואה בין-לאומית. יש לזכור כי עבור קבוצות מסוימות – מקבלי שכר נמוך, נשים שלא עבדו מחוץ למשק ביתן ועולים חדשים שלא הספיקו לצבור הרבה שנות עבודה ותשלומים חודשיים למוסד לביטוח לאומי – קצבת הזקנה היא בסיס הקיום. הקצבה הנוכחית היא בסיס מאד רעוע.

זאת הסיבה, אולי, שבין ארצות OECD, ישראל היא בעלת תחולת העוני מהגבוהות ביותר בקרב אנשים זקנים. בשעה ששיעור העוני הממוצע בקרב בני 65 ומעלה בארצות ה-OECD עומד על 12.8%, בישראל הוא עומד על 23%.

השוואה בין-לאומית מעלה עוד כי בשעה שקצבת הזקנה מהווה, בממוצע, 59% מההכנסה של בני 65 ומעלה בארצות OECD, בישראל קצבת הזקנה מהווה רק 35%, כאשר מקורות ההכנסה האחרים הם עבודה וחסכונות, ביניהם חסכונות פנסיוניים.

לעומת זאת, ישנם שכירים רבים (גמלאים ועובדים פעילים) שנהנים מפנסיה למרות שלא הפרישו סכום כלשהו, או שהפרישו סכום סמלי ביותר לקרן פנסיה; מדובר במי שנהנים מפנסיה תקציבית. אלה כוללים עובדי מדינה, רשויות מקומיות, משרתים בצבא קבע, מרצים באוניברסיטאות ונושאי משרות אחרות בשירות הציבורי. למעשה, נושא אוצר המדינה בעלויות כולן, כיון שאותן מסגרות מתוקצבות – במישרין או בעקיפין – מקופת המדינה.עובדות ועובדים שעבדו והפרישו כספים לקרן פנסיה מקבלים, בנוסף על קצבת הזקנה, פנסיה תעסוקתית. אלא שלפי הסקר האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2012, רק כ-70% מהשכירים היהודים וכ-35% מהשכירים הערבים הפרישו חודש-חודש לקרן פנסיה. רובם זכאים לפנסיה צוברת, הקרויה כך כי גובה הפנסיה בעת הפרישה מהעבודה תלוי בגודל הקרן שחסכו וברווחים שהחסכונות עשו.

שכירים רבים נהנים מפנסיה תקציבית, מבלי שהפרישו סכום כלשהו לקרן פנסיה – עובדי מדינה, רשויות מקומיות, משרתים בצבא קבע, מרצים באוניברסיטאות ונושאי משרות אחרות בשירות הציבורי. בעלויות הפנסיה שלהן נושאת קופת המדינה. לא זה בלבד שהם נהנים מכספים שעובדים אחרים אינם זכאים להם, אלא שחלקם יוצאים לפנסיה בגיל צעיר יחסית. במקרה של עובדים בעלי שכר גבוה, משמעות הדבר היא שהם נהנים במשך עשרות שנים מפנסיה גבוהה על חשבון המדינה

הסדר הפנסיה התקציבית הופסק בשנת 2001 עבור עובדים חדשים אולם הוא נמשך עבור שכירים שעבדו כבר במערכת ציבורית בעת השינוי, ואלה ממשיכים ליהנות מהסדר זה ולצבור זכויות עד סיום עבודתם, לעתים בעוד עשרות שנים (בשנת 2004 הם חויבו להרים תרומה סמלית לפנסיה העתידית שלהם: 1% משכרם, שעלה ל-2% בשנת 2005). הפנסיה התקציבית מבוססת על זכויות: לרוב, 2% מהשכר הבסיסי האחרון כפול מספר שנות העבודה במקום, עד למקסימום של 70% מהשכר (שופטים מקבלים 4% לשנה במקום 2% ותשלום גמלתם לשארי בשרם אינו פוחת עם פטירתם).

