״בזכות השיבה״: מופע קסמים מוזיקלי

האלבום "בזכות השיבה" הוא יצירה מוזיקלית שאין בה פחד, וכולה בשורה ומסע אל נבכי השפה העברית, על כוחותיה המאגיים
יונתן קונדהיונתן קונדה

חבר להקת "סיסטם עאלי" ורכז חינוך במעבדת פיס לתרבות "בית סיסטם עאלי" בת-ים. יוצר-שותף בהצגות "על התל" ו"אנו בונים פה נמל". ספר שיריו "תנאים מוקדמים" עם המשורר מוחמד אגואני יצא בהוצאת מטען ב-2012.

לרוב ביקורות על אלבומי בכורה והופעות חיות נכתבות על ידי אנשים שהם, יותר או פחות, זרים לאמן. ויש בכך יתרון: היכרות אינטימית מדי עם אדם שמה אותך בשורה הראשונה; ומהשורה הראשונה, אנו למדים, לפעמים הכי קשה לראות.

גילוי נאות: נטע וינר ואני נמצאים עם אחד עם השני בכל צעד ושעל אמנותי, אישי ורוחני לא רק מקרוב מאד אלא מטווח אפס ממש זה 12 שנה. עם זאת, אני מרגיש שההיכרות והקירבה העצימו עוד יותר את גודל החזיון, את הפלא והגילוי שאחזו בי נוכח "בזכות השיבה" – המופע ואלבום הבכורה של נטע, שבימים אלו ממש עומד לצאת לאוויר העולם.

מלכתחילה המוסיקה של נטע זה לא בדיוק משהו לצפות או להאזין לו, במובן הקונבנציונלי (ובטח שלא לנסות לשמור מרחק "אובייקטיבי" ממנו): זה משהו להריח, להזיע, לשמוע ולהישמע בו, להעלם ולהימצא, להיאלם ולהבכה בו לרעוד בו כמו סיכת ססמוגרף ברעידת אדמה שאוחז בו בעת באוזן, באגן ובלב. ועל כן, האפשרות לכתוב על "בזכות השיבה" דווקא מהשורה הראשונה (או יותר נכון אולי, בור התזמורת) מתוך שנים רבות של יצירה משותפת עם נטע גם מחוץ לבמה –  היא, עבורי, זכות גדולה.

אכתוב כאן על המופע שלו ושל ההרכב, שהתקיים בסוף יולי בתאטרון תמונע. רגע לפני שהאלבום יוצא רשמית (וכאן, אגב, תוכלו לעזור לזה לקרות), זו הזדמנות מצוינת לכתוב על האלבום דווקא בהקשר הבימתי, שכן "במה" היא בעיניי מפתח להבנת התהומות והגבהים ביסוד יצירתו של נטע

"תחת כל עץ רענן" 

"בימה" היא מילה מחולנת. כמו המילים "עבודה", "מוסף", "לכהן" ועוד מאות מילים ששורשם בתת המודע של הפולחן הדתי קצות קרחונים של שפת קדושה עתיקה הצפים מעל פני ים החול המשתרע של העברית בתימינו. הרי "בימה" איננה רק "stage", "Platform", "مسرح" או "خشبة": אלו הם מובנים שהרחיבו את טווח משמעותה בעשרות השנים האחרונות. בפועל, המילה "בימה" משמעותה אחת מזבח: "תדריכנו על במות אויבנו", "על במותימו תדרוך", "וַיִּבְנוּ גַם-הֵמָּה לָהֶם בָּמוֹת וּמַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים עַל כָּל-גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן". הבימה, מאז ומתמיד, היא מקום של פולחן; מקום עבודתאל, בין אם כעבודתקודש או כעבודהזרה כשהגבול ביניהם לרוב יכול להיות דק כמו הקלעים עצמם (ואכן, גם מילות קודש רבות אחרות "תורגמו" אל תחום החול של ה"במה" המודרנית: "פרגודים", "קלעים", ואפילו "קהל" כהרמז להתקבצות אנשים לצורך פולחן).

