להילחם על האנושיות שלך בשדה התעופה

אני לא אוהב לטוס, כי זה מעניק זכות לאנשים זרים לחדור לנקבוביות חייך: מי זאת הבחורה שאתך? אתם זוג? ישנתם ביחד בלילה? מי מחכה לך בשדה התעופה כשתגיע לארץ? מי מממן אותך? סיפור על הבידוק הביטחוני בנמל התעופה בן גוריון
תאופיק אבו ואיל

"אתה חשוד עד שתוכיח אחרת״, אמר לי קצין הביטחון בשדה התעופה כששאלתי למה הם מתנהגים אלי ככה.

אני לא אוהב לטוס, כי זה מעניק זכות לאנשים זרים לחדור לנקבוביות חייך: מי זאת הבחורה שאתך? אתם זוג? כמה זמן אתם מכירים? באיזה תדירות אתם מתראים? ישנתם ביחד בלילה? אפשר לראות תמונות שלכם מהטיול האחרון? אתה יכול להראות לי תמונות שלכם מחודש יוני? מי מחכה לך בשדה התעופה כשתגיע לארץ? איך קוראים לה? מה הקשר ביניכם? אתה יכול להראות לי את התסריט שאתה עובד עליו? יש לך הוכחה שזה תסריט שאתה כתבת? מי מממן אותך? יש לך מסמכים שמוכיחים זאת? במה אתה הולך לעבוד כשתגיע לארץ?

זה ייקח זמן, אתה רוצה כוס מים בינתיים?

מגיע איש בטחון אחר, עם חיוך של שחקן מיומן, ופוצח באותן שאלות כמו קודם, רק בסדר אקראי: אתה רוצה כוס מים? איזה תסריט אתה כותב? אתה יכול לספר לי על מה? מי משלם לך כסף? מי זאת הבחורה שמלווה אותך?

ואני צריך להיות עקבי בכל פרט בתשובותיי, כמו שעניתי מקודם, אף על פי שלפעמים אני מקבל פרספקטיבה חדשה על פרט מסוים בחיי בסבב השאלות השני, ובא לי לענות תשובה אחרת, אבל אסור, זה לא הזמן להחכים ולקבל פרספקטיבה. אני בסך הכל לא רוצה לפספס את הטיסה ואולי להספיק לקנות משהו בדיוטי פרי, מדרבן את עצמי.

אחרי התשאולים המפרכים מכניסים אותך לחדר קטן חצוי בוילון. ״הסבירו לך על החיפוש הגופני?״ שואל אותי שחום עור עם משקפיים. במוחי עוברת מחשבה, ״על התשאול אחראים האשכנזים ועל שליחת ידיים לאשכיי וישבניי אחראים המזרחים״. דווקא היה נחמד, האיש השחום שמישש את גופי באינטימיות מביכה. הוא הזכיר לי את אחי הגדול, יש לו עבודה מגעילה אבל הוא מבצע אותה בחום ובמסירות. ופתאום הרגשתי תחושה אנוסה-ענוגה שהזכירה לי קטע מ"המקלט" של פוקנר, שבזמנו התקשיתי להבין. השחום הממושקף מישש אותי ביסודיות, את כל עורי. ״אתה לפחות עושה את זה בנחמדות״, אמרתי. ״תודה״, הוא ענה והתכופף מול איברי, ״אתה יכול לפתוח…?״. פתחתי והוא העביר את הגלאי שלו. ״תוריד בבקשה אני חייב… כי המכשיר צפצף״. הוא מישש את אשכיי בטבעיות ואני חששתי שאיברי יזדקר, בכל זאת מישהו ממשש את אשכיי והוא לא רופא וגם לא לובש כפפות. נדמה לי שאיברי זז קלות. עכשיו הוא הלך והתכופף מאחוריי, מישש את ישבניי. ״ואם אפליץ עכשיו״ֿ, תקפה אותי מחשבה זדונית והבטן שלי התחילה לקרקר.

