המגרש הוא הבית: הסיפור של אלרועי ידעי

כולם מדברים על אלימות בספורט, על בית״ר ירושלים המאוחדת והמתפצלת, על "לה פמיליה". כולם מזדעזעים ומציינים בגאווה את ההישג המרכזי של המאבק באלימות במגרשים – כליאתו של אוהד הפועל תל אביב אלרועי ידעי ל-14 חודשי מאסר. כמשל לקשר שבין ספורט, אלימות ומזרחיות, אני רוצה להתבונן כאן לעומק במקרה של אלרועי ידעי, שסיפור כליאתו איננו סוף הסיפור אלא, אולי, ראשיתו.

לאחר הדרבי ההוא בנובמבר האחרון – שבו פרץ למגרש והחליף מהלומות עם ערן זהבי – הפך אלרועי ידעי לשק החבטות של כולם, בלי יוצא מן הכלל. קראתי מה שנכתב עליו. את הנראטיב שנשזר סביב דמותו סיכם חיים רמון במילה "הפואדיזם" (הכינוי של ידעי), שתמציתה – האוהד האלים שאינו מתייחס לכדורגל כאל ספורט. איזו צביעות! כאילו חיים רמון (מי שהחזיק בזכויות הניהול של קבוצת הפועל תל אביב) ובעלים של קבוצות ספורט אחרות מתייחסים לכדורגל כאל ספורט. כך, האופן בו הוצג הסיפור והאופן בו הוצג אלרועי ידעי מַתנים מראש תגובה הקושרת בין אלימות למזרחיות.

אני קוראת את הסיפור של ידעי בהבנה שאין לו משמעות אחת, ושהאופן בו הוא מסופר נענה לכוח הדכאני המבקש לעצב (שוב ושוב) את הנראטיב המתאים להגמוניה הלבנה. זהו אותו הנראטיב המדרג את המשחק הפופולרי ביותר כנחות, בעיקר מאז החלו לככב בשורותיו שחקנים מזרחים וערבים המקבלים, בשל השתייכותם לאותו ספורט ״נמוך״, ערכיות שלילית. באמצעות קריאה דקונסטרוקטיבית, מפרקת, אני מבקשת לחתור נגד הסיפור המוצהר, לפרק אותו, לחשוף את הסתירות הלוגיות שבו ולהצביע על האידיאולוגיה המעוורת את עינינו מלראות את המתח האתני והמשבשת את האפשרות שלנו לקרוא את הסיפור העצוב, הסיפור האחר – זה שלא מסופר.

אינני מכירה את אלרועי ידעי. הידע שלי מסתכם במה שפורסם עליו בערוצי התקשורת. אז מה למדתי עליו?

מעט אנשים ידעו קודם הדרבי את שמו, כולם קוראים לו "פואד". פואד? לא מקרי. הוא בן 35. אין לו משפחה נורמטיבית, כזו שכולנו מקדשים. אין לו זוגיות של ממש. אין לו בית של ממש. הוא גר בשנים האחרונות בקומת גלריה קטנה מעל חנות שטיחים יד שנייה בשוק הפשפשים. אין לו מקצוע. אין לו פרנסה קבועה. עודד שלום כתב ב״ידיעות אחרונות״ כי "הוא מתפרנס מעבודות מזדמנות, סידור מחסנים, פריקת סחורות, חי על יומיות, 200 שקל פה, 100 שקל שם"(07.11.14). קרוב לוודאי שאין לו מכונית חדשה ואו סמלי סטטוס דומים, וברור שאין לו את צבע העור הנכון. אני יודעת גם שאלרועי ידעי נולד וגדל בחברה מעוולת וחסרת רחמים ההופכת אנשים לחסרי כל ומסתירה מעיניהם את האופק והתקווה.

ובצל כל מה שאין לו, מצא לעצמו אלרועי ידעי מרחב שבו דווקא יש לו. כה אנושי ומעורר חמלה. גם אדם חסר כל מחפש טעם לחיים, אושר, הון סימבולי, משהו לקום בשבילו בבוקר, משהו שבשבילו שווה להתגלגל בעבודות דחק מבלי לדעת אם יגמור את היום (אפילו לא את החודש!) עם 50 או 100 שקל בכיס – להצליח לשרוד את זה. זה מה שהיתה הפועל תל אביב בעבורו – הכל.