הבימה, במובנה המקורי והבסיסי, היתה ועודנה, אם נבחן זאת מקרוב מקום של כלים וכוחות מחוללים, מכוננים, טרסנפורמטיביים. המקום בו המטאפיסי מתעורר ומעורר ומעורער על ידי הגשמי הגוף, הקול, המילה; מקום של קורבנות, זבחים וקטורת, נשיאת כפיים, השתחוויה אפייםארצה. אבל בעיקר ובסופו של יום, בפנימיות כל הפולחנים, המנהגים והמסורות הבימה היא מקום כוונתהלב.

לפני כמעט אלפיים שנה, כשחרבו במותינו ובטלו קורבנותינו בבית המקדש, פוסקים חז"ל:

"מהי תפילה? זוהי עבודה שבלב"

בכל אקט "בימתי" – מדיני קורבנות בית המקדש ועד קריאת שמע של איש או אישה בד' אמותיה, ועד לאמנויות הבמה בימינו הציווי והכלל ברורים וחדמשמעיים:

"כיוון ליבו יצא. לא כיוון ליבו לא יצא"

הבמה, על דורכיה וקהלה, היא מקום למצוא, לחדד, לזכך דבר אחד כוונת הלב.

הבימה, במובנה המקורי והבסיסי, היתה ועודנה מקום של כלים וכוחות מחוללים, מכוננים, טרסנפורמטיביים. המקום בו המטאפיסי מתעורר ומעורר ומעורער על ידי הגשמי הגוף, הקול, המילה; מקום של קורבנות, זבחים וקטורת, נשיאת כפיים, השתחוויה אפייםארצה. אבל בעיקר ובסופו של יום, בפנימיות כל הפולחנים, המנהגים והמסורות הבימה היא מקום כוונת הלב

מתוך הבנה עמוקה זאת נטע לוקח אותנו במופע המוסיקלי שלו למסע תעתועים וחזיונות מרחיק לכת בנבכי הבמה העברית. זהו מסע שלובש ופושט ומלהטט בין צורות המאגיה הבימתית הטמועים עמוק בגנטיקה האמונית, הלאומית והתרבותית שלנו: מחרטום ומכשף עד בעל תפילה וחזן, מנביא אמת וזעם עד ניגון לויים, ממנתצי הבמות של ימי יאשיהו כל הדרך עד בוני במות "בתיהעם" הקיבוציים, מתהלוכות המתנבאים המזמרים של ימי שופטי ומלכי יהודה ועד כהני ההווי והבידור של ימינו.

מבחינה זו, המופע המוסיקלי הזה הוא גם מסכת של קסמים בה התעתוע מפנה מקום לאמת פשוטה, יסודית: חזיז המאיר בנו לרגע שוב הזכרות בלתיאמצעית בכוחות העומק המכוננים והעתיקים של הבמה העבריתרשימת הקסמים היא רחבה מני ים. אנסה למנות כמה שהצליחו עיניי ואוזני וליבי לקלוט.

"רקאם" – דופק בגולם השפה

רגע לפני, בפטפוט וברחשי הקהל הנכנס לחלל ומארגן במקומו, עולה הכרה חזקה ופשוטה של אחווה עמומה אך עמוקה: התקבצנו כאן כולנו לתיאטרון הערב, כמו בכל ערב, מתוך שדות בור איןקץ ושממה של שיגרת השפה העייפה והמילים הבלויות והשחוקות, שעוד מקוננות בקרב כל אחד בקהל, עת מתעמעמים האורות, ודממה דקה של רגעלפני שורה בכל. ואכן, מהרגע הראשון שהוא עולה, ניכר שנטע מטפס לבמה מתוך הכרה זו בעייפות, בתסכול ובכאב הטמונים באוזלת היד של השפה היומיומית שלנו הוא לא דורך על הבמה כדי לשכוח זאת, ובוודאי לא להשכיח זאת, אלא להפך הוא בא בשביל זה ממש: מהרגע הראשון, הוא מפתה אותנו פנימה, מזמין את כל המילים הבלויות והשחוקות והעייפות שלנו לעלות איתו לבמה, ואז מפיח בהם, לנגד עינינו ממש, חיים חדשים.