אחרי התשאולים המפרכים מכניסים אותך לחדר קטן חצוי בוילון. ״הסבירו לך על החיפוש הגופני?״ שואל אותי שחום עור עם משקפיים. במוחי עוברת מחשבה, ״על התשאול אחראים האשכנזים ועל שליחת ידיים לאשכיי וישבניי אחראים המזרחים״. דווקא היה נחמד, האיש השחום שמישש את גופי באינטימיות מביכה. הוא הזכיר לי את אחי הגדול, יש לו עבודה מגעילה אבל הוא מבצע אותה בחום ובמסירות

״מה זה הטלפון השני בתיק?״, שאל אותי קצין הביטחון האשכנזי שהפציע לפתע מאחורי הוילון. ״זה האייפון שנפל לים, הוא לא נדלק וקניתי חדש״. האיש השחום ממשש עכשיו את כפות רגליי, התחרטתי שלא גרבתי את גרבי הכותנה אלא דווקא את הסינתטיים, שיכולים להסריח. ״הרגליים שלי מסריחות לך?״ שאלתי והוא לקח שאיפה עמוקה ״דווקא ריח של מרכך כביסה יש לגרביים שלך״. הוא נעמד. ״תרים את הידיים״, ביקש, הרמתי וישר הרחתי את הזיעה בבתי השחי שלי, אני שונא בשמים ודאודורנט. ״רק אני ואישה שאוהבת אותי יכולים לסבול את ריח הזיעה שלי ועכשיו גם האיש השחום שעושה איתי אהבה במישוש״, חייכתי בלבי.

״המחשב שלך הולך לבטן המטוס, האייפון הישן ומכונת הגילוח יישארו כאן כי צריכים בידוק מיוחד, תמלא טופס עם כתובת ונשלח לך. למרות שעדיף לך להשאיר אותם כאן והבחורה שאתך תשלח לך אותם, יגיעו יותר מהר״, אמר קצין הביטחון האשכנזי הכפר-סבאי בנימה חדה ולא מתנצלת.

״אני אלווה אותך עד המטוס״, אמר לי איש בטחון צעיר עם עגיל בחלקה העליון של האוזן. בדרך כלל אנשי הביטחון המלווים הם חדשים שאפשר לפתוח איתם בשיחה אישית. הוא הלך איתי לשירותים, אסור לו להסיר את העיניים ממני לרגע, אני קולט את המבוכה שלו מביט עלי בזמן שאני משתין, הוא מסתובב ורואה אותי דרך המראה עכשיו, קצת לא נעים לו ממני ובכל זאת הוא חייב לעשות את עבודתו נאמנה. סיפר לי איפה הוא שירת, שזאת עבודה זמנית בשבילו, הוא חושב ללמוד אמנות ממוחשבת בבוזאר בפריז אולי, שאל אותי מה אני חושב על זה. לא הספקתי לענות לו כי כבר הגענו לדלת המטוס, הוא היה חייב לחזור לארשת פנים של איש בטחון בתפקיד אל מול מנהליו, חייך אלי במבוכה ואיחל לי טיסה נעימה.

לפני שנכנסתי למטוס קרא לי קצין הביטחון. ״אתה צריך לזהות את המזוודות שלך״, אמר והצביע לכיוון מטה, על הקרקע ליד המטוס. ראיתי את המזוודות שלי מונחות גלמודות על הרצפה כאילו היו נגועות וצריך לבודד אותן. כעס אפף אותי שכבר לא יכולתי להסתירו. ״לא רק ערבים סובלים בשדה, גם אני הייתי מת להשתין כשעמדתי בתור לבידוק והתאפקתי, כמעט התפוצצתי״, צחק בחור בגילי וחברו חייך. ״הלוואי ותתפוצץ, חתיכת חרא״, עניתי לו בלי להניד עפעף. הצחוק שלו נקטע והחיוך לעבר חברו נמחק.

