• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

האזרחים הם האויבים, השוטר הוא הלוחם

כיצד הפכו משטרות בארה״ב מארגונים אזרחיים לארגונים סמי-צבאיים? ספר חדש סוקר את המיליטריזציה המואצת של המשטרה, שאת מחירה משלמות הקבוצות המוחלשות בשכונות העוני – שכונות שהפכו לשדות קרב

ידיעה שהופיעה החודש באתר וואלה בזמן שקראתי את ספרו של רדלי באלקו על המשטרה האמריקאית ועלייתו של מה שמכונה "השוטר הלוחם" (warrior cop), המחישה, באופן לא מפתיע, את הרלוונטיות של הספר למציאות הישראלית:

במטה הארצי מספרים כי ארדן, המעוניין ליצור זעזוע במשטרה, היה רוצה לראות את דביר בתפקיד, בעיקר בשל עברו הצבאי כמפקד סיירת גולני וכמפקד הימ"מ לשעבר, דבר המעניק לו נקודות זכות על פני אחרים. כמו כן, ארדן התרשם מהופעתו החיצונית של דביר – גבוה, בעל חזות ייצוגית אשר נתפס ככזה שיכול להעביר מסר אסרטיבי לשוטרים. אם יחליט ארדן למנות את דביר לתפקיד, הוא ידלג על דור שלם של ניצבים ותיקים, מה שעלול להוביל לפרישה המונית של ניצבים משורות המשטרה.

כך, אחרי שנתיים קשות בהן נחשפו פרשיות של שחיתות, הטרדות מיניות ואלימות משטרתית, המועמד הבא למפכ"ל המשטרה נדרש להיות לוחם (וגם גבוה, אם אפשר). השאלה החשובה אינה נוגעת לאיש עצמו – ייתכן כי מדובר במועמד ראוי ואפשר גם למצוא דוגמאות של אנשים שאימצו תפיסות אזרחיות או להפך, אלא בשיח הפוליטי והציבורי המזהה את דמות מפקד המשטרה דווקא עם עבר של לוחם ואת בעיותיה של משטרת ישראל כמקבילות לאתגר של סיירת צבאית ולא, לדוגמה, כארגון אזרחי שתפקידו להעניק שירות לאזרחים. כך, כמו במקומות אחרים, גם בישראל הפך השוטר ללוחם והמשטרה לארגון המבקש להידמות לצבא.

ספרו של ראדלי באלקו, Radley Balko, Rise of the Warrior Cop (New York: Public (Affairs, 2014, עוסק בטשטוש הגבולות שבין צבא ומשטרה ובהפיכתן של משטרות בארצות הברית לארגונים צבאיים למחצה, המאמצים דפוסי חשיבה ופעולה צבאיים. לטענת באלקו, תהליך זה אינו מובן מאליו כי אם דווקא ההפך, שכן משך שנים נתפסה המשטרה בארצות הברית כמי שאמורה להיות מוסד המעניק שירות לאזרחים וחלק מהקהילה. אולם לערים שהלכו וגדלו במהלך המאה ה-19, הפכו הטרוגניות יותר וקהילתיות פחות, עם עוני ופשיעה בסדרי גודל חדשים, נדרשו פתרונות חדשים. כמו בבריטניה, גם בארצות הברית התפתחה משטרה מקצועית יותר, ביורוקרטית יותר ועם משימות חדשות, כמו המלחמה באלכוהול בראשית המאה העשרים. וככל שהפכה המשטרה מקצועית יותר, כך גם התרחקה מהקהילה. את שוטר המקוף המוכר החליף שוטר מקצועי, אותו פגש האזרח רק כאשר דיווח על פשע או קיבל דו"ח. מחיר המקצועיות היה ריחוק וניכור, בעיקר בקרב הקבוצות המוחלשות והמנוכרות ממילא.

טשטוש הגבולות בין צבא ומשטרה, או המיליטריזציה של המשטרה, היא תוצאה לא רק של שימוש בחיילים לביצוע משימות משטרתיות אלא בעיקר של אימוץ חשיבה ודפוסי פעולה צבאיים בידי משטרות. המושג משטרות (ברבים) חשוב במקרה זה, שכן בארצות הברית, בשונה ממקומות אחרים וכחלק מהמבנה הפוליטי-ביורוקרטי המבוזר, מדובר בגופים משטרתיים עצמאיים יחסית של המדינות והערים העשויים או עלולים להיות שונים זה מזה באופיים ודפוסי הפעולה שלהם. עם זאת, למרות העצמאות והשונות, מגמת המיליטיריזציה של המשטרות הלכה והתפשטה בארצות הברית משנות השישים של המאה העשרים. אי השקט החברתי, תנועות המחאה, אלימות ופשיעה בהיקף גדול יותר הובילו למחשבות חדשות על משטרה ושיטור.