השיר "רק אם", שפותח את המופע, היא שרשרת חוזרת ונשנית של צירוף הזה, הנורא: "רק אם…", "רק אם…", שוב ושוב, כמו אלחוש אתחול טקס. ואין מתאים ממילים אלה לסמן את שעתיד להתחולל כאן: המילה "רק", הסוכנת השכיחה והשגורה של הבלעדיות, של האקסקלוסיביות, של הדרה, ניכור וקור. "רק". ובעקבותיה "אם", מילת התנייה של חוזים משפטיים, של פרוטוקולים, מילת דמיון ("שרירות לב" כפי שמכנהּ ר' נחמן), בדייה, מילת ניתוק מהמציאות אבל גם משאר המילים מילה שלא זקוקה לשאר המשפט, שניתן להשילה בכל עתואל תוך הצירוף הזה – ״רק אםרק אם…״ הנהגים בפיו ביראה, בין דרישה לבקשה, אך גם ברכות ובחמלה שהולכות ומתגברות נטע קושר ושוזר את כל הפחדים כולם, שלו ושלנו, המאווים, התשוקות. זה שיר על אלימות, על מין ועל מולדת, כל אלו מובלעים טלאים-טלאים אל תוך שברי משפטים בטקסט הנפרס כמו שכבה דקה מעל תהום של אהבה, חסרת קרקעית, הנגלית לפתע מתחת לאוזנינוואז, ברגע ההכרה הזו, פתאום, יש מאין מופיעה כאילו מקרבנו ממש פעימת תוף בס, כמו לב, כמו דופק שנובט לפתע בתוך הגולם הזה של השפה. ואז, בפיו ובלבנו, לפתע, ה"רק" ל"רך" נהפך, וה"אִם" נהיית שוב, חום חיק "אֵם".

כך מתחיל המופע, במאגיה זו של המילים: נטע, באבחת אקורדיון דקה ובקולו, מפיח חיים, פשוטו כמשמעו, בגולם השפה.

"כלים העולים על גדותם"

השירים שבאים אחר כך מדגימים היטב את כישורי הלהטוט המילוליים של נטע, ההופך את המילים לזירה, ליריד, לקרקס, בו הכל יכול לקרות בעת ובעונה אחת: שירים כמו "תבשיל בשר", ו"ציונה הם" ממחישים אקרובטיות ווירטואוזיות לשונית במיטבה: שירים שלמים בהם נטע הולך על החבל הדק הגבוה של התחביר בו בעת שהוא עושה גלגלונים על גבי הפילים והאריות של המשמעותבעודו קופץ דרך החישוקים הבוערים ונדחס אל תוך מכוניות הליצים והליצנים של העברית הוא גם בולע את לפידי האש של הערבית, של היידיש, של הגרמנית. אך לכל אורך השירים, סוד כוחן נותר תמיד בכך שנטע בהגשתו אינו עוזב ולו לשבריר שנייה את הקרקע האיתנה והשורש העמוק של כוונתהלב. ככל שהמילים נטועות בכוונות עמוקות יותר, כך נראה שגם טווח התעופפותן גדל.

