• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

במקום שבו מפקירים חיי נשים

השבוע ג׳ התאבדה בתלייה בדירה בה חיה וסיפקה שירותי מין לעשרות גברים ביום. רעות גיא קיבלה את הבשורה במולדובה, במפגש עם נשות מקצוע על סיוע לנשים בזנות. רשימה לזכרה, ולכל הנשים ששורדות – אבל לא חיות
רעות גיא

את הבשורה על מותה של ג' קיבלתי באמצע הלילה בחדר במלון בעיר קישינב שבמולדובה. הוזמנתי להרצות לנשות מקצוע מתחומי טיפול שונים בנוגע לעבודה עם נערות וצעירות בזנות ובנוגע לשיתופי פעולה אפשריים בין הממסד לבין ארגוני מגזר שלישי.

ידעתי מה שכולם יודעים באופן כללי על מזרח אירופה אבל בעצם לא ידעתי כלום. כל טקסט שקראתי על מולדובה נפתח במילים "המדינה הענייה ביותר במזרח אירופה". ניסיתי לדמיין מה זה אומר בפועל: זה אומר שאין מה לאכול? אין משכורת? אין עבודה? אין אופציות פתוחות לרווחה? שאלתי את עצמי איך קרה שבתוך אירופה נוצרה לה מובלעת של עוני כל כך כבד, מרחק נסיעה ברכב מכל הטוב שיש לאירופה להציע. מה זה אומר לגדול במדינה שזה הדבר הראשון שנכתב עליה בכל מקום.

יצא לי לפגוש בארץ נשים ונערות שהגיעו משם, אבל איכשהו הסיפורים לא הצליחו להעביר את גודל המצוקה. המסע הזה הלך ונהיה מפחיד מרגע לרגע. כל מי ששמע שאני נוסעת לשם אמר לי להיזהר ולשמור על עצמי.

הנחיתה היתה קשה. אחרי לילה באיסטנבול למדתי על נשים שעזבו הכל במולדובה – בית, משפחה, ילדים – ונסעו לעבוד בישראל, בביירות, בכוויית ובאיטליה. למדתי על חוזי עבודה נוקשים – שבוע חופש בשנה, אלף דולר שכר, שאת רובו הנשים שולחות חזרה למולדובה, לתמוך במה שנשאר מהמשפחה, אם נשאר. לקרוא על זה לא היה כמו לפגוש את זה מקרוב. זה קורע לב וגורם לתחושה חזקה של חוסר אונים, שאני לא באמת מכירה מקרוב. הרגשתי מוגנת לידן אבל עצובה נורא. אין לי ילדים לעזוב, אין לי משפחה לתמוך בה. לא יכולתי להסביר לעצמי את ההקרבה העצמית הזו למען מישהו אחר בשום צורה. עד עכשיו אני לא מצליחה. לא מצאתי בהן שום זכר לסימני עייפות, דכאון או ניתוק. נשים מצחיקות, מלאות חיים וחזקות מכל בחינה אפשרית.

מולדובה
״המדינה הענייה ביותר במזרח אירופה״. מולדובה (צילום: רעות גיא)

בדרך עוד קראתי מחקר של ארגון בינלאומי שטען כי 70% מהנשים במולדובה בין הגילאים 15-25 מצאו את עצמן מספקות שירותי מין תמורת תשלום לפחות פעם אחת בחייהן. קראתי את זה כמה וכמה פעמים כדי להאמין שזה אמיתי. אני עדיין לא יודעת אם זה אמיתי.

הלב שלי התחיל לפעום חזק לקראת המפגש עם נשות המקצוע במולדובה. הוזמנתי כדי לספר להן על הניסיון שלי בעשור האחרון בישראל. היו לי מצגות מוכנות ומתורגמות לאנגלית, והיה תרגום סימולטני לרומנית, היות שאף אחת מהנשים (מלבד הצוות המולדבי של ארגון לה סטרדה והמתאמת הבינלאומית של ארגון אקפט) אינה דוברת אנגלית. אבל ככל שהבנתי יותר, התחלתי להרגיש פחות ופחות רלוונטית להן. מה עוזר השפע והניסיון, כשאין לך מושג מאיפה לשלם שכר דירה בסוף החודש? זה אם את בכלל ברת-מזל מספיק למצוא עבודה ולקבל עליה שכר.