יש לומר שרוב השכירים הזכאים לפנסיה תקציבית אינם מקבלים פנסיה גבוהה ועינינו לא צרות בהם. ההצעה שלהלן מתמקדת במקבלי פנסיה תקציבית חודשית בגובה של 10,000 ש״ח לחודש ויותר, כשאיש מהם לא הפריש אפילו 1% משכרו לקרן פנסיה במשך שנים רבות.

לא זה בלבד שעובדי ציבור הזכאים לפנסיה תקציבית נהנים מכספים שעובדים אחרים אינם זכאים להם, אלא שחלקם יוצאים לפנסיה בגיל צעיר יחסית. במקרה של עובדים בעלי שכר גבוה, משמעות הדבר היא שהם נהנים במשך עשרות שנים מפנסיה גבוהה על חשבון המדינה. עובדי שירות המדינה פורשים מעבודה בגיל 59 בממוצע ונהנים מפנסיה שמקורה בכספי ציבור תקופה ממוצעת של למעלה מעשרים שנה. עובדי צבא קבע קרביים פורשים בגיל 45 בממוצע ועובדי צבא לא-קרביים בגיל 47 בממוצע; אלה וגם אלה נהנים מפנסיה שמקורה בכספי ציבור תקופה שאורכת מעל 30 שנה! במקרים רבים, עובדי צבא קבע מקבלים פנסיה תקציבית תקופה ארוכה יותר מתקופת השירות שלהם. זאת אומרת, המדינה משרתת אותם תקופה ארוכה יותר מזו שהם שרתו את המדינה.

כאמור, למרות השינוי בשיטת הפנסיה, מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, הרבה מאד שכירים עדיין צפויים לקבל פנסיה תקציבית. לדוגמא, קצין צה"ל ביחידה עורפית בדרגת סא"ל, שפורש מהשירות הצבאי בגיל 45 כשהוא זכאי לפנסיה תקציבית כיוון שהתחיל את עבודתו לפני שנת 2001, ייהנה מגמלה חודשית בהיקף העולה על 16,000 ש״ח. בהתחשב  בתוחלת החיים של גבר בישראל, מדובר בהוצאה כספית כוללת – על חשבון הציבור – של 7 מיליון ש״ח ויותר. זאת בגין לא יותר מאשר 24 שנות שרות (בנוסף לשירות החובה) – צבירה כספית של קרוב ל-300,000 ש״ח לכל שנת שירות. דוגמא נוספת: מרצה בכירה באוניברסיטה, בהגיעה לגיל 60, לאחר 30 שנות עבודה, זכאית לגמלה שמסתכמת ביותר מ-5.5 מיליון ש״ח. ועוד דוגמא: פרקליט בכיר בשרות המדינה או בצה"ל, שפורש בגיל 55, צפוי לקבל, במשך השנים, פנסיה כוללת של למעלה מ-12 מיליון ש״ח!

בשוק הפרטי, צבירת זכות דומה אינה אפשרית עבור למעלה מ-99% מהעובדים.

מדוע אנחנו מתארים את ההטבות המפליגות של חלק ממקבלי הפנסיה התקציבית? כדי להצביע על האי-שוויון הגלום בהסדר במסגרתו עובדים מסוימים נהנים מפנסיה על חשבון כלל משלמי המסים בשעה שאצל עובדים אחרים הפנסיה מבוססת על החסכונות שלהם עצמם – כאשר על חסכונות אלה הם גם משלמים מס.

על רקע נתונים אלה אנו מציעים להטיל "מס סולידריות" על מי שמקבלים פנסיה תקציבית גבוהה מ-10,000 ש״ח לחודש – מעט מעל השכר הממוצע במשק; ההכנסות מ"מס הסולידריות" יהיו קודש להגדלת קצבת הזקנה הבסיסית.