בעיני מפקדי משטרה כמו דרל גייטס (Daryl Gates) מלוס אנג'לס, המשטרה נזקקה לאמצעים חדשים וטקטיקות חדשות להתמודד עם האתגרים שבפניה. היחידות המיוחדות (Special Weapons and Tactics – SWAT) היו התשובה. יחידות אלה, שהוקמו בייעוץ צמוד של קציני צבא, אומנו בידי הצבא ולעתים גם כללו אנשי צבא לשעבר, נועדו לתת מענה לחטיפות בני ערובה, מתבצרים היורים באזרחים או פושעים חמושים. למשטרה היו עכשיו את הכלים להשיב את הסדר הציבורי על כנו, כלים שבעיני תומכיהם היו יעילים יותר מתוכניות להפחית עוני ולצמצם את הפערים בין עשירים לעניים ובין שחורים ולבנים.

המשטרה נזקקה לטקטיקות ולאמצעים חדשים כדי להתמודד עם האתגרים שבפניה – היחידות המיוחדות היו התשובה. יחידות אלה, שהוקמו בייעוץ צמוד של קציני צבא, נועדו לתת מענה לחטיפות בני ערובה, מתבצרים היורים באזרחים או פושעים חמושים. למשטרה היו עכשיו את הכלים להשיב את הסדר הציבורי על כנו, כלים שבעיני תומכיהם היו יעילים יותר מתוכניות להפחתת עוני ולצמצום פערים בין עשירים לעניים ובין שחורים ולבנים

במהרה, אימצו משטרות רבות את המודל של היחידות המיוחדות. תוך חמש שנים, בין 1970 ל-1975, היו כבר למעלה מ-500 יחידות כאלה וב-1995, לכ-90 אחוזים מהערים בהן חיים 50 אלף תושבים ומעלה היו יחידות מיוחדות. במקרים רבים, המטרה לשמה הוקמו, פשיעה אלימה ולוחמה בטרור, לא הצדיקה ביום-יום את קיומן של היחידות המיוחדות שהרחיבו את פעילותן גם למשימות שקודם בוצעו בידי שוטרים "רגילים." תוך זמן קצר נמצא אויב חדש ומטרה חדשה ליחידות המיוחדות, המלחמה בסמים. מלחמה זו לא רק שימשה הצדקה לקיומן של היחידות המיוחדות אלא גם לחוקים חדשים בנוגע לפריצה לבתים לצורך חיפוש ללא התראה. פריצות אלה, לבתים בהם עלולים היו להיות חשודים חמושים, הצדיקה או הצריכה יחידות  מיוחדות שייפרצו לבתים, כמו מקבילותיהן בצבא.

כשמחזיקים ביד פטיש, כמאמר הקלישאה, כל בעיה הופכת להיות מסמר. היחידות המיוחדות והחשיבה הצבאית הפכו כל מעצר לפשיטה צבאית חמושה. בלא מעט מקרים התעוררו אזרחים למשמע קולות של פריצה לבית ואחזו בנשקם האישי רק כדי לגלות, במקרה הטוב בו לא היו חילופי ירי, שמדובר במשטרה. במקרים אחרים, בשל טעות כזו או אחרת, היו אלה אזרחים תמימים שמצאו עצמם אזוקים וקנה אקדח מופנה לראשם כאשר המשטרה בחרה לפרוץ לבתיהם. דפוס חדש זה של שיטור הפך את האזרחים במקרים רבים לאויבים ואת השכונות לשדה קרב, כפי שתיאר אחד ממרואייניו של בלקו, שוטר לשעבר: "אתה צריך לפעול עם הידיעה שהחשוד הולך להילחם… אתה מניח שיהיה מולך קנה של אקדח. השתתפתי ביותר ממאתיים פשיטות ואלה ללא התראה הן המפחידות ביותר. אתה שואל את עצמך מה אתה היית עושה אם הדלת של ביתך הייתה נפרצת בשלוש לפנות בוקר והיה לך רובה. היית יורה, נכון? אישית, אני חושב שהסכנה גדולה יותר מהתועלת" (עמ' 122).