חשבתי על כל אותן צעירות שהגיעו לישראל, בדרך לא דרך, כדי למצוא מזור לבעיית התעסוקה והעוני. תהיתי האם הן יודעות על אתר האינטרנט דרכו גברים ישראלים קונים "כלות" ממולדובה ומאוקראינה? האם הן שמעו על האחוז הלא מותאם של נערות וצעירות ממדינות חבר העמים בתוכניות לסיוע שלנו בארץ? מהר מאוד גיליתי שלא היתה אפילו אחת שלא הכירה את ישראל. כולן מכירות את ישראל. מכירות טוב מאוד.

החלטתי לסלק ומהר את כל המחשבות שהתרוצצו לי בלי סוף בראש. לא הטיסו אותי במיוחד מישראל לכאן כדי להוסיף להן ייאוש, אני מניחה שאת זה יש להן גם בלעדי. אני אמורה לתת להן תקווה למשהו חדש, למשהו אחר שאפשר לעשות למרות התנאים הבלתי אפשריים.

אני מספרת להן על ג', שבחרה לסיים את החיים שלה באותה דירה בה נאלצה לספק שירותי מין לעשרות גברים ביום ובלילה, אותה דירה שלמעשה בסוף גם היתה הבית שלה כי לא היה לה איפה לגור. חדר קטן וחשוך, בבניין מזוהם, באמצע תל אביב, ממש מול הים. זה המקום בו מבלים גברים בוקר ולילה בקניית שירותי מין חופשי-חופשי, תמורת מאה או מאתיים שקל

אני מספרת להן על ג' ועל נערות וצעירות כמו ג'. ג' הגיעה לישראל בגיל 16 לבד. אני לא יודעת עליה הרבה, אלא מהדיווחים עליה שכתבו לקוחות בפורומים שלהם באינטרנט, וקצת ממישהי שהכירה אותה מהעולם של הזנות.

ג' בחרה לסיים את החיים שלה באותה הדירה בה נאלצה לספק שירותי מין לעשרות גברים ביום ובלילה, אותה דירה שלמעשה בסוף גם היתה הבית שלה כי לא היה לה איפה לגור. ג' היתה מצחיקה, חזקה, לפחות בהתחלה, אחר כך היא התחילה להשתמש בסמים, נקרא לזה משככי כאבים. התלות בסמים, הלקוחות, בסרסורים הביאו אותה לרצות למות. הרבה זמן אני מניחה שהיא רצתה למות, אבל אתמול בלילה היא גם עשתה את זה. היא התאבדה בתלייה באחד החדרים באותה דירה. חדר קטן וחשוך, בבניין מזוהם, באמצע תל אביב, ממש מול הים. המקום בו מבלים גברים בוקר ולילה בקניית שירותי מין חופשי-חופשי, תמורת מאה או מאתיים שקל. זה נשמע הרבה, אבל זה לא. חצי מזה חותך בעל המקום וממילא הכסף נשרף מהר. זה לא קורה ביום אחד, אבל עם השנים ג' ושכמותה הופכות למכונות לייצור כסף. מה שנראה בהתחלה כמו כסף קל ומהיר הופך להיות קשה מנשוא. כלפי חוץ לא הרבה ישימו לב, זה לוקח זמן, וצריך לבנות אמון כדי לשמוע את הסיפור האמיתי והסיבות האובייקטיביות בגללן נשים מוצאות בזנות אופציה יעילה לשרוד את החיים. יש כאלה שלא רוצים לשמוע, יש כאלו שלא מצליחות לספר.

לפני שהייאוש שוב משתלט על השיחה אני מספרת להן על קבוצת פעילות מישראל שברגעים אלו ממש מתארגנות להפיק עצרת לזכרה, מול אותה דירה שבה בחרה לסיים את חייה. נשים שלא מוכנות לקבל את המציאות כפי שהיא, מארגוני מגזר שלישי ומארגונים לסיוע ממשלתי, שעובדות יחד על קידום מענים לטובת אוכלוסיות בזנות ובמקביל על תיקוני חקיקה והעלאת מודעות דרך התקשורת. אני מסבירה להן שלולא שיתוף הפעולה הנדיר הזה אף אחד בישראל לא היה שומע על המקרה הזה, וסביר להניח שגם על עוד מקרים רבים של מוות של נשים צעירות בזנות בישראל ובעולם.