וינר מעלה לבמה את נראטיב "העיר הלבנה״ – זו שבליבה אנו יושבים בערב זה ושאליה נשוב בהידלק האורות. הוא שולף מסור ומבצע קסם ישןחדש, אלטנוילנדי: את הסיפור הזה, המועלה לבמה כמו מתנדב מהקהל, הוא ינסר עכשיו לחצי, לנגד אוזנינו המשתאות! הסיפור מבותר, ומתוך חלקיו עולים, כמו עמודי אש קטנים בין הבתרים, אלף רסיסי סיפורים אחרים

וזהו סוד כוחו העתיק של להטוט, של ג'אגלינג: המילים הנזרקות לאוויר בקצב מסחרר נהיות לרגע באוזנינו הרבה יותר מסך חלקיהן; המילים נהיות "כלים העולים על גדותם" (כפי שכינה אותן בשיר ישראל אלירז). ברתיחה של אש, בהפשרה של קרח, יש תנועה במילים, במעבר בין מצבי הצבירה של המילים, באלכימיה שמתחוללת כאשר חומרי הטעם והריח והשימור של המשמעות של המילים נמהל במרכיבים הסודיים של הניגון, של הקול ושל הגוף.

"אולי זו אש?"

עכשיו נטע מוכן לאקט הבא: הוא מעלה לבמה את נראטיב "העיר הלבנה" – זו שבליבה אנו יושבים בערב זה ושאליה נשוב עוד בהידלק האורות; הוא מכניס אותה לתוך תיבת הקוסמים של שירו, וניגש אליה בהיסוס, בריכוז ובזהירות אין קץ של אדם השקוע כל כולו במלאכתו, במנטרה חוזרת ונשנית: "אולי זו אש?". ואז, בהדרגתיות ובקפידה, נטע עוקר את סימן השאלה של סוף המשפט הזה, ומשחיז אותו לכדי מסור, אותו הוא שולף מתחת ללשון ומתוך קפלי האקורדיון, וניגש לבצע את הקסם הישןחדש, האלטנוילנדי המוכר ואהוב: את הסיפור הזה, המועלה לבמה כמו מתנדב (או שתול) מהקהל, הוא ינסר עכשיו לחצי, לנגד אוזנינו המשתאות! ואכן, השיר נגדע באיבו, והופך לשירה ישירה בלי ליווי ובלי מוסיקה. ובלי פעלולים מיותרים, מסור המילים משיל אשליות וחותך ישר בבשר החימת של סיפור "העיר הלבנה". הסיפור מבותר, ומתוך חלקיו עולים, כמו עמודי אש קטנים בין הבתרים, אלף רסיסי סיפורים אחרים; "מדרום העיר״ הוא שר, ״הם צועדים מאגדות שחורות משחור, חסרי פניםאל עבר מה שאנחנו מגלים כי למרות הכל, נותר בנו שלם.

ואם אני חושב, עת אני יורד הלום מרכבת ההרים של השיר הזה – "סיפור הוא גרזן שמושחז ומונף, על עורפו של השיר הנטוע עמוק" – אזי כל הסיפורים והמילים הנמלטים שחורים מתוך בטן הלוויתן הלבן של עיר, שנבראה מתוך קצף גל ועננה וחול כולם אחוזי אותו מסור מסור שהופך, על הבמה הזאת ובפיו של נטע, לכלי נגינה. תזמורת מסורים, ניגון שלם מבטן ההכרה של העיר הזאת, "לעיר הזאת אין שום סיפור זה הסיפור שיש לו עיר".

"ספינה עם גולגולת"

באמצע המופע, נטע שולף בלי פחד את טריק הקוסמים העתיק, הקלאסי ואולי השחוק ביותר: שפן מהכובע. וכאן נטע שולף עבורנו שירשפן ארוך אוזניים במיוחד קאבר קברטי ל"ג'ני של הפיראטיםשל ברטולט ברכט מעובד בסגנון אותו מכנים נטע והרכבו "דראםאנדברכט". השיר מתחיל, וכל פעם שאנו חושבים שהנה, הבנו את הקאצ', נטע עוטה פנים חדשות, כמו ג'וקרים מתוך החפיסה בידי קוסם קלפים מיומן: מה שמתחיל בפיראטים ברלינאיים משנות ה-30 הופך בגופו ובקולו של נטע ללהט של אורי צבי גרינברג, שמומר עד מהרה בשפת גוף וסטייל של קובי אוז, שמוליד מתוכו, בפזמון, האחרון דמות בימתית שנראית כמו הכלאה מזרח-תיכונית מאד של אריק איינשטיין ואל פאצ'ינו וכל זאת תוך קומיות שלא הייתה מביישת את מיטב גששינו העבריים ותוך צלילות ווקאלית שלא נופלת מבכירי התרנגולים בשנות הזוהר של קרקוריהם.