חיכיתי שהמטוס יתיישר באוויר וקמתי לשירותים. השקו אותי הרבה מים בבידוק הביטחוני, בכל פעם שלחצו עלי עוד קצת, הציעו לי עוד כוס מים. נכנסתי לתא השירותים. תמיד מוזרה לי המחשבה שאדם תלוי בין שמיים וארץ ומטיל את מימיו. נקישה חזקה ואגרסיבית על דלת השירותים וקול מבחוץ קורא ״הכל בסדר?״. יצאתי וראיתי את קצין ביטחון הטיסה עומד מולי וכל הנוסעים מביטים לעברי. ״אני נלחם קשות כדי לא לאבד את האנושיות שלי, אל תגרמו לי לאבד אותה לעזאזל״, אמרתי בקול. לא נראה שמישהו הבין מה אמרתי.

תאופיק אבו ואיל הוא במאי ותסריטאי
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יוסףה מקיטון

    איזו רשימה אמיצה. תודה על הכנות המדהימה. ראיתי גם את הסרט הקצר הישן שלך "יומנו של זונה ממין זכר" וגם הוא אמיץ בעיני עד מאד. בפלסטין החדשה שנקים אנשאללה על חורבות הציונות בקרוב אני מקווה שתיבחר לשר האומץ, כלומר, התרבות.

  2. סמולן

    הו, הפלסטינים. אני עושה מאמצים על אנושיים כדי לא לאבד את האנושיות שלי, אבל אם אאבד אותה, הרי זה רק בגלל שאני אנושי כל כך. ועל כן יש לסלוח לי על רגעי האנושיות האלו, שבהם אני הורג. בפרט, אין להזהר מפני, כי זה מעלה בי את האנושיות ומצמצם את העל אנושיות. אין להפיק לקחים מרגעי האנושיות שלי, ואין לשים לב שהפוסט הזה מדגים, היטב, כמה חשוב לבדוק את תאופיק אבו ויל לפני עליה למטוס, ולחמש כמה אנשים למקרה שהאנושיות תעלה לו לראש.

  3. דןש

    אף אחד איננו אוהב ש"נוברים עמוק" בתוך חייו..
    אבל, מה לעשות זה צורך הכרחי ומחוייב בעולמינו ה"מטורף". ככל שהבדיקה מחמירה יותר כן אני רגוע יותר במהלך הטיסה. אבל, הבדיקה חייבת להיות על בסיס שוויוני – כולם חשודים. הבעיה שבמדינת ישראל התהליך הוא דיפרנציאלי – יהודים "כשרים"; ערבים "טרוריסטים בפוטנציה"; וזרים/"גויים" בין לבין. ניתן להבין את ההתייחסות המיוחדת לזרים – אבל בשום פנים ואופן את ההתייחסות לאזרחי מדינת ישראל. בידוק אזרחי מדינת ישראל חייב להיות שוויוני. כאשר, חלק מן הבידוק יכול להיעשות "טרום טיסה" מתוך רשימת הנוסעים ולא לבזות אף אחד בפומביי בעת הבדיקה הבטחונית בשדה.

  4. ארי בן מיכאל

    תאופיק היקר, זכית לטיפול המגעיל הזה משום שטסת באל על או בחברה ישראלית אחרת. למד את הלקח – לעולם אל תטוס בחברת תעופה ישראלית! כך תחסוך את ה"בידוק" המשפיל שמדינת ישראל הגזענית מעניקה למי שאינם נמנים עם העם הנבחר (כולל ה-לה-פמיליה יוגנד של בית"ר ירושלים) ובמיוחד אלה שצבע עורם או מיבטאם הגרוני אינו מתיישב עם החלום הציוני: שיער בלונדיני, עור בהיר, עיניים כחולות (כמו בגרמניה של פעם).

  5. חן משגב

    איזה שטויות, אתה בכלל לא יודע איך עובד הביטחון בנתב"ג…זה בכלל לא משנה אם תטוס בחברה ישראלית או אוזבקית, בכל חברה שבה תטוס תעסור בדיוק, אבל בדיוק את אותו ביטחון.