הנפגעות האמיתיות של קרבות לוינסון את עמרוסי

כאבן של נשים הופך לרלוונטי וחשוב רק אם אפשר לנצלו ולמנפו לטובת מקסום רווחים פוליטיים. לוינסון vs. עמרוסי ולהפך כמקרה מבחן
מיכל בן גיגי

מעטות הפעמים בהן ויכוח פייסבוקי בין שתי דמויות ידועות המתנהל לעיני כל, טומן בחובו יותר מאשר רכילות וגילטי פלז'ר. המקרה של חיים לוינסון ואמילי עמרוסי הוא בדיוק כזה: חושף רבדים גלויים של החברה הישראלית, וכן כאלה שרוחשים כרעידת אדמה חותרת וסמויה. אבל מעבר לכל, הוא חושף שהניצול הציני של אנשים את מצבם של אחרים – פנים רבות לו.

למי שאינו בקיא במקרה דנן, אסביר: עמרוסי כתבה פוסט מביך המתאר את שיחתה עם בנה בן ה-9 על מיניות בריאה כפי שהיא תופסת אותה (ובאופן די מיסיונרי, נו פאן אינטנדד). לוינסון, בתגובה, כתב עליה פוסט פארודי ודוחה. הפוסט נמחק, לוינסון התנצל, אלא שאו-אז החליטה עמרוסי להעיר את המתים מרבצם, לפרסם את צילומי המסך של הפוסט שהוסר ולהגדיר עצמה כמי שעברה תקיפה מינית ע"י לוינסון באמצעות הפוסט המתואר לעיל – תוך שהיא עושה ניים דרופינג לנפגעות אונס ידועות כמו לינור אברג'יל ואורלי אינס, וקושרת את שמה בשמן למען יראו כי טראומתה כטראומתן. בתוך כך, גברים רבים התגייסו כדי להשיב את כבודה האבוד של עמרוסי ופתחו במלחמת חורמה על לוינסון בשל דעותיו הפוליטיות בפרט ועל מחנה השמאל בכלל.

אם מפרקים את רצף האירועים, נחשפת מורכבות לא אופיינית ובה כל צד בעניין מנצל באופן ציני את מעמדו כדי להשתלח באחר; הפוסט הפארודי של לוינסון, שמאיר את עמרוסי באור לעגני במיוחד כמי שמדברת עם בנה הצעיר על מיניות וכותבת על כך רק לשם הלייקים – או אם תרצו, הון סימבולי – אמנם מותח ביקורת על עמרוסי שיש בה ממש, אך יש בה גם טעם לפגם כשביחד איתה מגיעה רדוקציה פרסונלית כלפיה ל"אשה ממורמרת, מגלומנית, חולת לייקים עם אישיות גבולית והתמכרות לשיירים". ואילו עמרוסי מתקרבנת, מקרבנת נשים אחרות, ומנוצלת ע"י גברים ימנים. לאמיתו של דבר, מדובר כאן בשדה קרב של גברים שנשים אינן חלק ממנו.

בעצם העלאת הפוסט בשנית וההכרזה עליו כעל תקיפה מינית שלה, עמרוסי מנצלת נפגעות אמיתיות של תקיפה מינית ומבצעת הזניה פושעת של המונח "אונס". בעשותה כך, עמרוסי מבקשת להשוות את עצמה לנפגעות אונס ובכך לגרוף הון סימבולי על חשבונן ועל חשבון הטראומה הממשית שנגרמה להן. עמרוסי מנצלת נפגעות אמיתיות של תקיפה מינית ומבצעת הזנייה פושעת של המונח ״אונס״ כדי לקבל את אותו ההון הסימבולי בדמות לייקים שלווינסון הזכיר בפוסט שכתב.