זהו קאבר גאוני שהוא אכן כובע קוסמים: סל תרבות קטן מלא ביכורי תרבותנו, בלנדר, כור היתוך של זכרון קולקטיבי העולה בלי הפסקה על גדותיו. ולקינוח, כאילו לא די, נטע מציע לבחון את שירו של ברכט שהיינו בטוחים בתומנו שהוא שיר קברט מסורתי על מלחמות והרס וחורבן בשנות ה-30 באירופה בכלל כשיר מלב המשנה החסידית ותורתו של ר׳ נחמן. בסופו של עניין השיר הזה הוא בכלל על הנחמה הקדומה, המשיחית והבלתיאמצעית שבחוש הריח במציאות בה אי אפשר כבר לראות או להריח או להרגיש כלום.

הודיני יהודי

חוט שני נפלא נמתח לאורך כל המופע: נטע נהפך לאקורדיון

הוא לבוש צבעי אקורדיון – ארגמן ושחור – ומן הרגע הראשון בו הוא עוטה את הכלי עליו, נהיים הם, כמעט, אחד. וכמו אקורדיון, שתמיד מתחיל מתיבה סגורה ומרובעת ואטומה, וככל שנמתח יותר, כך גם מתגמש גם נטע (לא רק קוסם מילים, אלא גם אמן קונגפו ורקדן בהרטנטיים), ככל שגופו מקצין ונמתח על הבמה, כך נראה שטווח התנועה הולך ומתגמש עוד. וככל שהמופע עובר, נטע והאקורדיון מסמנים לנו תהליך עומק נוסף שמתחולל כאן: בין הגוף לכלי הנגינה, המילה רוקדת גם היא ראשיתה מתיבה מרובעת, תחומה ונוקשה אך ככל שהניגון והגרוב מעמיק, כך גם היא מתגמשת, מתרחבת להכיל ולגעת באיבריה ביותר ויותר שדות משמעות, זכרונות, כאבים, רצונות. זוהי הקרקע הפוריה לשיא המופע אקט הודיני של העלמות נועזת.

נשמע השיר "108", שנהפך במספר דקות ממסכת נוגה על התחשבנות היסטורית במסע שורשים אל וינה ספוגת הדם והעלבון למסיבת טבע אפרוחסידית ספוגת זיעה ובאסים. ברגע זה, בשיא השיר, ואולי ההופעה כולה, נטע מבצע אקט של הודיני יהודי טהור הוא מנתק עצמו מכל שרשראות ושלשלאות הכבלים והסטנדים, מעבותות והמוסרות והרסנים של ההקשר, של העבר והעתיד ומתמסר לאפשרות הנצחית של ההווה, בין מילה למילה, בתוך שבריר חביון השיר לרגע של חסד, להיעלם. לרגע, בשיא הפורקן של השיר, בלי אקורדיון ובלי מילים, נראה שנטע נמצא על הבמה בשום מקום, ובכל מקום, בעת ובעונה אחת.

זהו הגרנד פינאלה. אך המופע נחתם, בסוף השיר "כֻּפֵר אשכנז", דווקא באנחת שבר של ריאות תשושות ואבחת אוויר אחרון מצוואר האקורדיון: הקוסם נחשף, לשבריר שנייה. בעייפות. בשחרור. במערומי קסמיו, אבל גם במלוא עוצמתו: כשהקול כבר מחשב להישבר, בערבוביית אפיסת כוחות ומילים מתבלבלות, כשהאשליה ואחיזת העיניים מתפוגגות, מאחורי הקלעים של מעבדת הקסמים דווקא אז המשיכה וההיפנוט שלנו כקהל מגיע לשיאו. וזהו הכלל המכונן של העוצמה הטמונה בבמה, כמזבח: הלהטוטים, תמרות האש והעשן, הפרוכת והמלאכים כולם רק הסחת דעת, קמופלאז' מתוחכם לכוונות הלב.