נחזור על הצעתנו: להגדיל את קצבת הזקנה הבסיסית של כלל הזקנים על-ידי קיצוץ ב-50% בכל שקל של פנסיה תקציבית שמעל ל-10,000 ש״ח לחודש. קיצוץ זה יתבצע באמצעות "מס סולידריות", שלמעשה, יחליף את מס ההכנסה, שהיה על אותם עובדים לשלם  בגין צבירת זכויותיהם לפרישה – לולא הסדר הפנסיה התקציבית.

קיצוץ כזה יניב מעל 1.5 מיליארד ש״ח לשנה. ניצול סכום שנתי זה להגדלת קצבת הזקנה (והשארים) הבסיסית של כ-800,000 זקני ישראל צפוי להגדיל את גמלתם החודשית בכ- 10% (תוספת של 156 ש״ח לחודש ו-1,875 ש״ח לשנה) באופן שיקל מעט על מצוקתם. "מס סולידריות" לא ייתן פתרון מלא לבעיה של קצבת זקנה בסיסית נמוכה, אולם הוא יהוה צעד ראשון בכיוון הנכון.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דןש

    הפנסיה התקציבית לעובדי המדינה היוותה את הדחף "לעובדים טובים", לשרת את המדינה, למרות השכר הזעום לעומת השוק הפרטי. הבסיס לפנסיה כולל אך ורק את השכר הבסיסי, ללא כל תוספות נילוות. המדינה העדיפה תמיד, לתת לעובדי המדינה תוספות נילוות ( אש"ל, שעות נוספות, רכב וכו' ), שאינם נכללים במרכיב השכר. בכל פעם שציבור העובדים דרש תוספות שכר – " קנו" אותו ( בעיקר את הועדים וההסתדרות ) במתן תוספות נלוות. תוספות שהיטיבו לכאורה עם העובדים – תוספות לזמן הקצר המידי ללא חשיבה על המצב העתידי. עובד מדינה שיצא לגמלאות ירד ברמת חייו באופן מובהק. רק מאוחר יותר עברו לפנסיה צוברת בהשתתפות העובדים, שכיסתה מרכיבי שכר נוספים.
    על הפנסיה חלים חוקי מס הכנסה החל גם על סכומים הנמוכים מ- 10,000 ₪ לחודש . המס השולי, עשוי להגיע כדי 25%, 35%, ואפילו 50% . זה יהיה עוול להעלות את המס מעבר לזאת ללא הכללת כלל רכיבי השכר בחישוב הפנסיה.
    מה שלדעתי מוצדק לעשות הוא לכלול ברכיבי השכר את קצבת הזיקנה ולחייב אותה במס בהתאם. זה מחייב, הגשת דו"ח למס הכנסה, ע"י כלל האוכלוסיה, מה שיעשה צדק בגביית המס בכללותו ויסנן חלק מהמעלימים כיום.
    גילוי נאות אני שייך לציבור מקבלי הפנסיה התקציבית.
    מה שכן

  2. לוני

    בתור התחלה צריך לאפשר לאנשים שלא מעוניינים בקצבת הזקנה פשוט לא לקבל אותה. יש אנשים שמוכנים לוותר על הקצבה מיוזמתם, אבל היום זה בלתי אפשרי למיטב ידיעתי.

  3. נפתלי אורנר

    רעיון נכון. היהא למפלגה כלשהי העוז להעלותה כהצעת חוק?

  4. ליכודניק

    אז יאללה, תתגייסו לקבע.
    שירות כנגדת בקבע, עובד סוציאלי בשב"ס ועורכת דין במס-הכנסה זו לא פריבילגיה אשכנזית או אחוזה פיאודלית שעוברת במשפחה מדור לדור.
    "עובדי מדינה, רשויות מקומיות, משרתים בצבא קבע, מרצים באוניברסיטאות ונושאי משרות אחרות בשירות הציבורי" הן מהמשרות השיוויניות ביותר במשק, מבחינת היכולת להתקבל אליהן. זה כלי אדיר למוביליות חברתית. לא כ"כ קשה לחתום כנגד לוגיסטיקה או למצוא עבודה כמורה. הבעיה היא להתמיד בכך שנה אחרי שנה אחרי שנה.
    מי שמקנא בתנאים שם וכבר לא יכול להיכנס לשירות המדינה, צריך פשוט לעודד את ילדיו וקרובין להגיש אליהם מועמדות.