לוינסון ועמרוסי
יש קו ברור ומאוד מוחלט בין עלבון פרסונלי לבין תקיפה מינית דה פקטו. לוינסון ועמרוסי

אין לי ספק כי עמרוסי נפגעה מדבריו, ובצדק; אולם יש קו ברור ומאוד מוחלט בין עלבון פרסונלי לבין תקיפה מינית דה פקטו. מגיביה, בעיקר גברים ובעיקר ימנים, עטו על ההזדמנות "לעמוד על כבודה" של הגברת והגנו עליה בחירוף נפש ע"י השתלחות בעלת אופי פוליטי למהדרין בלוינסון. וגם כאן יש מורכבות שראוי להאיר: כאבן של נשים הופך לרלוונטי וחשוב רק אם אפשר לנצלו ולמנפו לטובת מקסום רווחים פוליטיים – במקרה לעיל, ניצול עלבונה של עמרוסי, אותו היא צובעת בצבע מגדרי ומיני לטובת התנגחות פוליטית בלווינסון שאין לה ולכאבה של עמרוסי דבר וחצי דבר. כמעט לאף אחד לא אכפת ממנה; הפוליטיקה חשובה מהכל, ואם קיימת הזדמנות להיכנס באיש שמאל בפרט ובמחנה השמאל בכלל יש לנצלה, לא משנה מי נפגעת בדרך.

אם כך, עמרוסי מנוצלת פעמיים – פעם אחת על ידי לוינסון והפוסט הפארודי שלו, ופעם שנייה ע"י מגיביה המנצלים את כאבה כדי להשתלח בלוינסון באופן פוליטי. היא, בתורה, עושה שימוש ציני בנפגעות תקיפה מינית כדי לגרוף על חשבונן הון סימבולי. לסיכומו של דבר, לא ברור אם מדובר בגילטי פלז'ר או בגועל נפש טהור, ומכל מקום, מומלץ להצטייד בכדור נגד בחילה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. סמולן

    אכן כן. אבל צריך להבין שזה מה שהולך להיות מכאן והלאה: המאבק המוצלח בהטרדה מינית הגיע לדרגה כזו, שאפשר להשתמש במונח כדי לתייג דברים אחרים כיעדי תקיפה. כמעשה הקומוניסטים בפשיזם, הבי-די-אס באפרטהייד, מאיר אריאל בפרעה, וביבי באיראן. ככה זה אצל שמרנים, ועמרוסי שמרנית עד לשד עצמותיה: הם מנכסים מושגים שמישהו אחר יצר אותם.

    אפשר גם לראות את זה כמחמאה: כל מה שהשימוש של עמרוסי במונחים אומר, הוא שאכן נלווה אליהם קצת הון, סימבולי כמובן. אם היא בוזזת אותו הרי שהוא קיים, ולמרות שעכשיו יש פחות ממנו, עדיין יותר טוב קצת מכלום. (במילים אחרות,

  2. איתי ס

    הכדור נדרש לבחילה שמעורר המאמר הזה

    בעולם של פעם היינו מסתפקים בדברים, היום הכל זמין בלחיצת כפתור.
    עשית הנחה מאוד גדולה ללווינסון (אתם חברים?), וגימדת את דבריו הסוטים והגזעניים לכדי פירור של אבק. מאידך קבעת בפטרונות לא מנומקת כי ההצדקה לכך היה הפוסט הראשוני על עמרוסי שהיה ״מביך״. משכנע

    אבל העיקר שהאיזון הקדוש נשמר

  3. עמי אשר

    מדובר במתנחלת.

  4. ענבל

    וזו לא מגמתיות? הסתפקת בלכתוב שחיים לוינסון פירסם פוסט "פארודי ודוחה"- זה שהוא השתמש בשמה, בשם גלוי של אנשים נוספים- בתיאורים מיניים בוטים ופורנוגרפיים ומשפילים! זה רק פארודי ודוחה?
    חבל מאוד.
    אני מבינה את הטענה שלך, לא מסכימה איתך, אבל מבינה.
    אבל מה שעשית והצגת כאן הוא מטריד לא פחות, ובעיקר לא הגון.
    עצוב.

  5. לאיתי ס'

    העובדה שהגברת עמרוסי בחרה להפיץ ברבים את "הטקסט הפוגעני" *שנמחק ובאה עליו התנצלות*, מיוזמתה, בעידודה, ברחבי הרשת – היא הנותנת על הצביעות שלה.

    כל כך נפגעת (ואתה גם קורא לבדיחה תפלה ["זמביש שנכנס למאחז"] שכתב לוינסון, "דברים סוטים וגזעניים" – מעיד משהו על ההיסטריה שלך)? זו היתה פגיעה שהיא "תקיפה מינית", לא פחות? את מציינת שאת הולכת בדרכי לינור אברג'יל ואורלי אינס, לא פחות?? אז איך את הולכת ומפיצה את הפגיעה הזו – שנמחקה מהרשת! – שוב ושוב ושוב? בפומבי? שלא בהליך שהצנעה יפה לו, כדי למנוע את החמרת הנזק? המושג "התקרבנות" הוא בזוי – אבל זה המקרה וזה האדם.