האורות נדלקים שוב. לאט מחיאות הכפיים דועכות, עולה מלמול קהל, חריקת כסאות. ואז, קורה נס אמיתי, סמוי: "עד הויה רעידת אדמה שבלב, ופתחתי את פי והייתי באש" כותב אורי צבי גרינברג ב"שיר התועדות" – רעידת האדמה של המופע שככה אבל אז, עת אנו קמים לאט ממקומותינו אני משתומם לגלות: האש הזאת, בה חזינו זה שעה יוקדת על הבמה, בפינו היא: נטע נותן לנו לטעום מלוא הפה את אש המילים ואחרי החוויה הזו השפה היא פתאום משהו אחר, מתלקח, חופשי בלתי נתפס ואישי לחלוטין. זוהי עבודת אמת, הכוח המחולל העמוק הטמון בבמה: היא אינה גובלת בבמה. אחיזה בקרנות המזבח, בקרנות הבמה. היא לאשמים, לנרדפים, לרודפים: אש אמת היא העוברת את קרנות ותוצאות גבולות המזבח, היא אש מדבקת, אש שמואצלת מהבמה אל הקהל, מהמאגיה אל המציאות או כפי שציווה לנו זאת משה טרם כבה זרקורו על בימת הר נבו: "אל תגידו בשמיים היאאו מעבר ליםכי מעתה, "בפיכם ובלבבכם הדבר לעשותו".

בימינו, כשעולם הבמה נתונה יותר מאיפעם להשגחה, לפיקוח, לשליטה והכפפה באמצעות תיקצוב, להשקתה והשטחה, לאלימות ושנאת חינם, נטע נותן לנו לטעום שוב זיק מהטעם הקדום, הגנוז. אומר רש"י: "עבודת העבודה הרי אלו שירים וניגונים!״. שכן, בלתי אפשרי להפריד: הבמה, למרות ואולי בזכות החילון והרמיבה והניתוץ, נותר מזבח, במלוא הדרו, כדברי הנביא: ״וָאֹמַר אֲלֵהֶם מָה הַבָּמָה אֲשֶׁר-אַתֶּם הַבָּאִים שָׁם וַיִּקָּרֵא שְׁמָהּ בָּמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה״.

"בזכות השיבה" הוא בשורה בימתית, מוסיקלית כמו שהיא תיאטרלית, מילולית כמו שהיא תנועתית מופע המתרחק מצרוּת הקריטריונים המשרדתרבותיים וחוזר אל אותה מציאות בימתית עברית מקורית בה "מספד" יכול להפך "למחול" בכל רגע נתון, ובה מחולות ותופים ותפילה והגיון כינורות הם בלתי נפרדים זה מזה

הבשורה הבימתית של נטע היא גם בהפיכת הבמה למרחב שאינו נענה לגחמות ה"הפרדומשול" שנהוג באבחנה בין "ז'אנרים" ו"תחומי יצירה" – גידור טרחני שהופך יותר ויותר מהבימות העבריות של ימנו לשטח בלי אש מפורז, ממוקש ושומם. זוהי בשורה בימתית, מוסיקלית כמו שהיא תיאטרלית, מילולית כמו שהיא תנועתית מופע המתרחק מצרוּת הקריטריונים המשרדתרבותיים וחוזר אל אותה מציאות בימתית עברית מקורית בה "מספד" יכול להפך "למחול" בכל רגע נתון, ובה מחולות ותופים ותפילה והגיון כינורות הם בלתי נפרדים זה מזה. זכות השיבה" יוצר מציאות בה מסכת ממלכתית היא גם מסיבת טבע, וטקס זיכרון הוא בו בעת גם קברט; בה סלסול מזרחי ואנחה חסידית נזכרים ושבים שוב אל שורשם האחד; בה מילים הן גם מדוברות, גם מושרות, הם גם שירה, גם זמר, גם קינה, גם סטנדאפ, גם "ספוקן וורד" וגם "סלאם" גם "ראפ" וגם מדרשתורה, בו בעת. אין צורך לנכס, לחקות או להתרפק על "ז'אנרים". לשיר, באשר הוא, שורש אחד