אלרועי ידעי הוא בעל פוטנציאל שמרחב התיעול שלו היה המגרש. לכן אין זה מקרי שהוא הפך לדמות מרכזית בשער 5, מעוזם של האולטראס (האוהדים ה"שרופים"). כדי לצבור הון סימבולי ומעמד של "מישהו" הוא ויתר על הסיבה העיקרית שלשמה באים אוהדים למשחק – הוא ויתר, כל משחק מחדש, על צפייה במשחק, אף שהוא קונה כרטיסים במעט הכסף שאין לו. כך נוהג אוהד אמיתי, שלא בא למשחק כדי לראות אותו, אלא כדי לעודד את הקבוצה באופן בלתי תלוי בשאלה איך היא משחקת. בכל המשחקים אלרועי ידעי עומד בגבו אל המגרש ומלהיב את האוהדים לעודד את הקבוצה. מכיוון שאינו צופה במשחקים, ברור שהמוטיבציה שלו אינה המשחק אלא המועדון. המועדון הוא המרחב היחיד בחייו של ידעי שבו גם לו יש סיכוי, ומי אנו שנלין על כך? בטוקבקים רבים באתר הרשמי של הפועל תל אביב ובאתרי האוהדים מקבל ידעי אהדה, כבוד ואהבה מהאוהדים. תגובות כגון: "פואד הוא הסמל שלנו", "כולנו פואד", "אכבר גבר", אוהבים אותך פואד, לעולם לא תצעד לבד חבר" או "פואד אתה מלך!" חוזרות בווריאציות שונות.

חלק מרכזי משייכותם של האוהדים לקבוצה קשורה בשנאה לקבוצה היריבה. הדרבי מנקז אליו את כל השנאה כולה. חבל, אבל ככה זה. ואנחנו והממסד מודעים לזה ומקבלים את זה: הפרדת יציעי אוהדים, כניסות נפרדות לאוהדים, כוח שיטור גדול, בידוק רציני, איסור על הכנסת בקבוקי שתיה, קללות, שירי נאצה וכדומה. אם כך ואם אנחנו מקבלים את המצב הזה, מדוע הפריצה של ידעי למגרש מפתיעה אותנו ומחלצת מאתנו תגובות זעזוע? אלו תגובות שאין לתארן אלא כהתחסדות צדקנית וצבועה.

לפני כמה שנים הואשם ידעי בהעלבת עובד ציבור במהלך משחק כדורגל לאחר שצעק לעבר שוטר: "השוטרים זונות, אתם סתם עושים בלגן". בהמשך, נטען, ידעי שר עם הקהל שיר ובו השורה "אני רוצה לדחוף שוטר לפסי הרכבת". הוא זוכה מהעבירות והשופטת הדסה נאור מבית משפט השלום בתל אביב קבעה כי חלקו המרכזי של ידעי בעידוד, סירובו לרדת מהגדר, דבריו לשוטר והשתתפותו בשירה – לא היו שנויים במחלוקת. עם זאת, השופטת קבעה כי גם אם תצא מנקודת הנחה שהנאשם אמר בלהט האירוע את המיוחס לו, "ניתן לראות שמדובר באמירה כוללנית ולא קונקרטית, שמכוונת כלפי ציבור השוטרים בכללותו ולא כלפי שוטר ספציפי".

לדבריה, "לא מדובר בביטוי חמור וקיצוני באופיו הפוגע בליבה העמוקה של כבוד האדם או שעלול לפגוע באופן מילוי תפקידו הציבורי של השוטר". עבירה זו, הסבירה, אין בכוחה לגרום להרשעתו בהעלבת עובד ציבור. ידעי זוכה גם מסעיף התנהגות פרועה במקום ציבורי על בסיס קביעת השופטת כי שירת השיר "הנושא בחובו תוכן מרגיז ובעל מסרים אלימים, אין בה מספיק להגביל את חופש הביטוי ולהצדיק התערבות של המשפט הפלילי". לדבריה, ההגנה על חופש הביטוי כוללת גם את שירת האוהדים, "ולמרות הסלידה וההסתייגות מאופי השיר, אין מדובר בשיר המזעזע את אמות הסיפים של הסובלנות ההדדית". 