    הגדילה גברת עמרוסי עשות ולאחר מכן ביקשה מכל אדם בסביבה לשלוח לה מידע מפליל על מר לוינסון, כשהיא מייחסת לו – בלא הוכחות כמובן – מעשים פליליים חמורים, עם ניחוח של עבירות מין. נקמה יהודים נקמה.

    קל מדי לחבוט בלוינסון: הוא גס, הפרסום שלו היה כזה, והוא כמובן גבר אשכנזי ושמאלני מעיתון הארץ. הרבה יותר מאתגר, ומוצדק במקרה הזה, לבחון את התנהגות "הקורבן" שאיננו קורבן כלל ועיקר, שמבזה כל קורבן נשי ואחר – גברת עמרוסי. הבחילה יפה גם לה, קודם כל לה. וזאת אפילו מבלי להידרש לרזומה העשיר שלה (שכולל הומופוביה, טרנספוביה, והתססה קבועה כלפי ציבור ה"שמאל" בארץ – מה שיכול לחזק את המניע הנקמני שלה במקרה הזה).

  6. יעל מאורר

    לא רק "גברים ימניים" יצאו להגנתה של אמילי עמרוסי. גם נשים, לא ימניות בעליל, מצאו את ההשתלחות של לוינסון בעמרוסי שוביניסטית, וולגרית, ומעוררת את אותה בחילה שהכותבת מציעה לנו לקחת כדור עבורה.
    דומני שאמילי עמרוסי ידעה יפה מאד מה היא עושה כשפרסמה מחדש פוסט שנמחק כבר על ידי לוינסון. ברור שהיא מינפה את הפוסט הזה לצרכיה.
    אבל מכאן ועד תיאור הפוסט של לוינסון כ"פארודי ודוחה" משל היה סתם דחקה לא מוצלחת בין חברים, לעומת הפוסט ה"מביך" של עמרוסי, המרחק רב.
    קראתי את הפוסט של עמרוסי. הוא אמנם מייצג את תפיסת עולמה ולכן יכול לתאר רק עולם בו יש מונוגמיה הטרוסקסואלית כאופציה יחידה, אבל בתוך עולם התוכן הזה, עולם בו לא מדברים על סקס עם ילדים או ילדות, בכלל, בוודאי לא כשהם בני תשע. מקום בו סקס הוא סוד אפל שלא דנים בו, משהו להתבייש בו, משהו שעושים רק בחדרי חדרים וגם אז "לא מדברים על זה", המעשה של עמרוסי אמיץ. היא בחרה לספר לבן שלה על הגרסה שלה לעולם בו אהבה מינית (אמנם בין זוג סטרייטי. נכון) קיימת ורצויה. זה משהו שאינו מובן מאליו במגזר הדתי המתחרד מרגע לרגע.
    אפשר ונכון ורצוי לתקוף את עמרוסי על הרבה דברים. הפוסט הזה הוא לא אחד מהם. במיוחד לא בצורה המרושעת שבה תוקף אותה לוינסון. שמאל/ימין? יותר "זכר" תוקף "נקבה" בצורה שבה תמיד קל לתקוף: היא כתבה פוסט על סקס. גיחי. בוא נכתוב פוסט נמוך וולגרי שיורד עליה באופן "מיני" (ברמה של ילד בן שתים עשרה).
    לא מצחיק. בכל כך הרבה רמות.

  7. לסמולן

    סמולן, מה בדיוק הופך את עמרוסי לשמרנית? איפה היא ביטאה עמדות שמרניות? עמרוסי היא שמאלנית, כלומר היא מייצגת קבוצת grievence ועושה שימוש בכל הז'רגון הרגיל כדי לקדם את ה-grievence שלה. פשוט במקרה הזה הקבוצה היא מתנחלים (ספציפית מתנחלים לשעבר מהרצועה). חוץ מזה העמדות שלה הן בשמאל, אפילו בשמאל האידיאולוגי, אחד-לאחד.