אנחנו לא פועלות בחלל ריק. אל מול הכוחות המעטים שלנו פועלים ארגונים ממוסדים יותר או פחות שהתפקיד שלהם זה לשמר את הזנות כפי שהיא. שתהיה נגישה וזמינה ללקוחות ולבעלי עניין אחרים. לא חסר מי שמרוויח מהעוני והמצוקות מהן מגיעות נשים לזנות, אבל אסור לנו להתייאש, אפילו לא מזה. אנחנו חייבות להמשיך לפעול, להמשיך ולהעביר את המסר של כל אותן נשים שקולן לא נשמע. אנחנו לא יכולות להמשיך ולקבל את העובדה שיש נערות ונשים שהן מוצר צריכה של מישהו, גם אם בהתחלה המצוקה שלהן לא נראית לעין. 

רעותגיא
רעות גיא מרצה במולדוביה בפני נשות מקצוע על מתן מענה לנשים ולנערות בזנות

אני מספרת להם שרק יומיים לפני שג' התאבדה התכנסה המועצה של אמנסטי אינטרנשיונל והחליטה בהצבעה דמוקרטית להתנגד למדיניות של הפללת הזנות בעולם מכל בחינה שהיא. הטיעון המרכזי של נציגי אמנסטי שתמכו בהחלטה זו היה שהוצאת הזנות מחוץ לחוק תביא בסופו של יום ליותר אלימות כנגד אנשים בזנות ותוריד את הזנות למחשכים. ההחלטה הכתה אותי בתדהמה, לא משום שזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי על הגישה הזו, אלא משום שחוץ מלהגיד מה לא כדאי לעשות לא הבנתי מה אמנסטי ממליצה כן לעשות. הזנות הרי מתרחשת גם היום בכל מקום בעולם, בין אם היא חוקית ובין אם לא, ממש כמו תופעות מודחקות חברתית אחרות של פגיעה באנשים ובמיוחד בנשים ובילדים. אנשים שנמצאים בזנות כבר היום הרי סופגים אלימות, השפלה, מעצרים ומאסרי שווא, בין אם היא חוקית ובין אם לא. אין שום הוכחה לכך שמדינות שהוציאו את הזנות מחוץ לחוק הגבירו את רמת האלימות ואין גם שום מחקר שמוכיח את ההפך, לפחות לא אחד כזה שאי אפשר לערער עליו. איך אפשר לדעת את כל מה שאנחנו יודעים על עולם הזנות ולרצות להשאיר את המצב על כנו, מבלי לשאוף לשנות אותו בדרך כלשהי? אולי גם אנשי אמנסטי איבדו את התקווה (או שמעולם לא היתה להם כזו) שלאנשים ובעיקר לנשים מגיע לחיות ולא רק לשרוד.
מגיע להן פתרון אמיתי ומלא, לא רק אסטרטגיית ביניים כברירת מחדל למצבי עוני ומצוקות אחרות.

מעולם לא חשבתי שיש פתרון קל לאנשים בזנות. גם החלטה הפוכה, על תמיכה בהפללה, לא היתה משפרת באופן אוטומטי את מצבם של אנשים בזנות, לא היתה מחזירה לג' את הטעם לחיים, אבל לפחות היא היתה מעבירה את המסר החד והברור שאת המצב כפי שהוא אין לנו זכות לקבל. מה שלא טוב לנו, לא טוב גם להן. החיים של ג' ושל כמותה הן הפקר, ואת זה צריך לשנות בכל אמצעי ובכל דרך אפשרית על הציר המחבר נערות, צעירות ונשים בין מזרח אירופה לישראל.

בדרכי חזרה לישראל, אני משאירה מאחוריי כנראה עוד יותר סימני שאלה מאלו שבאתי איתם מלכתחילה. אני תוהה האם לנסוע עד שם כדי לחלוק ניסיון מישראל היה רעיון טוב, האם הצלחתי להשאיר גם קצת תקווה אצל כל אותם נשים אמיצות ומחויבות שפגשתי שם. אני מקווה שלפחות הידיעה על זה שיש בישראל נשים שלא מוכנות להשלים עם המצב כפי שהוא תעודד אותן לדבר בקול יותר רם על המצב הבלתי אפשרי שגורם לנשים לעזוב את הבית, לפרק משפחות, לשרוד במקום לחיות, על ציר מולדובה-ישראל.

במוצאי שבת תתקיים עצרת לזכרה של ג׳ מול בית הבושת בו התאבדה, ברח׳ הירקון 98, ת״א. לאירוע בפייסבוק

רעות גיא היא משפטנית

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. כמה

    כמה רוע יש בגברים. כל פעם אני נרעדת מהעיוורון והאטימות שלהם.

    חיי זנות זה סבל עצום ולאף אחת לא מגיע לעסוק בחרא המסריח הזה.

    בכלל, נוכחות של גברים מחליאה. ויותר מכך המגע והריח שלהם.