rise_warrior_cop
ככל שהפכה המשטרה מקצועית יותר, כך גם התרחקה מהקהילה. פרט מתוך עטיפת הספר ״Rise of the Warrior cop״

ככל שגדלו הסכנות, כך גם היחידות המיוחדות וגם האמצעים. אם בראשית שנות השמונים הופעלו היחידות בכל ארצות הברית כ-3,000 פעם, ב-1995 המספר זינק ל-30 אלף, וב-2001 ל-45 אלף! גם ערים קטנות ושלוות, עם רמת פשיעה נמוכה, היו עכשיו עם יחידות מיוחדות משלהן. היחידות המיוחדות היו מצוידות לא רק ברובי סער אלא גם במטולי רימונים ואפילו נגמ"שים. במשטרת לוס אנג'לס השתמשו בנגמ"שים כדי לפרוץ לבתים של חשודים בסחר בסמים. באחת הפריצות הראשונות, אליה הוזמנו גם נציגי התקשורת, מצאו עצמם השוטרים שנכנסו בעקבות הנגמ"ש שפרץ את הקיר מול משפחה נדהמת בזמן הארוחה, שוב, טעות בכתובת. אולם גם טעויות כאלה לא שינו את המגמה ולציבור הוסבר שבמלחמה בסמים, המהווה איום על המדינה והחברה, נדרשים סיכונים ולעתים גם טעויות. שלא במפתיע, את מחיר הטעויות שילמו בדרך כלל הקבוצות המוחלשות בשכונות העוני שהפכו כאמור לשדות קרב – לא רק בין כנופיות אלא גם בין המשטרה לכנופיות. התלונות על אלימות משטרתית לא הועילו: בלוס אנג'לס, למשל, מתוך כ-2,400 תלונות שהוגשו, רק 42 נמצאו מוצדקות בידי המשטרה.

וכמו תמיד באמריקה, כמו שאמר הגרון העמוק, כדאי גם ללכת אחרי הכסף. התקציבים שעמדו לרשות המלחמה בסמים מחד, ועודפי הנשק של הצבא האמריקאי מאידך, היו פיתוי שראשי ערים ומפקדי משטרות התקשו לעמוד בפניו. ולא רק עודפי הצבא כמו נגמ"שים ומטולי רימונים – גם תעשיית הנשק החלה להציע למשטרות ציוד חדש ומשוכלל למלחמה בסמים, ואחרי ה-11 בספטמבר גם בטרור. כך, תוך ששים שנה הפכו משטרות אמריקאיות לארגונים חצי-צבאיים

וכמו תמיד באמריקה, כמו שאמר הגרון העמוק, כדאי גם ללכת אחרי הכסף. התקציבים שעמדו לרשות המלחמה בסמים מחד, ועודפי הנשק של הצבא האמריקאי מאידך, היו פיתוי שראשי ערים ומפקדי משטרות התקשו לעמוד בפניו. לא רק עודפי הצבא – נגמ"שים ומטולי רימונים בין השאר – גם תעשיית הנשק החלה להציע למשטרות ציוד חדש ומשוכלל למלחמה בסמים, ואחרי ה-11 בספטמבר גם בטרור. כך, תוך ששים שנה הפכו משטרות אמריקאיות לארגונים חצי-צבאיים. לא כולן. בסן דייגו, דרומית ללוס אנג'לס בחר מפקד המשטרה ב-1990 אחרי מספר פשיטות אלימות לאזרח את המשטרה, להלביש אותה מחדש במדים שאינם דומים למדי צבא ולחזק את הקשר עם הקהילות. התוצאה, על פי באלקו, חיזוק האמון של הציבור וירידה בפשיעה. בלוס אנג'לס, יגיעו לאותה המסקנה כמה שנים מאוחר יותר אחרי ששוטרים נתפסו במצלמות מכים אזרח שחור, מהומות בעקבות זיכויים של השוטרים המכים ופרשת שחיתות במשטרה. תחת פיקוח של משרד המשפטים האמריקאי נדרשה גם משטרת לוס אנג'לס לרפורמה.

