מה אם המשטר בונה על הנזק המוחי של כולנו?

זה נשמע כמו סאטירה גרועה, או למצער מחזה תיאטרון פרובוקטיבי: אדם נעצר ב"מעצר מנהלי”, דהיינו הושלך לכלא ללא כל פרוצדורה משפטית סבירה, ללא האשמה, ללא ראיות, ללא דיון ראוי לשמו. כמחאה על כך הוא פתח בשביתת רעב. מצבו הדרדר. בשלב מסוים מכריזה המדינה שאם יתברר שנגרם למוחו נזק בלתי הפיך, הוא ישוחרר. במלים אחרות, יכולתו הקוגניטיבית של העציר – ולא אשמה מוכחת – עומדת בינו ובין החופש. לדאבוננו, זוהי המציאות במדינת ישראל, קיץ 2015: המדינה הגדירה נזק מוחי בלתי הפיך כתנאי לשחרורו ממעצר של מוחמד עלאן.

הפרשה הזו מעלה כמה שאלות נוקבות. בראש ובראשונה: איזה מין משטר הוא זה, שקובע נזק מוחי בלתי הפיך כתנאי לשחרורו של אדם שהוא בחזקת חף מפשע – ועוד מכריז על כך בריש גלי? אני כבר לא מתכוון רק לתווים הסאדיסטים שהמשטר מגלה כאן מבלי להניד עפעף, כשהוא רואה כביכול בנזק מוחי בלתי הפיך תופעת לוואי לגיטימית למעצר מנהלי – כלי דיכוי בלתי לגיטימי בעליל. בשאלה "איזה מין משטר זה?" אני מבקש גם לחרוג מתחום הדיון בסמכותם הרחבה של "שירותי הביטחון" ובהשפעתם על מערכת המשפט עד לנקודה בה ההפרדה בין השנים מוטלת בספק. השאלה בדבר אופיו של המשטר עולה כאן, משום שעל פניו נחשף אתמול סף רגישותו ככל שהדבר נוגע להפללת וענישת מתנגדיו.

לכל הפחות במקרה של מוחמד עלאן, המשטר אינו רואה עוד, למשל, בפעולה זו או אחרת ואף לא במחשבה מסוימת רף המצדיק שימוש באמצעי כה קיצוני כגון מעצר מינהלי; אלא כבר עצם פעולתו התקינה של המוח מסומנת כאן כחציה של קו אדום מבחינתו. זהו תנאי לשחרור – ולא חפותו, לדוגמה, חלילה. ודאי, ימהר הקורא להרגיע את עצמו, הרף הזה אינו תקף לגבי ולגבי משפחתי, חבריי ומכריי.

האמנם? הספק מוביל אותנו לשאלה השנייה: על סמך מה מחליט המשטר שלא לעצור אזרח או תושב? יש סיבה טובה להאמין שהמקרה של מוחמד עלאן הוא לא יוצא דופן אלא דווקא להפך, פרדיגמטי. יש חשד סביר להניח שסף הסובלנות של המשטר לגבי נתיניו, כלל נתיניו, נחשף כאן. מה אם המדינה אכן סובלת רק אנשים שכבר נגרם להם – סליחה על הגסות – מעין נזק מוחי? האם תהיה זו הגזמה לטעון שרק אנשים שעברו את מערכת החינוך הבעייתית שלה אינם מהווים סכנה מבחינתה? שרק מי שמושפע מכלי התקשורת שלה, מפרסומות וכיוצא באלה אמצעי שליטה ב(תו)דעת הקהל הוא ניטרלי מבחינתה?

האם נרחיק לכת אם נאמר שרק מי שעובד בפרך ואינו מתעניין בפוליטיקה נחשב בעיניה לאדם מן השורה? מה אם כולנו מוחמד עלאן במובן מסוים? מה אם כולנו אנשים שהמשטר מרפה מהם מעט את אחיזתו רק משעה שהתרשם שלא נשקפת לו כל סכנה מצידם וזאת משום שהם מנוטרלים, או משום שתמיכתם – או לכל הפחות אדישותם הפאסיבית, התעסקותם בענייניהם בלבד – נתונה לו, ויהי מה? מה אם כולנו "חופשיים" רק משום שהנזק כבר נגרם לנו, כבר נצרב בתודעתינו?

נדמה אפוא שהשלכות פרשת עלאן חורגות עוד מעבר לפשע המחריד שנעשה כלפי האיש עצמו, משפחתו וחבריו. היא רומזת לנו על המגבלות שמבקש המשטר להטיל על מצבנו התודעתי באמצעים שונים שמידת הצלחתם נמשלת כאן – תרתי משמע – לנזק מוחי. כמה אנשים לדוגמא מטילים ספק בקביעות השב"כ? באמינות אמצעי התקשורת או המערכת הפלמנטרית? כמה אנשים התגברו על קידוש המדינה כפי שהוא נלמד בבתי הספר שלה? כמה נגמלו מהזדהותם המוחלטת עם המשטר והצבא (”אנחנו”)?

מעבר לכך, פרשת עלאן חושפת רף מדאיג לזיהוי וסימון אויבי מדינה: לא פעולה, ולא כוונה, כי אם מחשבה, מחשבה חופשית. המדינה המודרנית מסמנת נתינים כסכנה על סמך סטייתם מהנורמה המוכתבת על ידה: ניהול חיי-עבודה אינטנסיביים לשם סיפוק הצרכים הבסיסיים ביותר של האדם – מחסה, מזון, ביגוד, בריאות – וללא הטלת ספק או ביקורת. בפרשת עלאן יש משום הודאה בכך. מן הבחינה הזו, דווקא האופן שהמדינה הרשתה לעצמה לנסח בקול רם את תנאי שחרורו של עלאן צריך להדליק נורת אזהרה חמורה. אם בית המשפט, התקשורת ודעת הקהל מסוגלים לקבל תנאי שחרור דראקוני שכזה, נראה שכבר נגרם נזק מוחי בלתי מבוטל. כך או כך, נתפלל ונקווה שהנזק עדין הפיך.

עידן גילה הוא דוקטורנט לספרות גרמנית באוניברסיטת סטנפורד