אני מרגיש, הן כקהל והן כשותף ליצירה, שהאלבום והמופע יורדים לעומק החסד של ליצור לבימה, ובפרט הזכות העצומה שהיא האפשרות ליצור בעברית. כל שיר ושיר נשען במלוא אונו על תובנת הנפש ויסוד הכוונה שאני מאמין עומדים מאחורי המאגיה מילולית העברית, קדומה וחדשה, באשר הם: "מבשרי אחזה אלוה" (איוב). בסופו של יום, כל עלייה לבמה המכוונת לפחות מ"העוז שבחיפוש חדרי בטן ולב" (בתרגום עברי חופשי לשורתו של כהן הבמה הגדול לאונרד), או לחילופין, להרבה יותר מכך מסתכנת בהחדרת אש זרה על במותינו. במובן זה, אין ספק כי "בזכות השיבה" היא יצירה העוסקת כל כולה גם בזכות וגם בשיבה אל בשורה שהיא היא בשר מבשרנו.

"חוזרים ליערות"

נפתחו דלתות התיאטרון, נשפכנו חזרה למציאות הרחוב; או, כשמו של אחד משירי המופע: יאללה, "חוזרים ליערות".

האזנתי לשיר זה, הסינגל הראשון מתוך האלבום, האזנה חוזרת ונשנית, כי אני חושב שהוא מחזיק בחובו את כל היופי והגדולה והעומק של האלבום הזה, ושל יצירתו של נטע בכלל: מוסיקה שאין בה פחד, מוסיקה שלא פוחדת להיות בהמת משא, סוס, או חמור, מייבב, צולע, אבל כזה שסוחב בלי חת את פרשי המילים, את גדודי פרשי הפרשנות של המילים, בעליות הגבוהות הירידות התלולות של הלב המתחולל ומתנשף ומתרגש במסע הזה בו נטע מובילנו, בין פרדיס לסדום, בין עבר לעתיד, בתוך התהום שהיא ההווה מתוכו נטע מצמיח מילים של ישועה לצד חרטה, הומור דק, כמעט נלחש, לצד תקווה נחושה עם דורבנות על עקביה.

בלי פחד, בין שירה רמה לשירה מדוברת, בין בכיית דורות לצמאון בארות, אנחנו מרגישים כל מהמורה של סוס הגרוב הזקן העתיק הזה עם העין העצלה על הדרך המשובשת, החפורה והמאובקת למרגלות קולו של נטע, מחוספס וצלול לרוב באותו המשפט ואנו מתענגים על הקפיצות והטלטולים בשמחה עזה ורבה. לא רק שאין זו עגלה חוטאה, אלא שנטע משתמש במוסיקה שלו כדי להתיר את כל העבותות והמוסרות לתת לנו שוב טעם של חופש שאין לו לא רסן ולא מושכות ולא עגלון. המסע הזה הוא המעורר רדומים ומקיץ כל מה שישן בתוכנו, בחופש מוחלט של האפשרות לחפש בין ההריסות תנועה, ובהזדמנות בתוך הדממה וההשתקה המחפירה של המציאות סביבנו למצוא לפתע, כמו שחר ממש, צליל מכוון, ומילה

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אירנה בלייר לוינהוף

    Irene Bleier Lewenhoff
    מאמר ענק, כמו היצירה שהוא מתייחס אליה. שניהם (המאמר והאלבום) מאפשרים, לאדם כמוני, לפתוח אזורים בנשמה שנתתי שהמציאות תסגור אותם. אני מלאת רגשי תודה, לנטע, וליונתן.