    המאבק הציבורי צריך להיות על שיפור נוסף ביכולת של כלל האוכלוסיה להגיע למשרות האלו, לא על פגיעה בתנאים שלהן. ובטח שלא בדיעבד- זה מציב איום על כל מי שנמצא בשירות המדינה או שוקל להיכנס אליו.

    מצד המדינה, היא צריכה לבדוק למה כל כך הרבה נגדים, קצינים, מורים וכו' עוזבים את השירות; הרבה עובדים בשירות הציבורי נמצאים בתפקידים שהם לא יכולים או לא רוצים לבצע. צריך לפתור את זה, במקום לפצות על כך בצבירה פנסיונית טובה.

    בצבא היה לי שותף לחדר דרוזי שחלם להתקבל להיות קצין מודיעין בשב"ס. היתה לו תוכנית מפורטת, כולל עבודה כעצמאי בימים החופשיים. בזמנו זלזלתי ברעיון. היום, אחרי 10 שנים כמהנדס בשוק הפרטי, אני מקנא בו. אבל לא הייתי חולם לדרוש ממנו לממן אותי.

  5. אביטל

    אין כל ספק שקצבת הזקנה בארץ היא חרפה גמורה, ואת האחריות לכך יש להושיט לממשלות השונות מראשית שנות ה -90 ולצעירי משרד האוצר, ינוחו בשלום על הבונוסים שלהם. עם גל העליה הגדול מבריה"מ לשעבר, קצבת הזקנה והשלמת ההכנסה הפכו למקור ההכנסה הבלעדי של ציבור קשישים גדול מאד. ובמקום להגדיל את הקצבה עוד קיצצו בה בתחילת שנות ה-2000.
    אך אני מתפלאת על אמנון דה הרטוך שמתמסר להסתה החדשה, הכורכת יחדיו קצין בן 45 עם מרצים הפורשים בגיל 67 ופרקליטים בכירים (כמה הם?). רוב מקבלי הפנסיה התקציבית אינם קצינים צעירים עם 16,000 ש"ח לחודש. ברוב האוניברסיטאות יש קופות פנסיה ולא פנסיה תקציבית. דה הרטוך, שמודע למצבים הסבוכים של יחסי העבודה במגזר הציבורי, מטיל על הציבור שהפנסיה שלו ממוצעת מאד לשלם מכיסו את תקציב הביטוח הלאומי, לאחר ששילם את מיסיו ומס הכנסה במשך שנים ארוכות. הרי השכר הבסיסי היה תמיד צנוע מאד (כי יש לכם פנסיה תקציבית), מי יחזיר לעובד המדינה את החיסכון שנגבה על גבו?
    חלק מהסכמי הפנסיה התקציבית היו לחצים בזמנם ("תנו לנו את קופת הפנסיה לכיסוי מיידי של התקציב ונחזיר אתכם לפנסיה התקציבית" – האוניברסיטה העברית). לחלק גדול ממקבלי הפנסיה התקציבית נחתך השכר באכזריות עם התכנית לייצוב המשק ב -1985 ורק לאחר שנים ובקושי רב הוא שוקם.
    ואולי נזכיר את חור התקציב בין הביטוח הלאומי לאוצר? ואולי תתמסר להחזרת קרנות הפנסיה לחסות המדינה במקום שחסכונות האזרחים יעשירו עד אין קץ חברות ביטוח? ואולי, כמו בנורבגיה, יוקדשו רווחי הגז למימון פנסיה לכל המדינה? ואולי ידאגו לרציפות של זכויות בין מקומות העבודה השונים וכך לא יילך כסף כה רב לבורות שחורים?