בית המשפט אומר בפסק דין זה שהוא מקבל את הנורמות המקובלות במגרש, גם אם הוא מצר עליהן. אם ההתנהגות של ידעי לא הפילה את בית המשפט, ולא זעזעה את כבוד השופטת, כיצד אנחנו, צדקנים בני צדקנים, כל כך המומים מהתנהגותו שמשקפת נורמה במגרשי הכדורגל?

לעומת האופן בו תואר ידעי בתקשורת מיד לאחר הדרבי, אנשים שמכירים אותו מהשוק מספרים שהוא בחור פשוט, ביישן ורגוע. מהי, אם כן, האמת? לטעמי, הפריצה של ידעי למגרש היתה שלב נוסף – ולא חריג במיוחד – ברצף של אירועים שמתרחשים במגרש כדורגל. היא כמעט והיתה המהלך הנדרש ממנו במסגרת "תפקידו" כאוהד מושבע, שלא ראה את הגול שהבקיע ערן זהבי וגם לא ראה את מחוות ה"פיו-פיו" הידועה שלו, אבל נענה לכעס שעוררו הגול והמחווה בקרב האוהדים, עליהם הוא מנצח בקריאות ובשירי עידוד.

המשטרה, לעומת זאת, התייחסה לאלרועי ידעי כאל האבטיפוס של האוהד הקלאסי, המזרחי האלים. אלמלא כך, היא היתה מסתפקת בהרחקתו מהמגרש והמשחק היה נמשך. ירידת אוהדים למגרש, אף שהיא אסורה, מתרחשת לא אחת במהלך משחקים. בדרך כלל המשטרה מרחיקה את המתפרצים ובמקרים רבים התופעה אינה מבשילה לכדי כתב אשמה, מעצר ארוך ומשפט ועונש מאסר כמו זה שהושת על ידעי. מה שגרם להפסקת המשחק היה דווקא תגובת הנגד של אוהדי הקבוצה היריבה – מכבי תל אביב – שפרצו בעקבות ידעי למגרש.

מה שהפך את האוהד המנומס והביישן בחייו היומיומיים האפורים לבחור אלים על המגרש הוא היעדרה של התקווה, היעדרו של אופק, חוסר היכולת למצוא טעם לחיים בשגרת חייו הקשים, ופער עצום, שאינו ניתן לגישור, בין שגרת חייו לבין האופן בו הוא מדמיין אותם. אותו דמיון הוא שמאפשר לנו לשרוד מצבים קשים. ידעי נולד וגדל במה שאנחנו מכנים ״החברה הישראלית״, אבל את כל חייו הוא חי בשוליה, מודר מהמרכז, בלי שקיבל את הקופון שמאפשר לו לדמיין חיים טובים יותר. ומכיוון שאי אפשר לשרוד כך את החיים, הוא מתעל את אותו דמיון אל המרחב היחיד בו הוא מצא סיכוי – מגרש הכדורגל. הוא חי את הנורמות במגרש ופועל בתוכן. המגרש הוא הבית והמולדת הנפשית שלו.

ערן זהבי, עבור אוהדים אדומים רבים, עשה מעשה של בגידה שלא יעשה – הוא ערק לשורות הצהובים. כאילו אין די בזה, הוא מקניט אותם באמצעות תנועת ה"פיו-פיו", דימוי של ירייה. המרחק בין זהבי וידעי עצום. זה המרחק בין תקווה לחוסר תקווה; בין עוני להתעשרות; בין מי המצוי בעמדת כוח למי שנעדר כוח; בין המרכז – לשוליים.

הפיצוץ בדרבי הוא אך מטאפורה למצבה של החברה הישראלית, ואולי גם הפרומו לעתיד לבוא. זה יהיה אלים. כשזה יקרה, אל לנו לגלגל עיניים בתדהמה, להזדעזע, להזדרז להוקיע וכן הלאה. זהו המאבק בין המרכז לשוליים; בין ההגמוניה הלבנה והשוליים השחורים; בין המחזיקים בעמדות הכוח לבין המודרים מהן; בין עשירים לעניים ואם תרצו, בין אשכנזים למזרחים. המאבק הזה לפתחנו והוא יהיה אלים.