למרות הרפורמות, החשיבה הצבאית רחוקה מלהיעלם מהמשטרות בארצות הברית. האלימות המשטרתית, בעיקר כלפי מהגרים ושחורים, היא עובדה קיימת ומתחילת השנה נורו למוות מעל 745 בני אדם בידי משטרה בארצות הברית. האם משטרות של ימינו תואמות לעקרונות של חברה חופשית? שואל באלקו: "קשה לומר שכן. שוטרים היום חמושים, לבושים, מאומנים ומגיבים כמו חיילים… הם מורשים לפרוץ לבתים באלימות, לעתים בשעות לילה… רשלנות וטעויות בשיפוט המסתיימות בהטלת אימה ללא הצדקה, פציעה ומוות לעתים נדירות מסתיימות בענישה… בין שוטרים קיים קשר חזק יותר מאשר בין חיילים בלחימה. זהו קוד שתיקה המופעל ללא אבחנה ובאופן מוקפד יותר מאשר בכל ארגון שאיננו ארגון פשע…" (עמ' 334).

השאלה הגדולה איננה אם המשטרה, אל מול אתגרים חדשים, נדרשת גם ליכולות חדשות ואמצעים חדשים, אלא האם החשיבה הצבאית לא השתלטה על המשטרה וגם על הציבור ונציגיו הנדרשים לפקח עליה, בעיקר אל מול תופעות של אלימות משטרתית. תיקון ורפורמה על פי באלקו, כוללים הגדרה מחדש של הגבולות בין צבא ומשטרה, שקיפות, אחריותיות ושינוי התרבות המשטרתית. אבל הניסיון מראה שמשטרה, כמו ארגונים אחרים אבל בנחישות גדולה יותר ובגיבוי רחב יותר, אינה ממהרת להשתנות. אדישות ציבורית, בעיקר כאשר האלימות המשטרתית מופנה כלפי קבוצות מיעוטים וכאשר הציבור הרחב מוטרד מביטחון ויעילות משטרתית יותר מצדק והגינות, מסייעת למשטרה לשמור על הקיים ולדחות כל תביעה לשינוי. האם אנחנו חיים במדינת משטרה? שואל באלקו בסוף הספר, לא, הוא עונה, רחוק מכך. "אבל יהיה זה טיפשי להמתין עד שיהיה כך כדי להיות מודאגים."

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ליכודניק

    כמו בכל דיון על תופעות אמריקאיות, יש שפע של נתונים; חלקם סותרים- לפי הזוית הפוליטית של המביא אותם. הערות שלי:

    א. "כשמחזיקים ביד פטיש, כמאמר הקלישאה, כל בעיה הופכת להיות מסמר": קל להניח שזרימת ציוד צבאי- מרובים ועד מסוקים ומשוריינים- לידי המשטרות יביא אותן לאורח מחשבה תוקפני. מי ששירת ביחידה קרבית או למד היסטוריה מבין שתוקפנות נקבעת בעיקר ע"פ הפקודות (הוראות פתיחה באש, מיקרים ותגובות באימונים, תדריכים, אירועים שנחקרים במצ"ח/מח"ש וכאלו שלא) ופחות ע"פ הציוד. מחלקת צנחנים בת ימינו, חמושה עד הצואר בציוד מתקדם, תפזר הפגנה בהרבה פחות אלימות מהמקבילה שלה משנות ה-80' עם רובי M16 פשוטים ואלות עץ, או מהמקבילה שלה משנות ה-60' עם עוזים מצ'וקמקים.

    ב. שוטר המקוף הנוסטלגי והבלש שעצר בעצמו חשודים (בלי לקרוא ל- SWAT חצי-צבאי) נראים אולי "כמו שמשטרה אמורה להיראות", אבל בפועל היו הורגים ונהרגים הרבה יותר מבימינו:
    * השוטרים עצמם נהרגים הרבה פחות מבעבר, בודאי יחסית לגודל האוכלוסיה
    http://radgeek.com/gt/2010/01/23/siege-mentality/
    * הרג שחורים בידי שוטרים ירד בהרבה מאז שנות ה-60'
    http://www.cjcj.org/news/8113
    ג. היות ובסופו של דבר הרג בידי שוטרים הוא נדיר יחסית (~400 מקרים בשנה, חלקם מן הסתם מוצדקים), נראה לי שהבעיה הגדולה יותר היא המאסר- בארה"ב יש כ-2 מיליון אסירים; לשחורים יש סיכוי גדול בהרבה להיעצר ולהיאסר. וזה כבר לא קשור ל-"אופן מחשבה צבאי".